היו ימים שבהם נסיעה ממקום למקום הייתה הרפתקה של ממש, שכרוכה לא רק בעלות כספית גבוהה אלא גם במאמץ פיזי ונפשי. עד בוא הרכבות (ולאחר מכן המכוניות) התנהלו הנסיעות בשובה ובנחת, באמצעות עגלות, כרכרות ומרכבות מסוגים שונים. נסעו רק אלה שמוכרחים היו לנסוע - אם בשל פרנסתם, אם בשל צורך אישי דחוף, אם בשל נדודי לימוד או הגירה – רק מעטים נסעו סתם כך, נסיעות לשם הנאה או טיול היו נדירות ושמורות לעשירים בלבד. גבירים ובעלי ממון החזיקו, כמובן, מרכבות פרטיות מהודרות, והיו גם מרכבות דואר, שהנסיעה בהן הייתה אמנם נוחה אר יקרה, ועגלות משא להובלת מטענים וסחורות.

אך מה עשה סתם אדם שרצה לנסוע ממינסק לפינסק, מה עשו חתנים צעירים שרצו לבקר את בני משפחותיהם או חסידים שרצו לנסוע אל חצר הרבי? לשם כך עמדו לרשותם כמעט בכל מקום עגלונים, שכונו ביידיש "בעלי-עגלות" (קראו: בלגולס), ב"תחנה", שהייתה בדרך כלל בכיכר השוק, המתינו העגלונים וסוסיהם עד שיצליחו שותפיהם - "הסרסורים" לפתות נוסעים להצטרף לנסיעה. הם לא היו יוצאים לדרך עד שהצליחו למלא את העגלה בנוסעים ובסחורות, והמתנה זו יכולה הייתה להתארך עד שהנוסעים חסרי הסבלנות הסכימו להעלות את שכרו של העגלון ובלבד שכבר יזוז. הנסיעה עצמה נמשכה לעתים כמה ימים ומחירה לא כלל אוכל ולינה. עם חשכה היה העגלון עוצר באחד מבתי המרזח העלובים שבדרך, שם היו לנים נוסעיו וסועדים את לבם ושם גם נחו סוסיו. איש לא יכול היה לדעת מראש כמה זמן תימשך הנסיעה ולאילו הרפתקאות ייקלע במהלכה. בספרו "מדור לדור", שנכתב בשנת 1901, תיאר צבי ליפשיץ את הסיוט שהיה כרוך בנסיעה, ולו הקצרה ביותר:

הנוסע אז דרך עשר פרסאות ומה גם עשרים, היה מתברך ונפרד מאת אהוביו בלב סוער ובנשיקות של פרידה, כנוסע בימינו לאפריקה ולאוסטרליה. ובעיר היו משוחחים ומספרים לאמור: נסע פלוני לעיר פלונית!

קווי הרכבת הראשונים ברוסיה החלו להיבנות בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19, אך רק החל משנות ה-60 חלה תנופה עצומה בהנחת מסילות הברזל ברחבי האימפריה. הרכבות הביאו עמן שינויים מרחיקי לכת בחברה, במסחר ובכלכלה. פרנסות מסורתיות רבות, כגון הובלת נוסעים בעגלות או משלוחי מטען דרך הנהרות, נדחקו, ולעתים חוסלו כליל. "עכשיו כבר היינו פטורים מעונשם של העגלונים" - כתב יחזקאל קוטיק בזיכרונותיו.

מקצוע העגלונות הלך והצטמצם ככל שנסללו יותר מסילות, אך עדין קשה היה לתאר את חיי היום-יום, במיוסד בעיירות, ללא העגלונים (אגב, השם "בעל-עגלה" עשוי להטעות, שכן עגלונים רבים כלל לא היה בעלי העגלה אלא שכרו אותה).

הפולקלור היהודי אוצר בתוכו עדויות רבות מספור על אופיים של העגלונים - נהגי המוניות של אותם ימים. על פי רוב הם מתוארים כגברתנים, עמי-ארצות וגסי רוח. שעתם תמיד דוחקת, הם מתעללים בסוסים, רודים בנוסעיהם-שבוייהם ועולבים בהם. פתגם עממי ביידיש גורס: "א בעל-עגלה פארט אזוי לאנג מיטן פנים צו די פערד ביז ער ווערט אליין א פערד", כלומר: עגלון נוסע זמן כה רב כשפניו אל הסוס, עד שהוא בעצמו הופך לסוס, וביידיש "פערד" משמעו גם סוס וגם טיפש.

אך היו גם עגלונים אחרים - סבלניים, נדיבים ומשעשעים, שופעי חכמה עממית. בספרו "הכנסת כלה" תיאר ש"י עגנון בפירוט רב את דמותו של בעל העגלה נטע (יש לקרוא נוטה, צורת היידיש של השם נתן), הנוסע ברחבי גליציה יחד עם גיבור הסיפור, יודיל חסיד מברודי, המחפש שידוך לבנותיו. נטע, יליד העיירה בוסק, הוא פטפטן חביב המרבה לספר על עצמו ועל עלילותיו, ועל קסמו המיוחד יעידו שני סוסיו, שלהם קרא "משכני" ו"נרוצה" (על פי הפסוק בשיר השירים א, ד). וכך תאר עגנון את הסוסים:

בא נטע בעל העגלה עם שני סוסיו משכני ונרוצה, שני סוסים מסוימים במראה ובנוי ובקיאים בדרכים, שהיו מריחים כל אכסניא בריחוק תחום שבת. ולמה הוצרך לשני סוסים? אלא טובים השנים מן האחד, שמוסיפים חשיבות לנוסעיהם.

יחזקאל קוטיק (1921-1847), יליד העיירה הליטאית קאמניץ ליטבסק (שעליו כבר סיפרנו בחוברת "עת-מול", גיליון 142, תשנ"ט), התפרסם לדורות בזכות ספרו ביידיש "מיינע זכרונות" (זיכרונותיי), שנדפס בשני כרכים בוורשה בשנים 1914-1913. זיכרונותיו, שזכו בשעתם לפופולאריות רבה, הם מסמך תרבותי-היסטורי מן המעלה הראשונה וגם פנינת קסם ספרותית. מהדורה מתורגמת לעברית, ערוכה ומוערת של הזיכרונות הללו רואה אור בהוצאת המכון לחקר תולדות יהודי פולין באוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם. החלק הראשון נדפס בשנת תשנ"ט, תחת הכותרת "מה שראיתי..", ובקרוב יראה אור גם החלק השני, שכותרתו "נע ונד".

לפניכם פרק מתוך החלק השני של הזיכרונות, ובו מתאר קוטיק את חוויות נסיעתו בעגלה מבריסק, שבדרום פלך גרודנה (נמצאת היום בבלרוס), אל ביאליסטוק שמצפון לה (נמצאת היום בפולין), מרחק של כ-135 ק"מ. כאשר כתב קוטיק את זיכרונותיו, בכרך הגדול של ורשה בראשית העשור השני של המאה ה-20, היו "בעלי-העגלות" כבר היסטוריה רחוקה. קוטיק ביקש לשמר פיסת הווי אופיינית זו, לא רק משום שחש כי היא נעלמת גם מן העיירות הקטנות, אלא משום שלדבריו היה בנסיעתו משהו מוזר, שראוי להרחיב עליו את הדיבור.

בבריסק נפגשתי עם חברי המשכילים, ומיד הסדרתי את הנסיעה לביאליסטוק, מרחק שמונה-עשר מילין מבריסק. לעגלון היתה עגלה מקורה, רתומה לשלושה סוסים, והמחיר היה רובל וחצי לאיש. נסיעתי לביאליסטוק היתה מוזרה וקשה כל כך - אם כי אופיינית לאותם ימים - עד שראוי לספר עליה באריכות.

כאשר שאלתי את העגלון כמה נוסעים יש לו, ענה הלה: שמונה... שמונה אנשים מלבד סחורה: מוטות ברזל, חבילות, חביות, שקים ועוד דברים שכאלה. הצעתי לעגלון תשלום מיוחד של שלושה רובלים כדי שייקח פחות נוסעים, שאם לא כן פשוט ניחנק, והעגלון הסכים.

עוד קודם שהחלה הנסיעה כבר ישבו בעגלה שישה אנשים, בנוסף למטען הסחורות הענקי. לא היה שום סיכוי לנוחיות, וכבר אני מרגיש מחנק. התחלתי להתלונן: "האם לא שילמתי לך כפול כדי שיהיו פחות אנשים? האם לא אמרת שנהיה רק ארבעה!"

"אז מה אתה רוצה?" ענה לי בעל העגלה בקוצר רוח, "שברובלים הספורים שלך אאכיל שלושה סוסים, ולהבדיל אשה ושישה ילדיס?"

שתקתי. אנחנו נוסעים ויורסטה אחת [=1.067 ק"מ], והנה עולים עוד כמה נוסעים. עד שהגענו לוויסוקי, שישה מילין מבריסק, כבר היו דחוסים בעגלה, השבח לאל, עשרה יהודים: זקנים וזקנות, נשים, נערות ונערים... בוויסוקי עלה מספר הנוסעים לשנים-עשר... אנשים ישבו זה על זה וצרחו: "אוי, הרגל", "אוי, הידיים". אף אחד לא ידע היכן ידיו והיכן רגליו. העגלון צעק גם הוא כל הזמן: "וויו, וויו!..." לבד מן הנוסעים היה לו גם מטען כבד במיוחד, שהגיע למאה פוד בערך [=פוד שווה 16.38 ק"ג].

היו אלה ימי הסתיו, ימים גשומים ורטובים. הסוסים אך בקושי זזים והבוץ כמו דייסה סמיכה. הסוסים לא מושכים את העגלה, והעגלון מצליף בהם, מכה, צורח, מלהג - עד שהם נעצרים לגמרי. הסוסים עומדים, והעגלון מצווה על כולם לרדת מן העגלה.

"הבוץ... אינכם רואים?" הוא מנופף בשוט עלינו ועל הסוסים. זה אחר זה זחלנו מן העגלה. כולם צועקים ונרעשים. עכשיו מתחילים להרגיש את הידיים והרגליים ואת שאר האיברים. אלוהים, כמה זה כואב! לאחד נרדמו הרגליים, לשני היד, ולשלישי - הצד. והעגלון צורח: "מהר, תזיזו כבר את עצמכם, חבורת יחסנים, פריצים. לא רוצים לרדת מהעגלה..."

אבל גם לאחר שכולם ירדו, עדיין עמדו הסוסים על מקומם ולא זזו. ושוב צועק העגלון: "אנשים, תדחפו קצת מתחת לעגלה. אם לא תעזרו בחילוץ, נישאר פה גם לשבת.יי

הייתי הראשון שדחף את העגלה, ולא השגחתי בכך שכבר כמעט יום שלם שאינני חש את ידי ואת רגלי. הייתי בחור בריא, אך כל עצמותי כאבו. אבל בלי תירוצים, חייבים לעזור ולדחוף. השבח לאל - הסוסים יצאו מהבוץ.

יימהר, עלו לעגלה,יי פקד העגלון, "אנחנו נוסעים!" עכשיו החלה צרה חדשה: כל אחד רצה לתפוס מקום יותר טוב בעגלה. הנוסעים דחפו, התקוטטו וקיללו זה את זה, והרעש היה מחריש אוזניים. לי כבר לא היה שום חשק לזחול לעגלה. לו היה אור יום, חשבתי ביני לביני, הייתי מעדיף ללכת ברגל. אבל עכשיו לילה, את הדרך איני מכיר ואינני יכול לסחוב את חפצי הכבדים. עמדתי והמתנתי עד שיגמרו הנוסעים האחרים לריב ויתיישבו, ואז אדחף איכשהו פנימה ואוכל 'לנסוע'. אבל למריבות לא היה סוף. להיפך, הקולות עלו וגברו, עד שהעגלון צרח בקול מזרה אימה של שודד דרכים: "לעלות לעגלה! לעלות לעגלה תיכף ומיד!"

ואז הוסיף בקול רך קצת יותר, אך רווי לעג מרושע: "אדונים חביבים שלי, תיכנסו כבר לעגלה ותשבו, כי עוד רגע אני מדהיר את הסוסים ומשאיר את כולכם פה בתוך הבוץ. על מה יש כאן לריב, פריצים יקרים שלי! במקום שיושבים - יושבים."

צעקותיו של העגלון הועילו. כך או כך התיישבו כולם, ואילו אני טיפסתי למעלה אל הארגז שליד מושב העגלון. התיישבתי שם כשרגלי מתנדנדות מחוץ לעגלה וידי מחזיקות היטב שלא אפול. אם נופלים משם, חס וחלילה, מתים במקום. כך נסעתי כמה ויורסטאות. איבדתי כל תחושה בידיים וברגליים וגם הייתי רטוב כולי; בעגלה יכולתי לפחות למצוא מחסה מן הגשם.

כך הגענו לאיזה כפר ונכנסנו לפונדק. הגניחות והאנחות שנשמעו פה הזכירו בית חולים למקרים קשים במיוחד: "אוי, הידיים..." "אוי, הרגליים..." "אוי, הראש..." בפונדק היה לח וחשוך. רק עששית שמן קטנה דלקה שם. סביב שולחן גדול ישבו איכרים ונשיהם, שותים בקבוקי יי"ש ולועסים לחם שחור. על הספסלים הרחבים והארוכים שכבו אנשים ונחרו. פה יהודי או יהודייה, פה איזו גויה. התנור הגדול גם הוא היה תפוס – אין מקום להניח עליו את הראש.

רק בעלת הפונדק ומשרתת צעירה היו ערות [...] הנוסעים מצאו בינתיים מקום ושכבו על הקרקע או על קצה של ספסל. המשרתת הציתה אש בתנור ושפתה קומקום גדול של מים כדי להרתיח תה. העגלון הוסיף לחלק פקודות לנוסעיו וצעק: "אנשים, בואו לאכול!" [...] אבל לא כולם יכלו לאכול. הדג המלוח היה מלוח מדי וריחו רע, וגם לא היו די כפות לאכילה. עייפים ומותשים אכלו האנשים בזה אחר זה. אני הייתי היחיד שלא אכל. לא התחשק לי כלום, רציתי רק תה, אבל שוב - תה לא היה, רק מים חמים עם עלעלים של מטאטא.

אחרי שסעדו מעט את לבם שוב רצו כל הנוסעים לעגלה כדי לתפוס מקום טוב. שוב פרצו מריבות ודחיפות, ולולא הפחד מהעגלון בוודאי גם היו מכים זה את זה מכות רצח. טיפסתי לארגז שליד העגלון, אך מישהו כבר תפס את מקומי ומקום אחר לשבת אין [...] הפעם ריחם עלי העגלון וציווה על הנוסעים: "פנו מקום לבחורצ'יק הזה, כולכם כפרתו... שלושה רובלים הוא נתן לי." העגלון פשוט דחף את הנוסעים ברגליהם ובזרועותיהם, בלי לתת את דעתו אם הוא דוחף זקן או זקנה, אשה או נערה. אולם הנוסעים לא ויתרו, להיפך. המהומה גברה, וכולם החלו לצרוח: "תראו את היחסן הזה, אברך משי... תישאר בבית אם אתה כזה מפונק,"

התחיל 'מרד' נגד המפקד, הלא הוא העגלון. איימו עליו שיקרעו אותו לגזרים, שיפוררו אותו לחתיכות. "למה אתה לוקח כל כך הרבה נוסעים אם אין לך מקום בשבילם!" צעקו עליו. "ואם כבר אתה לוקח, אז בלי יחסנים, בלי אברכי משי שחלב אמם עוד לא יבש על שפתותיהם."

לשמע דברי הנאצה האלה אמרתי לעגלון: "אני מעדיף ללכת ברגל..." העגלון התבונן בי בלגלוג ואמר: "בחיי, אתה ממש בחור נבון... ודאי שיותר טוב ללכת ברגל מאשר להידחק בעגלה כמו דג מלוח... אנשים גסים נוסעים פה... מוטב ברגל."

את העצה ה"ידידותית" הזאת קיבלתי בלית בררה. צעדתי ליד העגלה, לבושי היה כבד ומסורבל, וההליכה במעלה ההר קשתה עלי. נוסף על כך ירד גשם ונרטבתי כולי. כשעברנו על פני סכר מים קטן נתקע עקב נעלי בגזע עץ. העקב והסוליה נקרעו, ועכשיו צעדתי יחף על פני גדמי עצים וכפות רגלי נדקרו. זה היה פשוט בלתי נסבל. כמעט פרצתי בבכי והתחננתי לפני העגלון והנוסעים שיפנו לי מעט מקום בעגלה. הם ריחמו עלי. כולם נדחקו קצת, וסוף-סוף זכיתי למקום. וכך אנחנו נוסעים עוד כמה ויורסטאות, שוכבים כפופים ודחוסים כמו דגים מלוחים בחבית, וכל אחד מתפלל בלבו שנגיע במהרה לפונדק כלשהו. העגלון יאכיל את סוסיו ואנחנו נוכל לחלץ לזמן מה את עצמותינו המכווצות ואת איברינו הקפואים.

אבל אלוהים היה בעזרנו, ולפתע נשבר אחד מגלגלי העגלה. התהפכנו ונזרקנו כולנו, בזה אחר זה, אל מחוץ לעגלה. מזל שהבוץ היה סמיך, שאם לא כן היינו נהרגים.

גברים נפלו על נשים ולהיפך. כולם צעקו - מהומה ויללה. עלי נפל אחד הנוסעים וראשו כלפי מטה. הוא נפגע בראשו, ואני - בחזי. הנשים בכו, הגברים נאנחו, ובראש כולם קונן העגלון על מרי-גורלו. הוא חיכה עד שכולם יירגעו קצת, ואז ביקש, הפעם הזאת בטון רך ומפויס: "בחייכם, עזרו לי להוריד את הגלגל השבור מהעגלה. אני מוכרח לתקן אותו... בכפר הקרוב..."[...] מילא, מה אפשר לעשות? ניגשו כולם לגלגל השבור, אבל כיצד להוריד אותו - אף אחד לא ידע. במוחו של העגלון צץ רעיון מוצלח: נפרוק את מוטות הברזל ואת שאר המטען הכבד, ואחר כך יהיה יותר קל להוריד את הגלגל. וכך עשינו. עכשיו הלך העגלון עם הגלגל השבור, ואנו נשארנו באמצע הדרך השוממה, עם העגלה והסוסים, כמו רובינזון על האי.

לא נעים להישאר כך בשטח כל הלילה. קר וחשוך, אין אוכל ואין שתייה, כמו במדבר. כבר שלושה ימים אנחנו בדרך! והנוסעים מבולבלים ונבוכים, לא מסתדרים זה עם זה - חנות מבולגנת. אף אחד לא רוצה להביט בעיני זולתו.

הלילה ארך כאורך הגלות, אט-אט עלה הבוקר, כאילו בעל כורחו, אבל העגלון והגלגל אינם. אין קול ואין עונה. "אנחנו יושבים כאן סתם," אמרתי לנוסעים, "אין לנו אוכל, אין שתייה. מי בא איתי לחפש את העגלון?"

כמה מתנדבים הצטרפו אלי, ויחד הלכנו אל הכפר הקרוב. שאלנו שם אם ראה מישהו עגלון וגלגל? כן, אמרו לנו, הוא היה כאן, אבל הנפח לא בבית, ולכן הלך העגלון לכפר אחר. גררנו את עצמנו לכפר השני, ושם, השבח לאל, מצאנו אותו אצל הנפח. רק בשעה ארבע לפנות ערב תוקן הגלגל. כשחזרנו לעגלה פרצו הזקנים והנשים בבכי: הם מתים ברעב. כבר יותר מיממה לא בא אוכל או משקה לפיהם! שישה אנשים, מיואשים מהצרות שנפלו עליהם, גררו את עצמם ברגל עד ביאליסטוק, מרחק חמישה מילין. אחרי צרות צרורות הגענו גם אנחנו, סוף-סוף. הנסיעה החביבה הזאת נמשכה יותר מארבעה ימים.

הגעתי אל הדודה שבור ורצוץ. לא נותר איבר שלם אחד בגופי. דודתי נחרדה וחשבה שחליתי. "מה קרה לך, חצקילה?" ספקה את כפיה. "מיד אקרא לרופא." ואני עונה: "לא צריך רופא, אני בריא. אבל דודה'לה, הנסיעה הזאת הרגה אותי..."

האמת היא שנראיתי כמו שד, ולדודתי טובת הלב נגרמה עוגמת נפש רבה. יומיים שכבתי במיטה, שבור ומרוסק, בלי איבר שלם אחד.

[...] דודתי כבר לא הרשתה לי לשוב הביתה עם סתם עגלון. "אתה תיסע במרכבת הדואר, חצקל, כמו הגבירים. נסיעה קלה ונוחה." ובאמת, כך היה. היא מצאה קבלן עשיר שיהיה שותפי לנסיעה, כל אחד מאיתנו שילם שנים-עשר רובל, ובתוך עשרים וארבע שעות הגענו לבריסק. דודתי העמיסה עלי, כמובן, צידה לדרך מכל טוב, והנסיעה הזאת לבריסק, לעומת הנסיעה מבריסק לביאליסטוק, היתה כגן עדן ממש לעומת הגיהנום.