לא הרחק ממלון "אמריקן קולוני" בפאתי שכונת שייח' ג'ארח במזרח ירושלים, במקום סמוי מהעין, נמצא אחד ממתחמי הקבורה המפוארים והיפים מתקופת בית שני. המשלחת הארכאולוגית הצרפתית בראשותו של הארכאולוג דה-סוסי שחפרה במקום בשנת 1863 התרשמה כל כך מהקבר המפואר עד אשר הייתה בטוחה כי גילתה את קברי מלכי יהודה. וכי מי יכול לבנות לעצמו חלקת קבר גדולה ומפוארת כל כך? עבודת החציבה שנעשתה שם הייתה עצומה: עומק החציבה הוא כשמונה מטרים, ובמהלך העבודה הוסרו מהמקום כעשרים אלף טון אבן. לכן ברור שמדובר כאן בחלקת קבורה מלכותית.

בעבודת החפירה נמצא סרקופג (ארון קבורה עשוי אבן), ועליו חרוט השם "צדן מלכתא". מה אומר שם זה?

המקור ששופך אור על זהותם של הנקברים במקום זה נמצא בספרו של יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמות היהודים ברומאים", ובו מתאר יוסף בן מתתיהו, שהיה היסטוריון בן אותה תקופה, את מהלכן של חומות ירושלים. בתיאור החומות הוא כותב את הדברים האלה: "ואחרי כן ירדה [החומה] מול מצבת הלני היא שהיתה מלכת חדיב ובת המלך איזט". כלומר, על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, מצבת הקבורה היא של מלכה ששמה הלני ושהייתה מלכת חדיב.

מיהי הלני? הלני ובני משפחתה הגיעו מארצם חדיב, כיום בעירק, התגיירו וחיו בירושלים בשנת 30 לספירה לערך. רבותינו מספרים בשבחה של הלני ועל תרומתה הגדולה לירושלים ולבית המקדש. במסכת יומא במשנה מסופר שהלני המלכה עשתה נברשת של זהב על פתחו של ההיכל ואף עשתה טבלה של זהב שבפרשת סוטה כתוב עליה. בנה מונבז שהיה מלך תרם את כל אוצרותיו לעניים, באמרו "שאבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי אוצרות למעלה...". הלני ובני משפחתה נקברו באותה חלקת קבר מפוארת הנקראת עד היום "קברי המלכים". כל הממצאים שהוציאו מהקבר החופרים הצרפתים הועברו למוזאון הלובר בפריז.

כשישים שנה קודם להלני הייתה מלכה שליטה ממשפחת החשמונאים, ושמה היה שלומציון אלכסנדרה. היא הייתה אשתו של אלכסנדר ינאי, שהיה מלך נצר לבית חשמונאי, ולאחר מותו קיבלה אשתו שלומציון את שרביט המלוכה. שלומציון שלטה ביד רמה והייתה צריכה לגשר בין המפלגות השונות בעם: הצדוקים היו קרובים יותר לבית המלוכה ובעלה ינאי תמך בהם, ושלומציון תמכה בפרושים לאחר מותו של ינאי. לפני מותו הזהיר ינאי את אשתו ואמר לה: "אל תיראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים שעושים מעשה זמרי ומבלשים שכר כפנחס". שנות שלטונה הקצרות של שלומציון אופיינו בשלטון חזק ורגוע יחסית, אך לאחר מותה (ב- 67 לספירה) החל ריב קשה וארוך בין שני בניה הורקנוס וארסטובלוס, והוא הביא בסופו של דבר לידי הרס המלוכה החשמונאית וכיבוש ארץ ישראל על ידי הרומאים.

המלכה השלישית שחייתה בירושלים שייכת כבר לעולם הנוצרי של התקופה הביזנטית. שמה של המלכה הוא אודוקיה אוגוסטה. בשנת 421 לספירה היא נישאה לקיסר הרומי שישב בבזנטיון, ושמו היה תואדוסיוס השני. בגלל חשד של בגידה בבעלה הוטל עליה עונש גלות, ואת גלותה היא בחרה לעשות בירושלים. אודוקיה לא הסתפקה רק בישיבה בעיר אלא בנתה בכספה כנסיות וביצרה בפעם הראשונה את החלק הדרומי של ירושלים בחומה. החומה השתמרה עד המאה ה-11. המלכה אודוקיה אהדה את היהודים והשתדלה לבטל את הגזרה האוסרת עליהם לבוא ולהתגורר בירושלים. אודוקיה מתה בירושלים ונקברה כנראה בכנסייה שהיא בנתה. כיום עומדת במקום כנסייה של נזירים דומיניקנים ושמה סנט אטיין (לא רחוק משער שכם).

כדי לא לקפח גם את התקופה הצלבנית, נזכיר כי בירושלים של המאה ה-12 חיה מלכה צלבנית ששמה מליסנדה. היא הייתה בתו של בלדאווין השני ואשתו של פולק מאנז'ו, מלך ירושלים. מקום מנוחתה האחרון של מליסנדה נמצא בשיפולי הר הזיתים במערת הקבר המזוהה עם קברה של מרים, אמו של ישו.

המייחד את סיפורה של מלכה אחרת הוא שהיא הובאה לקבורה בירושלים זמן מה לאחר מותה. בחנוכתה של כנסיית מריה מגדלנה הרוסית על הר הזיתים (1888) נכחו הנסיך סרגיי ואשתו אליזבטה פידרובנה, שהייתה נינתה של מלכת בריטניה ויקטוריה. אליזבטה נולדה ב-1864, התחנכה בבית המלכות האנגלי וחזרה לרוסיה כדי להינשא לבנו של הצאר אלכסנדר. הדוכסית ביקשה שלאחר מותה יקברוה בכנסייה זו. כעבור כמה שנים, במהפכה הרוסית, הוצאה אליזבטה להורג עם בני משפחת הצאר האחרים. כדי לקיים את צוואתה, הוברחה גופתה דרך פקין לירושלים. היא נקברה בכנסיית מריה מגדלנה בחשאי כדי לא לפגוע במערכת היחסים המתרקמת בין רוסיה לאנגליה.
אכן, ירושלים מלכות סביב לה...