המרד הגדול של היהודים בשלטון הרומי החל בירושלים בשנת 66 לספירה, והסתיים עם נפילת מצדה בשנת 73 לספירה.

למעשה הוכרע גורל המרד שלוש שנים לפני כן, בשנת 70, כאשר המצור של טיטוס על ירושלים הסתיים בכיבוש העיר ובשריפת בית המקדש.
שני השלבים העיקריים של המרד הגדול היו:
א. המלחמה בגליל בשנת 67 בפיקודו של יוסף בן מתתיהו - מלחמה שנסתיימה בנפילת הגליל בידי הרומאים.
ב. המצור על ירושלים בשנת 70 וכיבוש העיר, שהסתיים בשריפת בית המקדש (בחודש אב של אותה שנה) ובהריסת העיר כולה.
המרד של שנת 66 לא היה יחיד במינו בקיסרות הרומית באותה תקופה: במאה ה- 1 לספירה היו התקוממיות רבות נגד הרומאים בפרובינציות השונות. ההבדל הבולט בין המרידות האלה ובין המרד בארץ היה בהיעדרו של מנהיג בעל שיעור קומה בארץ ישראל - מנהיג שיכול ללכד סביבו את המורדים. וכך, נוסף על העדיפות הצבאית המכרעת שהיתה לרומאים מתחילת המרד, סבל הכוח היהודי מפיצול פנימי בשל היריבויות בין קבוצות שונות שהשתתפו במרד.