אנחנו נוהגים לדבר הרבה על זוגיות: על הזוגיות שלנו, על הזוגיות של אחרים, על הזוגיות שהיינו רוצים שתהייה לנו. ואנחנו מדברים הרבה על הזוגיות של אנשי שם, אנשים ידועים - שחקנים, בדרנים, אנשי רוח וגם מנהיגים.

ברשימה זו אדון בדפוסי זוגיות של מנהיגים ציוניים לפני הקמת מדינת ישראל ובשנים הראשונות לקיומה. אנסה לסרטט דיוקן של שלושה ובעצם ארבעה, מנהיגים ומנהיגות, בני זוגם ובנות זוגם. דגם ראשון הוא דגם שמרני למדי - דוד בן גוריון ובת זוגו התומכת; דגם שני, גם הוא שמרני - פרדתה של גולדה מאיר מבעלה עם כניסתה לחיים הפוליטיים; הדגם השלישי יוצא דופן - הקשר הזוגי בין יצחק בן צבי לרחל ינאית בן צבי וחייהם הציבוריים.

דומה שדמותה של פולה בן גוריון, אשת ראש הממשלה הראשונה של מדינת ישראל, צוברת עם השנים עצמה וחשיבות. כמעט כל קבוצה שעמדתי מולה והסברתי דבר או שניים על דוד בן גוריון העלתה שאלות הנוגעות לבת הזוג - לפולה. השאלות נוגעות בעיקר לשני תחומים: טיפולה המסור של פולה בבן גוריון ומעשים שלה שהאירו את בן גוריון באור שלילי. דמותה של פולה מככבת גם במחזה "הזקן ואני" שהתאטרון למען הקהילה מעלה עתה ושזכתה בפרס ראש הממשלה. ואציין עוד אנקדוטה קטנה: באחד ממרכזי הקניות על שם בן גוריון ראיתי בית קפה שנקרא, איך לא, "פולה".

על יחסו של בן גוריון לאשתו כתבו כבר רבים. שני הביוגרפים של בן גוריון, מיכאל בר זוהר ושבתאי טבת, התייחסו לעניין וכך גם אישים אחרים. מלבד אלו התפרסמו מכתבי בן גוריון לפולה בספר, ובו אפשר למצוא עדויות אישיות של אישים שונים על יחסים אלו. מתוך כל אלו עולה דמות יחסים המתאימה לתיאורים של ביקורת פמיניסטית על זוגיות בחברה המודרנית: שני צעירים מתאהבים ומתחתנים; הגבר, במקרה זה בן גוריון, ממשיך לפעול במרחב הציבורי; האישה, לעומת זאת, מתכנסת אל תוך המרחב הביתי. היא עוסקת בגידול הילדים שנולדים, בטיפוח הבית ובטיפול בגבר. הגבר שחוזר הביתה מגלה שרעייתו-חברתו נהייתה או נשארה "אישה קטנה" שמקומה בין הסירים לחדר הילדים, שאינה יוצאת כמעט מהבית. הוא מוצא אותה לא מעניינת, והמרחק ביניהם הולך וגדל. תהליך זה מחריף כאשר מדובר במנהיג צעיר, אדם קורא ולומד, אדם המעריך את עצמו ושאחרים מעריכים אותו. בן גוריון היה לאיש העולם הגדול, ואילו פולה, אחות במקצועה, ילידת מזרח אירופה שהתחנכה בארצות הברית, הופכת לאישה ביתית בנוסח הישן.

פולה דאגה לבן גוריון וטיפלה בו בכל שטחי החיים כדי שהוא יוכל לדאוג לעסקי הציבור ולהיות גם איש רוח קורא ולומד. כך נחסכו ממנו כל העניינים הכלכליים, גם בתקופות של משבר ושל מחסור. פולה טיפלה בכול גם כאשר היא וילדיה סבלו ממחסור. מקורבים לבן גוריון טוענים שהוא מעולם לא ידע מה מצבה הכלכלי של המשפחה, ופולה לא הטרידה אותו בעניין זה. מובן שלא דאג מעולם לניקיון הבית, לבישול, לקניות או לטיפול השוטף בילדים, מלבד עניין אחד שהיה מעורב בו באופן חלקי - לימודיהם של הילדים. עניין זה עולה בבירור ממכתביו לילדים, במיוחד המכתבים משנות ה-30, אז הרבה לשהות באירופה עקב המצב הפוליטי הרגיש. מעבר לכך, פולה, כאמור אחות בהכשרתה, דאגה לבריאותו של בן גוריון ולתזונתו. מאפיין זה בלט במיוחד כאשר התבגרו והזדקנו. המרחק בין בני הזוג השתקף היטב בהתייחסויותיו של בן גוריון לנושא מעמדן של הנשים בחברה. בן גוריון מזכיר את אמו כמעט בכל נאום הקשור לנשים ולמעמדן בחברה אך את רעייתו אינו מזכיר כלל. הוא חוזר ומדגיש את חשיבות האימהות פעמים רבות, ואת חשיבות בת הזוג הוא מזכיר כמעט רק כבדרך אגב.

דומה שבערוב ימיהם התקרבו בני הזוג בן גוריון מחדש זה לזה. יש אומרים שבן גוריון לא האמין שפולה תבוא אתו למדבר, לקיבוץ הצעיר והמרוחק שדה בוקר. התגייסותה של פולה למשימה הרשימה אותו. הוא אף הקדיש לה את הספר החמישי בסדרה "חזון ודרך" בפסוק מדברי הנביא ירמיהו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ב, ב).

כדי להשלים את התמונה, חשוב לציין שאמנם הייתה פולה אשת מקצוע אך לא אשת ציבור או פעילה פוליטית. בן גוריון מזכיר ביותר מהזדמנות אחת שפולה הגיעה לארץ בעקבותיו ואף יותר מכך - הוא התנה את נישואיהם בבואה לארץ אתו. את החיים הציבוריים והפוליטיים חוותה פולה דרך בעלה.

גם גולדה מאיר, אז גולדה מאבוביץ, התנתה את נישואיה בתקופה דומה לנישואי פולה ודוד בן גוריון בכך שבן זוגה מוריס מאירסון יעלה עמה לארץ ישראל. בני הזוג עלו יחד לארץ ואף הצטרפו, כרצונה של הכלה, לקיבוץ. בשנותיה הראשונות בארץ ישראל הייתה מאיר פעילה מאוד בקיבוץ, בתנועה, במפלגה. הצעירה הנמרצת נבחרה לוועדה המתמדת של קיבוצה מרחביה וייצגה את הקיבוץ בכינוס הארצי של התנועה הקיבוצית. אלא שפעילות זו נקטעה מעט לפני הולדת ילדיה. הזוג מאירסון הצעיר עזב את הקיבוץ מעט קודם וחי בירושלים. שלא כמו בן גוריון, למאיר לא היה מי שיטפל בבית ובילדים. מכיוון שהתקופה הייתה תקופה של משבר כלכלי, השתתפה מאיר גם בפרנסת המשפחה בעבודות כביסה מזדמנות.

פרק זה בחייה היה קצר מאוד. אחרי כחמש שנים חזרה גולדה מאיר לפעילות ציבורית - חבריה הגברים קראו לה להנהגת מועצת הפועלות. ראשיתו של פרק זה בחייה היא גם ראשיתה של פרדתה מבן זוגה. מרגע שחזרה מאיר לחיי הציבור, נפרדה ממוריס. הם לא התגרשו מעולם אך חיו בנפרד ובידידות עד מותו של מוריס כאורח בביתה של גולדה בירושלים בשנת 1951. "באופן סמלי", מציינת גולדה, היא לא שהתה בבית באותה העת. למאיר היו יחסי קרבה עם רבים מחבריה הגברים להנהגה, ככל הנראה היו לה גם יחסים זוגיים לא רשמיים עם אחד או עם כמה מהם, אך למעשה תפקדה מאיר לבדה במישור האישי-משפחתי. מרגע שבחרה בחיי ציבור והנהגה, בחרה למעשה בחיים ללא בן זוג. יתר על כן, הרכילות על יחסיה עם חבריה הגברים הייתה לחם חוקם של רבים - אישה לבד בפעילות ציבורית "מושכת" רכילות מסוג זה.

נטל גידול הילדים והדאגה למשפחה היו מוטלים כמעט רק עליה. רגשי האשמה על היעדרותה בולטים מאוד בספרה "חיי". היא כותבת על "הפיצול הפנימי הנצחי" בין חובתה כאם ובין פעילותה הציבורית ומתארת את סדר יומה הצפוף שכלל אספות וישיבות וגם ביקור אצל הרופא עם בתה או שיעור נגינה של בנה. היא מספרת בגאווה ובלא מעט צער כיצד התגנבו ילדיה פעם אחת לאספה שנאמה בה והצביעו עם החברים בעד הצעת אמם. סדר יומה הציבורי הושפע גם ממצבה המשפחתי. כך למשל פעילותה בארגון אימהות עובדות היה קשור לניסיונה שלה כאם עובדת. במישור אחר, נסיעתה לארצות הברית בראשית שנות ה-30 בשליחות התנועה הייתה קשורה גם בבעיות בריאות של בתה.

הזוג האחרון - יצחק ורחל ינאית בן צבי - שונה מאוד משני אלה שתוארו כאן. כבר בראשית הדברים יש לומר שמנהיגותו של יצחק בן צבי שונה מאוד ממנהיגותם של דוד בו גוריון ושל גולדה מאיר. יצחק בן צבי תפקד מאז שנות ה-20 במוסדות ההנהגה המשניים. לימים היה לנשיא מדינת ישראל - תפקיד רב כבוד אך פחות השפעה. גם מנהיגותה של רחל ינאית אינה מסדר גודל פוליטי רחב, אם כי אין להתעלם מעשייתה הפוליטית בתקופת מלחמת העולם הראשונה ומייד אחריה. לימים פעלה ינאית בעיקר בתחום החינוך, ומשקלה הציבורי נשאר גדול.

בן צבי וינאית נפגשו עוד בטרם עלייתם לארץ. בן צבי היה מהמנהיגים הבולטים של מפלגת פועלי ציון, וינאית הצטרפה למפלגה והייתה חברה בולטת בה. לימים עלה בן צבי לארץ. ינאית נשארה עוד זמן קצר באירופה ועלתה גם היא. מאז פעלו שכם אל שכם במפלגה, בעבודת החינוך בגימנסיה העברית בירושלים, בכתיבת עיתון עברי, בארגון השומר. ברוב המסגרות הייתה לבן צבי בכורה, אך ינאית הייתה דמות בולטת גם בזכות עצמה. מעט לפני מלחמת העולם הראשונה נפרדו דרכיהם: הוא יצא ללימודי משפטים בטורקיה, היא ללימודי חקלאות בצרפת. במלחמה הוא גורש מן הארץ. היא נשארה והייתה פעילה בכמה גופים ציבוריים מרכזיים.

לאחר המלחמה פעלה ינאית בהקמת מוסדות מייצגים ליישוב וכן הייתה דמות מרכזית בארגון ההגנה בירושלים. אז נולדו שני בניהם של בני הזוג. כשנולד בכורם, מספרת ה"אגדה", באו חברי ההגנה בירושלים לשאול את רחל שאלה ארגונית או אחרת. בן צבי עמד בפתח הצריף הידוע ואמר לחברים: "המפקדת בצירים". לזוג נולד עוד ילד, ובד בבד החלה ינאית בניהול חוות לימוד חקלאית באזור ירושלים. בן צבי נבחר למנהיגות היישוב המאורגן ואף עמד בראש הוועד הלאומי. במסגרות אלו פעל עד הקמתה של מדינת ישראל.

איך התקיימה זוגיות מסוג זה שבה שני בני הזוג פעילים ומנהיגים? במישור המעשי ליוותה את בני הזוג אמה של ינאית. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, בטרם היו נשואים ובטרם ניהלו משק בית, דאגה אמה של ינאית לכל צורכיהם הביתיים, בעיקר בתחום המזון והרגשת הבית. היא המשיכה בתפקיד זה גם לאחר שנולדו ילדיהם של בני הזוג.

במישור אחר, מעקב אחרי תפקידיהם של בני הזוג ומאבקיהם לאורך כל תקופת חייהם הציבוריים מצביע על דפוס ברור: תפקידיו של בן צבי היו כמעט תמיד מרכזיים ומכובדים מתפקידיה של ינאית. יתר על כן, כאשר לא היה בן צבי בארץ, תפסה ינאית מקום מרכזי בהנהגה. בתקופת המלחמה הייתה לדמות מרכזית בארץ. היא הייתה פעילה בשומר ויצרה קשר גם עם בוגרי גימנסיה הרצליה, וביניהם אליהו גולמב, שפעלו אז בארץ. היא פעלה למען גיוסן של נשים לצבא בריטניה ואף נפגשה בעניין זה עם המנהיג הציוני המרכזי באותה תקופה חיים ויצמן. זמן קצר אחרי שחזר בן זוגה לפעילות ציבורית, נסוגה ינאית מתפקידיה ופנתה אל החינוך. כשנבחר בן צבי לנשיא המדינה בשנת 1952, התמודדה ינאית עם תפקיד אשת הנשיא ברצינות רבה מאוד. אלא שהמקורבים לבני הזוג ראו בה את המחצית הדומיננטית, ומכאן האמרה המשמשת כותרת לרשימה זו: בן צבי הוא בעלה של אשת הנשיא. אמרה זו נאמרה תוך חיוך מזלזל, עדות למרכזיותה של ינאית ולחולשתו של בן צבי.

תנועת העבודה הציונית, שכל האישים המוזכרים כאן השתייכו אליה, נחשבה בעיני עצמה ובעיני אחרים תנועה שמתקיים בה שוויון יחסי בין נשים לגברים. דימוי זה אינו מנותק לחלוטין מהמציאות, ובתחומים רבים חברה זו הייתה שוויונית יחסית לחברות בנות זמנה שבהן הנשים רק החלו בדרכן הציבורית החוקית. עם זאת, דומה שבתחום הזוגי הייתה זו חברה שמרנית למדי. נשים שבחרו להתבלט בתחום הציבורי נאלצו לוותר על חיי משפחה או על חיי זוג. גברים ציפו לקבל גב ביתי לפעילותם הציבורית, ודומה שגם החברה עצמה ביקשה ממנהיגיה שיקבלו תמיכה מבית. גם פעילות ציבורית משותפת דרשה מהנשים לשמור על פרופיל נמוך מזה של הגברים שלצדן.

בתוך חברה זו מצאו נשים רבות דרך להשפיע ולפעול. הוויתור על זוגיות מצד אחד או על פעילות ציבורית מצד אחר לא היו דרכים הכרחיות. גם בתוך גבולות חברה שמרנית מצאו נשים חזקות את הדרך לפעול ולהשפיע תוך ויתורים מסוימים. לבנות הדור השני שידרה החברה מסר דו-ערכי: מצד אחד הצורך לבחור בין חיי משפחה לביו חיי ציבור, מצד אחר האמירה הברורה שהן חיות בחברה שוויונית ללא מגבלות.

עד כמה תיאורים אלו תקפים גם היום? דומה שהמודל הראשון שתיארתי פה, המודל של משפחת בן גוריון, ממשיך להיות המודל המרכזי. העדנה שדמותה של פולה זוכה לה היא רק עדות אחת לציפייה של החברה הישראלית בימינו שמנהיגים יהיו מגובים בנשים תומכות. היזמה שהועלתה בעת האחרונה לקבע את מעמדה של אשת ראש הממשלה בחוק מעצימה נטייה זו. עם זה, פעילות ציבורית של נשים אינה מחייבת היום פרישות מחיי זוגיות וחיי בדידות. רבות מהפעילות הפוליטיות בתחום הלאומי ובתחום המוניציפלי חיות חיי משפחה מלאים ונהנות מתמיכת בן זוגן. עם זאת, דומה שאף אחד מבני הזוג התומכים אינו מאכיל את הפוליטיקאיות שלנו "קוצ'מוץ"' (פירות מרוסקים עם גבינה) בכל בוקר כפי שעשתה פולה לדוד.