כשנפוליאון כבש את הולנד, נזדרז הצי הבריטי לפרוש את "חסותו" על המתישבים ההולנדיים בכף התקוה הטובה, שנותק קשרם עם המטרופולין שלהם. זה היה, כמובן, ענין ארעי, "עד יעבור זעם". עם זאת לא הזניחו האנגלים שום מאמץ לקנות את לב המתישבים, שהיו מסוכסכים עם חברת הודו המזרחית ההולנדית (ראה לעיל). הם ביטלו את כל ההגבלות על המסחר ועל החקלאות שבהן הצרה החברה את צעדי ה"בורים" (כך כינו את עצמם המתישבים ההולנדיים. המלה "בור" פירושה איכר).

אך הזיווג החדש לא עלה יפה. הבורים שנאו את שליטיהם החדשים וניסו לפרוק מעליהם את עולם. ומכיוון שמספרם היה מועט, הסיתו נגד האנגלים גם את הילידים. הבורים המעטים הוכנעו על נקלה, אולם המלחמה האנגלית נגד הילידים היתה ממושכת למדי.

אחרי שנוצח נפוליאון, לא גילו האנגלים נטיה יתירה לעזוב את מושבת הכף. מבלי לשאול את פי המתישבים, הלכו וקנו את ארצם מידי מלך הולנד, ונתנו לו תמורתה את בלגיה - וששה מיליון לירות שטרלינג.

הבורים רתחו. והאנגלים לא עשו דבר כדי להפיג את כעסם. להיפך: הם עשו כמה צעדים אשר הגבירו את זעם המתישבים עוד יותר. קודם כל הנהיגו רישום הבעלות על הקרקע, וזה היה בלתי רצוי לבורים, מפני שבעלותם היתה מבוססת ברוב המקרים על "חזקה" בעלמא או על קניה בחצי-חנם. ושנית, השליטים החדשים גילו נטיה מסוכנת להגן על הילידים מפני נישולם על ידי המתישבים הלבנים.

אך מה שהיה חמור ביותר בעיני הבורים, היה חידוש אחר שהביאו עמם האנגלים : הם טענו שאין אדם רשאי לשעבד את רעהו, ואפילו צבע עורו כהה, ולפיכך דרשו מן הבורים שישחררו את עבדיהם. הם מוכנים - כך אמרו - לפדות את העבדים בסכום הגון. בעת ההיא היו בידי הבורים כשלושים וחמשה אלף עבדים, והאנגלים הציעו תמורתם מיליון ורבע המיליון לירות שטרלינג בקירוב. הבורים טענו שפירוש הדבר - חורבן. לשחרר עבד תמורת שלושים וחמש לירות שטרלינג - הרי זה מגוחך ! ולמרבה הצרה הודיעו האנגלים שאת הסכום הזה הם מוכנים לשלם רק בלונדון, ולא במושבת הכף. כשאיימו, נוסף על כך, במתן שוויון זכויות מלא ללבנים ולשחורים, הגדישו את הסאה. המתישבים ההולנדיים הגיעו למסקנה שלא יוכלו להתקיים תחת שלטון-רשע כזה.

הבורים היו דתיים מאד. ספר התנ"ך מילא תפקיד חשוב בחייהם - אולי לא פחות חשוב מן הרובה.

הם קראו על הגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים, וזיהו אותם עם "הקאפירים" השחורים.

הם קראו על בני ישראל ומסעותיהם אל ארץ הבחירה, והבינו שהכוונה למתישבים ההולנדיים.

הם קראו על שעבוד מצרים, והחליטו כי האנגלים היורדים לחייהם אינם אלא נוגשיו של פרעה היושב בלונדון.

המסקנה היתה ברורה מאד : י צ י א ת  מ צ ר י ם.

ויום אחד ארזו את מטלטליהם, העמיסו את כל אשר להם על עגלות מכוסות רתומות לשוורים, מילאו את חביותיהם מים, הכינו מלאי הגון של תירס ובשר מיובש בשמש, ויצאו לדרך.

המסע הגדול הזה, שהתחיל בספטמבר 1834 ונמשך כשנתיים, היו לו כמה תוצאות מענינות. אחת מהן היתה, שמלה הולנדית ישנה, טראק, החלה מופיעה בכל המילונים הבריטיים (טראק פירושה - מסע)

השניה היתה, שחלק לא-נודע של אפריקה הדרומית נפתח למחקר ולהתישבות.
כי הבורים, שיצר הנדודים היה טבוע בדמם, חצו את ההרים אשר מצפון למושבת הכף, והלכו לתור להם נחלות חדשות, הרחק מן השלטון הבריטי (כמו שקודם לכן היו נוסעים צפונה כדי להתרחק משלטונה של חברת הודו המזרחית ההולנדית), במקום בו אדם הוא בן חורין באמת, חפשי לשעבד את "הגבעונים" השחורים, חפשי ממסים ומחוקים, חפשי מן התורה המשונה על שוויון כל הברואים בצלם.

הקאפירים השחורים לא ראו, כמובן, את ה"טראק" הגדול בעין יפה. כי ארץ הבחירה של האכרים ההולנדיים היתה נחלת אבותיהם. ובכל מקום בו ראו סיכוי כלשהו להרוג אחדים מן הפולשים, לא טמנו ידיהם בחיקם. ויש לציין בצער, ששיטות הלחימה של הקאפירים לא היו תמיד הוגנות ביותר. ביחוד הצטיין בשפלותו ראש שבט אחד מבני זולו, דינגאן, שהיה עושה הרג בבורים בין בערמה ובין בקרב פנים אל פנים. היום שבו עלה בידי הבורים לנקום את נקמת אחיהם ולהשמיד את צבא הזולו, נשאר עד היום הזה חג לאומי בדרום אפריקה.

אף כי הבורים לא היו מרובים, הם התפשטו על פני אזורים רחבי ידים. כלל היה נקוט בידיהם שכאשר איכר יכול לראות את העשן העולה מארובת שכנו, משמע שהצפיפות רבה מדי ועליו לתור לו נחלה חדשה. בגלל הפיזור הרב של האוכלוסיה הלבנה אי אפשר היה להקים מוסדות-שלטון יעילים בשטחיהם של הבורים. למעשה היה כל ראש בית אב גם כעין ראש מדינה, גם מבחינת השטח העצום הכפוף לו, וגם מבחינת השלטון המוחלט שנטל לעצמו על כל אותו שטח.

השלטונות האנגליים במושבת הכף התיחסו למסעם הגדול של הבורים ברגשות מעורבים. מצד אחד התפנו מקומות להתישבותם של אנגלים באזור הכף. אך מצד שני חמדו האנגלים גם את אדמותיהם החדשות של הבורים. כאשר הללו הקימו להם מסגרות שלטוניות רופפות, הכריזו האנגלים שאינם יכולים להכיר ברפובליקה אשר הוקמה במרחקים על ידי קבוצה של נתיניהם. הצבא הבריטי התקדם צפונה לנאטאל, והבורים אשר התישבו בה רתמו שוב את עגלותיהם ופנו צפונה-מערבה.

ריכוז שני של בורים נמצא בחבל הנהר אוראנג' (או אוראניא, בלשונם של הבורים). לנוכח החלטתם הנחושה של הבורים להגן על נחלה זו נאלצה אנגליה להכיר בעצמאותה.

אולם האנגלים השתלטו על כל השטחים אשר מסביב לנפת אוראנג', ומנעו ממנה כל יכולת של התפתחות. כשנתגלו יהלומים באזור הגבול הבלתי-מוגדר בין מושבת הכף ובין אוראנג' הבורית, שוב היתה צפויה סכנה של מלחמה. לבסוף הסתפקו הבורים בפיצוי כספי והשאירו את מכרות היהלומים בידי האנגלים.

צפונה יותר נוסדה עוד מדינה של בורים : טראנסוואל, או עבר-הנהר-ואל. כאן מצאו הבורים מנוח, וכאן יכלו לחיות כאוות נפשם : בלי מסים, בלי מסילות ברזל, בלי מוסדות שלטון מודרניים, ותוך כדי השמדה אטית, אך בטוחה, של שבטי הזולו. אולם עד מהרה הכריזה אנגליה גם על סיפוח טראנסוואל.

הבורים התקוממו. הם חבשו את סוסיהם, ניקו את רוביהם הישנים, והצטיידו בתחמושת.

הם התארגנו בקבוצות קטנות, שנקראו "קומאנדו" (זה מקור המונח המציין עד היום יחידה צבאית מובחרת שאינה מקפידה על שיטות הלחימה המקובלות), והחלו לחסל את החיילים הבריטיים. לא היו להם גנרלים ; לא היתה להם אפסנאות ; לא היתה להם שלישות. אבל הם ידעו לירות. כשהיו מתעייפים מן המלחמה, היו מודיעים לראש ה"קומאנדו" שלהם שהם נוסעים קצת הביתה, וישובו אחר הקציר. לפעמים היה "קומאנדו" שלם מתפרק בצורה כזאת. אבל תמיד נמצאו בורים אחרים שכבר סיימו את כל עבודות השדה וממילא היו פנויים למלאכת היריות.

תוך שנה אחת היכו הבורים שלושה צבאות אנגליים סדירים והרגו את מפקד הצבא הבריטי. אחר כך נחתם הסכם שביתת נשק בין הצדדים, ואנגליה הכירה למעשה בעצמאותה של טראנסוואל, בעוד שהבורים קיבלו עליהם את מרות הכתר הבריטי להלכה, אך לא למעשה.

השלום לא החזיק מעמד זמן רב. אנגליה חששה שהבורים בטראנסוואל יתנו יד לשאיפות הגרמנים להקים להם קיסרות גדולה באפריקה. נוסף על כך נתגלה זהב בשטח שלטונם של הבורים, וזה עורר התענינות מרובה בחוגי הבורסה בלונדון. הבורים לא שמחו למראה הערב-רב הזר שבא לעבוד במכרות הזהב. הם הציקו לנכרים הללו וירדו לחייהם. הם הטילו מכסי-יבוא על הדינאמיט שהיה הכרחי לניצול המכרות. הם העלו את המחירים בקוי הרכבת שהיו דרושים להובלת הזהב.

עכשיו אני רוצה להציג לפניכם אימפריאליסט. בימינו הפכה מלה זו לגידוף. כשאומרים על מישהו שהוא אימפריאליסט, הוא נעלב ; הוא מתגונן, הוא מכחיש את ההאשמה. אך לא תמיד היה הדבר כך. אילו היו אומרים לסאסיל רודס שהוא אימפריאליסט, היה בוודאי עונה : "כמובן. אני בעד שלטון הקיסרות הבריטית על כל העולם".

סאסיל רודס היה בנו של כומר אנגלי, - אחד משנים עשר בניו. גם אותו רצו להכשיר לכמורה. אלא שלנער היו ריאות חלשות. חששו שהוא נגוע בשחפת. וכשהיה בן שבע עשרה, חיפשו בשבילו אקלים יותר בריא - ומצאוהו בנאטאל שבדרום אפריקה.

בן תשע עשרה היה בן העניים כשגילה יהלומים בקימברלי ונעשה עשיר. הוא חזר לאנגליה ונרשם לאוניברסיטה של אוכספורד, אם כי אנוס היה לבלות חופשות ארוכות בדרום אפריקה. כשמלאו לו עשרים שנה, הלך להבדק אצל רופא באוכספורד. הרופא אימת את החשש שהוא שחפן, והודיע לו שנותרו לו בסך הכל ששה חדשים לחיות.

שש שנים לאחר מועד מותו המשוער ייסד רודס את חברת המכרות "דה בירס", ושנה לאחר מכן נבחר למועצה המחוקקת של מושבת הכף. בן עשרים ושמונה נסע שוב לאוכספורד כדי לסיים את חוק לימודיו. אחר כך חזר לאפריקה, איחד את כל מכרות הזהב תחת הנהלתו, והקים חברה לפיתוח אזורי הצפון של אפריקה הדרומית: בצ'ואנה-לנד ורודסיה. לאחר משא ומתן ממושך עם ראש השבט לובנגולה, סחט מידו זכיון לניצול כל המחצבים שבארצו, תמורת מאה לירות שטרלינג לחודש ואלף רובים. כדי להבהיר את טיב היחסים בינו ובין המלך הכושי, לקח לו אחדים מבניו כמשרתים, והכריח אותם לצחצח את נעליו.

בעוד שרודס נעשה ראש ממשלתה של מושבת הכף, ייסדו שליחיו בצפון את רודסיה, וסיכלו את מאמצי הפורטוגיזים לאחד את מושבותיהם אנגולה ומוזאמביק על ידי תפיסת השטח שביניהן.

מנעוריו חלם רודס על הרחבת הקיסרות הבריטית. כשהיה בן 22 ועוד האמין בנבואותיהם השחורות של הרופאים ביחס לסיכויי החיים שלו, חיבר צוואה שבה ציווה את כל רכושו למשרד המושבות הבריטי, על מנת שיקים בו אגודה חשאית שתכליתה תהיה להרחיב את שלטונה של הקיסרות הבריטית על העולם כולו. שאיפתו היתה, שבריטניה לא רק תשתלט על אפריקה הדרומית, אלא גם תחזור ותפרוש את שלטונה על ארצות הברית. אחד החלומות שלו היה - לסלול מסילת ברזל מן הכף ועד קאהיר.

רודס היה רווק מושבע. הוא שנא נשים, והקיף את עצמו רווקים כמוהו. אחד מהם היה ד"ר ג'יימסון, ידידו הטוב ביותר, ומנהל חברת ההתישבות ברודסיה.

כשהחלו הבורים להציק לכורי הזהב בטראנסוואל, היה רודס אחד הנפגעים. ובהיותו קצר-רוח כאשר נתקל במכשולים, סמך את ידו על תכנית נועזת שהציע לו ידידו ד"ר ג'יימסון.

התכנית היתה, שד"ר ג'יימסון יפלוש לטראנסוואל בראש צבא קטן בן 800 איש, מצוייד בעשרה תותחים. בעת ובעונה אחת יפרוץ מרד של פועלי המכרות הזרים, שממשלת טראנסוואל מתנכלת להם. ממשלה זו תיפול, בריטניה תשתלט על טראנסוואל, הקיסרות תורחב, וגם האינטרסים המסחריים של רודס לא יינזקו.

הצרה היא, שהתכנית נכשלה מלכתחילה. ארבע מאות בורים התגברו על "צבאו" של ג'יימסון; לפועלי המכרות לא היתה הזדמנות למרוד, וידידו של רודס נכנע ונכלא בבית הסוהר.

ממשלת אנגליה נאלצה לנער חצנה ממבצעם הפרטי של אנשי רודס. רודס נאלץ להגיש את התפטרותו כראש ממשלת הכף.

והבורים החלו קונים נשק. קיסר גרמניה רמז להם שאם יותקפו על ידי האנגלים, הוא לא ישב בחיבוק ידים. ונדמה היה, דווקא בשל רמז גרמני זה, שהשלום הובטח לזמן ארוך.

אך "פשיטת ג'יימסון" גרמה לקלקול נוסף ביחסים בין אנגלים ובורים. במרוצת הזמן השיגו האנגלים מן הקיסר הגרמני התחייבות של אי-התערבות. פועלי המכרות הלכו והתרבו, אך הבורים עדיין לא היו מוכנים להעניק להם זכויות אזרח - אף על פי שהיו גובים מהם תשעים וחמשה אחוז מכל המסים. ונשיא טראנסוואל, קריגר, בחר דווקא ברגע המתוח ההוא כדי לשים לאל את ההסכמים הישנים על הכרת טראנסוואל במרות הכתר הבריטי. כשהאנגלים ריכזו צבא לאורך גבולות טראנסוואל, והתעלמו מאולטימטום של קריגר שדרש מהם לפזר ריכוזים אלה, ניתנה רשות הדיבור לרובה.

צבא הבורים היה אחד הצבאות המוזרים ביותר שראה העולם מעודו. חייליו לא לבשו מדים, והם בחרו לעצמם את מפקדיהם. לפיכך היו יחידותיהם של המפקדים הפופולאריים הרבה יותר גדולות מיחידותיהם של קצינים שלא היו אהובים כל כך. חייל היה רשאי להחליף את יחידתו כאוות נפשו. המשמעת היתה קלושה, ומפקד יכול היה ליהפך בן-לילה לטוראי פשוט, כשהחליטו פיקודיו לנטוש אותו. האפסנאות של צבא הבורים התבטאה בדרך כלל בעדר בקר שהיה נשרך אחר החיילים ושממנו היו שוחטים בהמות לפי הצורך. מפקדם של הבורים היה לא-יוצלח גמור. כי בשעה שהתחילו הקרבות, היתה בידיו עדיפות מספרית מוחלטת. יכול היה להוליך את חייליו במסע מזורז אל הכף, לכבוש את הנמלים ולמנוע הבאת תגבורת בריטית. תחת זאת החליט לשים מצור על אותן ערים שבהן נמצאו חילות מצב בריטיים, ואחר שפיצל את כוחותיו בצורה כזאת, שוב לא יכול לעמוד בפני ההתקפה המרוכזת של התגבורת הבריטית, שחילצה את כל הערים הנצורות והדפה לפניה את הכוחות הבוריים. כשהגיעו ריכוזי הכוחות הבריטיים לשיאם, היה מספרם גדול פי ארבעה ממספר הבורים המגוייסים.

אולם כשנדמה היה לבריטים שסיימו את המלחמה בנצחון מזהיר, קרה משהו בלתי צפוי. הצבא הבורי הסדיר, שמנה ששים או שבעים אלף פרשים, חדל להתקיים. אבל יחידות הקומאנדו הבוריות הוסיפו לפעול בכל מקום : מאחורי הקווים, באגפי הכוחות הבריטיים, בצפון הרחוק, בקרבת גבול המושבה הפורטוגיזית מוזאמביק, ובדרום הרחוק, במושבת הכף בעלת האוכלוסיה הבריטית הגדולה. ובמלחמת הפרטיזנים הזאת זכו הבורים בהצלחות גדולות.

הם היו פרשים מלידה וצלפים בחסד, ואילו החיילים האנגליים שנשלחו להלחם בהם היו ברובם תושבי ערים שלא הורגלו בחיי שדה. השיטות האורתודוכסיות של המפקדים הבריטיים לא היו שוות הרבה במלחמה נגד צבא הנמוג מדי פעם בפעם ונעלם מן המפה, על מנת לחזור ולהופיע ככוח לוחם במרחק מאות קילומטרים משם ; שאין לו בסיסים, מפני שביתו בכל מקום ומקום ב"ואלדט" האפריקני ; שאינו נוהג לפי הכללים, וממילא אין הכללים חלים עליו.

אך אנגליה התעקשה, שרפה חוות, כלאה את משפחות הבורים במחנות ריכוז, ובנתה שרשרת של מצודות להשקטת הארץ. טובי הגנרלים שלה ניצחו על מלחמה מוזרה זו נגד קומץ איכרים המסרב להכנע לצבא סדיר בעל ציוד חדיש, זמן רב לאחר שלפי כל כללי האסטרטגיה חדל להתקיים. לשוא ניסה קריגר לגייס עזרה באירופה. דעת הקהל התיצבה לצד הבורים, לא רק בגלל מספרם הקטן ואומץ לבם המפליא, אלא גם מפני שהאימפריאליזם האנגלי לא היה פופולארי ביותר. אך שום מדינה לא העזה להתגרות באנגליה ולהגיש עזרה ישירה לאויביה. בסופו של דבר גברו הצבאות הבריטיים המקצועיים על החובבים המעולים הללו.

לאחר הנצחון גילו האנגלים מתינות רבה. הם הבטיחו לשתי המדינות הבוריות אוטונומיה מוגבלת במסגרת הקיסרות הבריטית, ואפילו שילמו פיצויים למתישבים שחוותיהם הושמדו במלחמה. זה היה, כמדומה, המקרה הראשון בהיסטוריה שבו המנצח שילם פיצויי מלחמה.

מתינות זו נשאה פרי. מקץ שנים אחדות התאחדו ארבעת חבלי אפריקה הדרומית בפדרציה. רבים מן המפקדים הבוריים שהצטיינו בקרבות נגד הבריטיים, נעשו עתה חסידיה ותומכיה של הקיסרות ; ואנגלים ובורים החלו מנהלים את קרבותיהם באמצעות קלפי ההצבעה (ובמלחמה זו היתה יד הבורים על העליונה).

היום שולטים הבורים, ולא האנגלים, באפריקה הדרומית. ומפני שעשרה מיליון הכושים שבארצם מעוררים בהם אימה גדולה, שללו מהם את כל זכויותיהם והנהיגו משטר של הפליה גזעית, שבו זכויותיו האזרחיות והמשפטיות של האדם תלויות בצבע עורו.

כמה זמן יחזיקו מעמד? אינני מעז להנבא. אך לא הייתי רוצה להמצא בנעליהם של הבורים ביום שבו יחליטו הכושים כי הגיעה שעת-חשבון.