מאטה הארי, ששמה האמיתי היה גרטרוד מארגארט זלה, נולדה ב-7 באוגוסט 1876, בכפר ההולנדי טיווארדן. בגיל שמונה-עשרה היא נישאה לקצין הולנדי בשם קפטן מאק-לוד ונסעה אחריו ליאווה, שם למדה את אמנות ריקודי העירום, שבמרוצת הזמן הסתייעה בה במלאכת הריגול.
כאשר חזרה לאירופה גזרה על עצמה להיות אשת החברה הגבוהה, אם כי לא הזניחה גם את מלאכת גיזרתה החטובה, הלא היא אמנות המחול. כוח הפיתוי שלה לגבי גברים היה בלתי רגיל ו"כיבושיה" בשטח זה כללו כמה מאישיה הדגולים של אירופה. במעונה הפרטי בנואי, הרובע האריסטוקראטי של פאריס, אירחה אישי מדינה, אמנים, דיפלומטים וגנרלים.
לפי עדותו של הארי ג', גרינוואל, הכתב של ה"דיילי אקספרס" הלונדוני בפאריס, היה יורש העצר הגרמני המאהב שלה, והוא שלקח אותה לראות את התמרונים בשלזיה. בהולנד, לפי דברי גרינוואל, היה המאהב שלה ראש הממשלה ואן דר לינדן ובצרפת מיניסטר המלחמה. עד שהשתייה וההוללות נתנו בה את אותותיהן היא היתה אשה יפהפיה.

נוסף על יופייה, היא ניחונה בכמה סגולות של ערמומיות והעמדת פנים, סגולות שהכשירוה להיהפך למרגלת מספר אחד של מלחמת העולם הראשונה, קשורה אל רשת הריגול הגרמנית. היא השתמשה בתחבולות פשוטות, השקתה את מאהביה הצרפתיים הרבה אלכוהל, וכך הוציאה מהם ידיעות מרובות, שסיכנו את חייהם של הרבה חיילים מבנות הברית. בתככיה אלה היתה קרובה מאוד להצלחת משימתה העיקרית - לפתוח לפני הגרמנים את שערי פאריס. לבסוף, נתפשה "האשה הכבודה ביותר בעולם" ונידונה למוות.

בעמדה בפני כס המשפט גילתה יחס אדיש וקר. היא טענה שבעיניה אין כל משמעות לחייה, "היא עשתה רושם כביר", כתב עד ראייה, "בעמידה תמירה התייצבה בפני בית המשפט והצליפה בשופטים במבטים לוהטים מעיניה החוורות, עיניים שהבעתן היתה בחינת "אל-תשכחני". היא התפארה בכיבושיה הרבים בין קציני הצבא ואמרה: "הקצין הוא בחינת סוג מסויים של אמן". כמה צרפתים רמי-מעלה העידו לטובתה ואמרו שבחדר השינה שלהם הם פיטפטו על נושאים בלתי מזיקים, כגון אמנות יאווה, אך לעולם לא על סודות צבאיים. סניגורה, מר קלונה, כרע ברך בפני הנשיא פואנקאריי וביקש רחמים למען לקוחתו. נשיא צרפת הניע בראשו לאות שלילה. "ידידי הוותיק", אמר אל קלונה המתייפח, "לא אוכל. למען צרפת, לא אוכל". לבסוף עלה במוחו של העורך דין הזקן, בן השבעים וחמש, תחבולה מגוחכת. הוא הכריז כי מאטה הארי היא מעוברת וכי הוא האשם בכך והחוק איננו מתיר הוצאה להורג של אשה הרה. המרגלת הנחמדה צחקה לשמע הדברים.

האמת ניתנה להאמר שהריגול הוא מקצוע עתיק ובכל הדורות עשו כובשים כמיטב יכולתם כדי להחדיר מרגלים בלב לבו של האוייב. דוגמה מפורסמת אנו מוצאים בספר יהושע: "ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע ותשב בקרב ישראל עד היום הזה, כי החביאה את המלאכים אשר שלח יהושע לרגל את יריחו". למאטה הארי לא האיר מזלה.

הסיפור על הוצאתה להורג של מאטה הארי נכתב בפאריס ב-18 באוקטובר 1917, על ידי הנרי ג. וולס, עתונאי של סוכנות הידיעות הבינלאומית.

"אינטרנשיונאל ניוס סרביס", 19 באוקטובר 1917 מאטה הארי - "עיני השחר" בשפת יאווה - מתה. היא נורתה בתורת מרגלת בידי פלוגת חיל רגלים ליד הקסרקטין בווינסן. היא עמדה פנים אל פנים מול המוות, ולא נתנה שיקשרו את עיניה.

גרטרוד מארגארט זלה, - זה היה שמה האמיתי של הרקדנית היפה, פנתה אל הנשיא פואנקאריי בבקשת חנינה, אך היא לא נענתה.

דבר דחיית בקשתה נודע לה אך עם השכמת הבוקר, כשהוצאה מתאה בכלא סן-לאזאר והובלה במכונית אל הקסרקטין, שם חיכתה לה פלוגת ההוצאה להורג.

רצון הברזל של אשה יפהפיה זאת לא נטש אותה מעולם. הכומר ארבו בליווי שתי אחיות רחמניות, קפטן בושארדו וסניגורה מר קלונה נכנסו אל תאה, כשהיא עדיין ישנה - שינה שקטה וללא נדודים, כפי שציינו הסוהרים.

האחיות הרחמניות נגעו בה ברכות. היא הקיצה ונאמר לה כי שעתה הגיעה. "המותר לי לכתוב שני מכתבים?" שאלה. זו היתה תגובתה היחידה.

קפטן בושארדון נענה מיד לבקשתה ושלח להביא לה עט, דיו, ניר ומעטפות.
היא התיישבה על קצה המיטה וכתבה את המכתבים בחפזון קודח. ומשסיימה מסרה את המכתבים לעורך דין שלה.

אחר-כך לבשה את גרביה, פוזמקאות משי שחורים ודקיקים, בנסיבות אלו נראה הדבר מגוחך למדי. היא שמה את נעלי הבית שלה, בעלי עקבים גבוהים, על כפות רגליה וקשרה את שרוכי המשי.

היא קמה ממקומה ונטלה מעל וו שמעל למיטתה, מעיל-קטיפה שחור, שביטנתו היתה רפודה בפרווה וגם החלק העליון היה עשוי צווארון-פרווה גדול שנפל על הגב השחור. היא לבשה את המעיל מעל לקימונו המשי הכבד, שתחתיו לבשה כתונת לילה.

שערותיה השחורות והרכות עדיין היו מעוגלות בקווצות עבות. היא חבשה על ראשה כובע לבד שחור וגדול, עטור סרט משי שחור. לבסוף משכה על ידיה בשקט ובאדישות, - כך נראה הדבר - זוג כפפות שחורות וארוכות, עשויות עור-גדי. ואז אמרה בשקט: "אני מוכנה".

הקבוצה הקטנה יצאה מן התא לעבר המכונית שחיכתה בחוץ. המכונית נסעה במהירות וחצתה את העיר הרדומה. השעה היתה קרוב לחמש וחצי, והשמש עדיין לא עלתה במלואה.

המכונית נסעה אל הקסרקטין של וינסן, הקסרקטין של המצודה העתיקה, שנכבשה על ידי הגרמנים בשנת 1870.

היחידה כבר היתה מסודרת במקום. פלוגת ההוצאה להורג מנתה שנים-עשר זואבים - חיל הרגלים הצרפתי - שעמדו בשורה אחת, רוביהם לידם. מאחוריהם עמד תת-קצין ובידו חרב שלופה.

המכונית נעצרה, והאנשים יצאו ממנה, מאטה הארי האחרונה. הקבוצה צעדה ישר לעבר תל קטן בגובה של שש עד שמונה רגליים, שנועד לקלוט את אותם הכדורים שלא יפגעו במטרה האנושית.

בעת שהכומר ארבו שוחח עם האשה הנידונה, התקרב קצין צרפתי ובידו פיסת בד לבנה.
"כדי לקשור את העיניים", הפטיר אל האחיות הרחמניות ומסר להן את פיסת הבד.
"האם חייבת אני לקשור את העיניים?" שאלה מאטה הארי את עורך הדין שלה בראותה את פיסת הבד.
מר קלונה פנה אל הקצין הצרפתי.
"אם הגברת אינה רוצה בזה, אין כל הבדל", אמר הקצין ומיהר להסתלק משם.

מאטה הארי לא נכבלה ועיניה לא נקשרו. היא עמדה תמירה והסתכלה ללא מורא בפני פלוגת ההוצאה להורג, בעת שהכומר, האחיות ועורך הדין התרחקו ממנה.

הקצין הממונה על הפלוגה עקב בעיני-נץ אחר חייליו ודאג לכך, שאף אחד מהם לא יבדוק אם רובהו טעון אש אמיתית או אש קרה. - בהוצאות להורג לא כל הרובים טעונים אש אמיתית. נראה היה שהוא צופה לרגע, שבו עוד מעט והכל יהיה גמור.

פקודה חדה, צרחנית והחיילים תפשו עמדות הכן. פקודה נוספת ורוביהם היו על כתפיהם; הם כיוונו את רוביהם אל חזה האישה.
מאטה הארי לא הניעה אבר.
התת-קצין שינה את מקום עמדו, כך שחייליו יכלו לראותו מן הצד. חרבו היתה מורמת באוויר.

החרב הורדה. הפלדה המושחזת התנוצצה באור השמש, שאותה שעה כבר עלתה במלואה. בו ברגע נשמעה יריית התריסר. מלוע כל רובה יצאה להבה זעירה ותימור עשן קל. החיילים הורידו את נשקם בתנועה אוטומאטית.

מאטה הארי צנחה. היא לא מתה כפי ששחקני במה או כוכבי סרטים מראים לנו אנשים מתים מיריות, היא לא הושיטה ידיה למעלה, אף לא כיסתה בהן את פניה.

היא פשוט התמוטטה. לאט, כחפץ דומם, היא שחה על ברכיה, ראשה נישא עדיין למעלה ובלי כל שינוי בהבעת פניה. במשך שבר של דקה נדמה היה שהיא מחזיקה מעמד על ברכיה, כדי להביט על אלה שנטלו את חייה. ואז נפלה אחורנית שרועה על החול, כשרגליה כפופות תחתיה. היא היתה מוטלת ללא תנועה כשפניה מופנים לעבר השמיים.

קצין שלא בתפקיד, שהתלווה אל התת-קצין, הוציא את אקדחו מן הנרתיק השחור הגדול שעל מתניו וקירב את לועו אל הרקה השמאלית של המרגלת. הוא לחץ על ההדק והכדור פילח את מוחה של האישה.
מאטה הארי מתה. לא היה עוד שום ספק בכך.

תיאור זה הזים את האגדה שנפוצה, כי מאטה הארי התייצבה מול פלוגת היורים, כשעל גופה רק מעיל פרווה וכי היא פרמה, כאילו, את המעיל כדי לחשוף את גופה הערום לעיני היורים.

איש לא ביקש את גופת הרקדנית היפהפיה, שפעם היתה כה נערצת בעיני רבים. היא הונחה בתוך ארון עץ חלק, שהושם על משאית וזו הסיעו משם, כששני ג'נדארמים יושבים על הארון ומעשנים את מקטרותיהם.
הגופה נלקחה לחדר ניתוח גוויות באחד מבתי-החולים של פאריס.