בטרם ניגש לדון בחשיבות הגיאופוליטית של המזרח התיכון בעת החדשה, מן הראוי שנבהיר לעצמנו שני מונחי יסוד: הראשון - המזרח התיכון, והשני - העת החדשה.

על-פי אחת ההגדרות המזרח התיכון הוא האזור הכולל את ארצות ערב, תורכיה, אירן, ישראל וארצות צפון אפריקה. הגדרות אחרות למונח הזה, בחלקן כוללות ארצות נוספות, כארצות אפריקניות שהצטרפו לאחרונה לליגה הערבית, ובחלקן מרחיקות לכת עד אפגניסטן ופקיסטן וכו'. אנו נסתפק בהגדרה הראשונה, כפי שהצגתי אותה, ומן הראוי לשים לב לאספקט אחד חשוב של הגדרה זאת: והוא עצם המונח המזרח התיכון. אין זה המושג היחיד המשמש בספרות המקצועית ובאמצעי התקשורת לציין את האזור בו אנחנו עוסקים. בצד המונח "מזרח תיכון" קיימים מונחים כמו "המזרח הקרוב", "מערב אסיה" ואחרים.

המענין לגבי המונח "המזרח התיכון", שכמו המונח הנרדף לו "המזרח הקרוב", הוא משקף ראייה שבאה מחוץ לאזור. זוהי ראייה אירופו-צנטרית, המעמידה במרכזו של העולם את אירופה, - ומתייחסת אל החלקים האחרים של העולם בהתאם לראייה זאת. מנקודת ראייה זאת המזרח התיכון הוא האזור שבין המזרח הרחוק לבין אירופה. העובדה שהאירופים עצמם השתמשו במונח זה, איננה כל כך מפתיעה, אבל העובדה שגם עמי המזרח התיכון דבקים בראייה שמקורה באירופה, היא כמובן מאלפת ונוגעת למסכת המורכבת של יחסי המזרח התיכון ועמי המזרח התיכון עם העולם שמחוץ להם.

העובדה שראשית העת החדשה במזרח התיכון נקבעת בדרך כלל על-ידי ההיסטוריונים בשנת 1798, שהיא השנה שבה פלש (או נחת) נפוליון במצרים, קשורה לעניין זה. הנה שוב ראייה לכך שההיסטוריה של המזרח התיכון החדיש נקבעת במידה רבה על ידי מהלכים שמקורם מחוץ לאזור הזה: במקרה שלפנינו העובדה שנפוליון, אז שליטה של צרפת, החליט לבוא למצרים מסיבות השמורות עמו, שאותן אסביר להלן - פותחת עידן חדש.

נכון שפלישתו של נפוליון למזרח התיכון מחוללת תהליכים של תמורה במזרח התיכון עצמו, אבל זהו מהלך המעוגן בראש וראשונה במאבק הגלובלי שבין צרפת לבין בריטניה של אותם ימים. נפוליון בא למצרים, משום שמצרים נראתה לו כקרש קפיצה טוב, שממנו יוכל להגיע להודו, ולהכות בבסיסה של האימפריה הבריטית.

מנקודת מבטנו היום, קשה לנו להבין את המרכזיות של הודו בחשיבה האסטרטגית והפוליטית של בריטניה, ומכאן של המעצמות האחרות שהתמודדו באותן שנים עם בריטניה. אבל - והדבר חשוב לענייננו - עד מלחמת העולם השניה, הודו היתה אבן החן העיקרית בכתר הקיסרי של בריטניה, והראייה האסטרטגית של בריטניה לגבי המזרח התיכון עוצבה במידה רבה על-ידי מרכזיותה של הודו.

אם כן, לפנינו שני מרכיבים: המרכיב של הזמן והמרכיב הגיאופוליטי, הקשורים, כפי שראינו, קשר הדוק ביניהם. בכוונתי לבחון את החשיבות הגיאופוליטית של המזרח התיכון מאותה שנה, מ-1798, עד ימינו, ואעשה זאת על-פי שלוש תקופות: מראשית העת החדשה ועד תום מלחמת העולם הראשונה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ולאחר מכן בעת הנוכחית, מאז מלחמת העולם השניה.

בתקופה הראשונה, - המשתרעת בעיקרה על פני המאה ה-19, חשיבותו הגיאופוליטית של המזרח התיכון מוכתבת על-ידי העובדות והתהליכים הבאים: בראש וראשונה המזרח התיכון הוא אזור חיץ ומוקד צירי תחבורה ביחס לאזורים אחרים. הזכרנו כבר את חשיבותו של המזרח התיכון ביחס להגנת הודו, או כבסיס להתקפה עליה. דרך המזרח התיכון עוברים שני צירי תחבורה חשובים, שקישרו במאות ה-18 וה-19 את אירופה המערבית עם הודו. הציר האחד הוא דרך היבשה, הנקראת באנגלית overland route, והוא הנתיב שמתחיל אי שם בחופו המזרחי של הים התיכון, צפון סוריה או דרומה של סוריה, ועובר דרך שטחיהן של סוריה ועיראק, אל ראש המפרץ הפרסי. הנתיב השני הוא נתיב היבשה, העובר דרך מצרים.

הנתיב הראשון, דרך היבשה, איבד כמעט לחלוטין את חשיבותו עם חפירת תעלה ימית בנתיב של הדרך המצרית. כאשר תעלת סואץ הושלמה בשנת 1869, היא הפכה לציר התחבורה העיקרי המקשר את אירופה עם הודו, עם המזרח הרחוק. דרך היבשה, שחצתה את תחומיהן של סוריה ועירק, ירדה בחשיבותה ונעלמה, אם כי לא לחלוטין, מן התמונה הגיאופוליטית.

אבל אין אלה צירי התחבורה החשובים היחידים במזרח התיכון. צריך להזכיר את המצרים התורכיים, את הדרדנלים והבוספורוס, המשמשים פתח או מחסום לדרכה של רוסיה אל מים חמים, והרבה מאוד מהאירועים שקשטו את ההיסטוריה של המזרח התיכון במאות ה-19 וה-20 היו קשורים במצרים התורכיים האלה.

במחצית השניה של המאה ה-19 רוסיה היא שהיתה המאיימת העיקרית על הודו, אבל האיום נעשה דרך מרכז אסיה, בעוד רוסיה מתפשטת בעיקר על חשבון פרס ובמידה מסויימת גם על חשבון האימפריה העות'מאנית ובכך מאיימת על הודו במישרין. כתוצאה מהמאבק בין רוסיה לבין בריטניה, חלקו המזרחי של המזרח התיכון, בעיקר פרס, לבש חשיבות רבה ומאבק המעצמות התמקד באזור זה.

אזכיר עוד את המאבק האחרון או את הציר האחרון, שנוסף לקראת סופה של התקופה, והוא הנתיב החדש שנוצר על-ידי סלילת מסילת-הברזל הבגדאדית. היה זה מפעל שנקשר בעיקר במאמצי ההתפשטות של גרמניה באותן שנים, מסילה שנועדה לחבר את איסטנבול אל רשת הרכבות של מרכז ומזרח אירופה, ולאחר מכן להמשיך, כפי שהשם מרמז, עד בגדאד או עד ראש המפרץ הפרסי. מסילה זאת נועדה להפוך את גרמניה, שלא היתה מעצמה ימית, למעצמה המסוגלת להגיע בדרכי יבשה לראשו של המפרץ הפרסי, ושוב - לאיים על עורק החיים של האימפריה הבריטית. היה זה מאבק רב עניין, אבל כיוון שהוא הגיע לשיאו בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, הוא לא הספיק להפוך ציר מרכזי של ההיסטוריה והגיאופוליטיקה של המזרח התיכון.

הזכרנו עד כה את חשיבותו של המזרח התיכון כאזור חיץ או כמוקד של צירי תחבורה. מכאן הייתי רוצה לעבור לגורם השני שהכתיב את חשיבותו הגיאופוליטית של המזרח התיכון, וגורם זה נבע מכך שהמזרח התיכון היה אזור שהתרופפות הסדר הקיים בו עלולה היתה לגרום למלחמה אירופית. בין המאות ה-16 וה-18 נשלט המזרח התיכון כולו בידי האימפריה העות'מאנית. במאה ה-18 הפך תהליך שקיעתה של האימפריה לתהליך ברור ביותר ומעצמות אירופה החלו נוגסות בשטחה. במאה ה-19 איימה התמוטטותה הצפויה של האימפריה והחלוקה האפשרית של שטחה בין היריבים השונים לערער את מאזן הכוחות באירופה. למעשה מלחמה אירופית חשובה אחת, מלחמת קרים, נגרמה בשל מאבק מסוג זה, ומספר מלחמות אחרות כמעט פרצו בשל מחלוקות דומות.

הגורם השלישי שפעל באותה תקופה היה משקלו הסגולי של האזור עצמו. גורם זה בתקופה שבה אנחנו עוסקים, כלומר עד מלחמת העולם הראשונה, היה שולי. אופיו של גורם זה עוצב בראש וראשונה על-ידי הפוטנציאל של האזור כשוק, שהרי מקומו היה כאזור גדול ומאוכלס שתושביו היו שוק פוטנציאלי למוצרי התעשייה של אירופה, או לעודפי הון שניתן היה להשקיעם במזרח התיכון. יותר מאוחר, בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, עלתה גם חשיבותם של מוצרים חקלאיים - כמו הכותנה או התבואה של מצרים, והיתה התעניינות אירופית, שהונעה גם על-ידי שיקולים מעין אלה.

בשנים הראשונות של המאה ה-20 נוספו שני אלמנטים חשובים לתמונה זאת. בראש וראשונה הנפט שהתגלה באזור. באותן שנים, ערב מלחמת העולם הראשונה, חשיבותו של הנפט טרם היתה כלכלית, כפי שהיא היום, אלא בעיקרה אסטרטגית. הציים הגדולים, בראש וראשונה הצי הבריטי, החלו עוברים לשימוש בדלק לאוניותיהם, והסימן להכרה הבריטית בחשיבותו של הגורם הזה, ניתנה כאשר האדמירליות הבריטית, בהנהגתו של צ'רצ'יל, הפכה שותפת לזכיון הנפט הראשון באיראן.

שנית, הפוטנציאל הצבאי המקומי. זה היה גורם, שבדרך כלל זלזלו בו. מקובל היה לדבר על האימפריה העות'מאנית כאיש החולה של אירופה, או כאיש החולה שעל הבוספורוס, אבל במהלך מלחמת העולם הראשונה, הסתבר שלצבא העות'מאני היה כושר עמידה ניכר. הצבא הבריטי, שהיה הצבא העיקרי שלחם בו, הקיז דם רב מאוד. במערכות כמו גליפולי, הקרבות בעיראק (בכות- אל-עמארה) וגם בארץ-ישראל, כמו בבאר-שבע ובעזה, אלפים רבים של חיילים בריטיים נהרגו וזו היתה תרומתו של האזור עצמו למאזן הכוחות הבין-לאומי.

אלה הם, כאמור, שלושה גורמים שעיצבו את חשיבותו הגיאופוליטית של המזרח התיכון, בתקופה שבין ראשית העת החדשה למלחמת העולם הראשונה. נעבור עתה לתקופה השניה, הנפתחת עם תום מלחמת העולם הראשונה. מרבית הגורמים שמנינו לגבי התקופה הקודמת, המשיכו לפעול בתקופה זו. צירי התחבורה נשארו בעינם. הנפט עלה בחשיבותו ועלתה גם החשיבות של התחרות הבין-לאומית על שליטה בזכיונות נפט.

תהליך המודרניזציה הגדיל את פוטנציאל השוק של האזור. התחרות על שווקים ועל אינטרסים כלכליים אחרים הולכת ומחריפה. משקלן הסגולי של מדינות האזור בתקופה הזאת נשאר נמוך, משום שרובן נתונות או להשפעה של המעצמות או לשליטתן הישירה. במקרה זה - בריטניה וצרפת.

אם עלינו לאתר גורם מרכזי הקובע את חשיבותו הגיאופוליטית של האזור בתקופה הזאת, ולהצביע עליו, הרי שזוהי השליטה של בריטניה וצרפת, אך בעיקר של בריטניה. זוהי תקופה שניתן לכנותה תקופת ההגמוניה הבריטית במזרח התיכון. לטוב ולרע, זוהי העובדה המרכזית בהערכת חשיבותו הגיאופוליטית או האסטרטגית של האזור בתקופה זאת.

ההבדל העיקרי בין שתי התקופות או בין שני סוגי ההגמוניה, בכך שהעות'מאנים היו כוח מקומי, ואימפריה מקומית היא ששלטה באזור, בעוד שהבריטים, למרות השפעתם, למרות שליטתם הישירה או הישירה-למחצה, בכל זאת היו כוח חיצוני. זה הבדל חשוב אחד.

הבדל אחר- הוא משך הזמן. לעומת העות'מאנים, ששלטו באזור כ-400 שנה, היתה תקופת ההגמוניה הבריטית קצרה, וההשפעה המעצבת שלה הרבה יותר קטנה.

מן הראוי לאפיין את השליטה הבריטית, שהרי היתה זאת תקופה נדירה בתולדות האזור, משום שלא היתה כמעט תחרות בין-לאומית על האזור, באותם שני עשורים שבהם אנחנו עוסקים עתה. ברית המועצות נעלמה זמנית מן הזירה, בעקבות המהפיכה הסובייטית. ארצות הברית לא גילתה באותה תקופה התענינות רבה בשאלות חוץ ובוודאי לא באזור המזרח התיכון. גרמניה תתחיל להתעניין באזור מאוחר יותר, אבל בשנות ה-20 לפחות, עדיין חלשה בעקבות המפלה שספגה במלחמת העולם הראשונה. עניינה של גרמניה באותן שנים מוקד באירופה, ולא באזורים שמחוץ לאירופה.

מצב זה יתחיל להשתנות רק באמצע שנות השלושים. אז יופיע מול שליטה בריטית, או בריטית-צרפתית, אתגר חיצוני חדש, אתגר גרמני ואיטלקי, והמצב יתחיל להשתנות. האתגר החיצוני לווה בהתפתחות מענינת נוספת. הגורמים קוראי התגר מבחוץ, גרמניה ואיטליה, ניסו להתחרות בבריטניה ובצרפת, על-ידי רכישת אהדתם של חוגים באוכלוסיה המקומית, יהא זה בפרס, יהא זה במצרים או במדינות הלבנט.

התחרות החיצונית על אהדתה של האוכלוסיה המקומית העלתה את משקלה של האוכלוסיה המקומית, ובכך הגבירה את משקלו הסגולי של המזרח התיכון במערכת הגלובאלית וזה היה סימן לבאות: למצב שיווצר אחרי מלחמת העולם השנייה. כאן אנו מגיעים לתקופה השלישית והאחרונה - התקופה שראשיתה בתום מלחמת העולם השנייה, והמביאה אותנו עד לימינו אלה.

את השפעתה העיקרית של מלחמת העולם השניה לגבי המזרח התיכון, ניתן למקד סביב שתי נקודות: א) התשת האימפריות הבריטית והצרפתית, ובהקשר לכך הענקת עצמאות של ממש לחלק גדול ממדינות האזור: ב) היווצרותה, בעקבות מלחמת העולם השנייה, של חברה בין-לאומית חדשה, המרוכזת סביב האו"ם, ובחברה בין-לאומית חדשה זאת, יש חשיבות לכל מדינה. לכל מדינה שמצביעה באו"ם חשיבות משלה, וכמובן, העובדה שבמזרח התיכון מספר מדינות רב, מעלה את חשיבותו של האזור כאזור, כמו גם את חשיבותן של המדינות הבודדות, ומכאן את משקלו הסגולי ביחס למערכת הבין-לאומית שבתוכה הוא פועל.

התפתחות אחרת שארעה בעקבות מלחמת העולם השנייה, והשפיעה על האזור עצמו, היא התפתחות המלחמה הקרה. כמה מגילוייה הראשונים, כמו המאבק על השליטה בפרס, או הנסיון הסובייטי להשתלט על המצרים התורכיים או להשיג השפעה מכרעת עליהם, מתחוללים במזרח התיכון עצמו.

כתוצאה מהתמורות הרחבות האלו, וכתוצאה מהתפתחויות אחרות, חלו כמה וכמה שינויים חשובים, שבעזרתם נראה לי שניתן יהיה לאפיין את החשיבות הגיאופוליטית של המזרח התיכון בשלושת העשורים האחרונים.

א) חשיבותו של המזרח התיכון עולה כאזור הסמוך לברית המועצות; כולנו מכירים את הביטוי הסובייטי "אזור השוכן בסמוך לגבולותיה הדרומיים של ברית המועצות". יש לכך כמובן גם חשיבות אוביקטיבית, ובמאבק זה בין הגושים עולה עד מאוד חשיבותו של המזרח התיכון.

ב) חשיבותם של נתיבי תחבורה העוברים באזור, כתעלת סואץ, המצרים התורכיים, והאוקיינוס ההודי, הגובל במזרח התיכון באגפו הדרומי. חשיבותם של נתיבי התחבורה האלה עולה בשל המאבק הבין-גושי, ומכאן גם חשיבות המדינות החולשות על הנתיבים האלה.

ג) הזכרנו קודם לכן את האו"ם ואת החשיבות של החברות בו. הגוש המזרח-תיכוני הוא אחד הגושים המעצבים, לדאבוננו כישראלים, את דמותו ואת חשיבותו של האו"ם.

ד) התפתחות רביעית - האזור נפתח לתחרות המתחוללת בתוכו. אם איפיינו את התקופה שבין שתי מלחמות העולם כתקופה שבה היתה הגמוניה ברורה של שתי מעצמות, הפעם האזור נפתח לתחרות של מספר גדול של מדינות, המתחרות על השפעה, על-ידי מאבק על שליטה והשפעה באוכלוסיות המזרח התיכון ובמשטרים המזרח-תיכוניים.

המזרח התיכון, בגלל המורכבות של התהליכים החברתיים והפוליטיים שבו, היה לקרקע פוריה במיוחד למאבק כזה. התפתחות נוספת: עולה משקלו של הנפט המזרח-תיכוני והפעם לא רק מסיבות אסטרטגיות, אלא גם מסיבות כלכליות, והמיזוג הזה של שיקולים אסטרטגיים ושיקולים כלכליים, מעניק לנפט המזרח-תיכוני, לשליטה בו ולמדינות שבהן נמצאים מקורות הנפט האלה, חשיבות הרבה יותר גדולה מכפי שהיה להן קודם לכן*. כלומר, ניתן להבחין כאן בהסטה של דגש - בעבר היה המזרח התיכון חשוב יותר בשל הדברים שנמצאו מחוץ לו או אשר עברו דרכו; עתה הוא הופך יותר ויותר חשוב בשל הדברים הנמצאים בתוכו.

להתפתחויות אלו קשור גם הצבר המשאבים הכספיים. הזכרנו, באשר לתקופות קודמות, את המזרח התיכון כשוק פוטנציאלי, או כאזור שבו ניתן להשקיע כספים. בשנים האחרונות מדינות המזרח התיכון הופכות למשקיעות של כספים, מעמדן במשק הכספים העולמי חשוב ביותר, וכמובן לכך השפעה עיקרית או רבתי על משקלו הסגולי של המזרח התיכון.

עולה גם העוצמה הצבאית המרוכזת במדינות האזור. אין מדובר במדינות קטנות, הנשלטות על-ידי יחידות של צבא בריטי, צרפתי או צבאות אחרים, כמויות הנשק שבידי המדינות הצבאיות החזקות של המזרח התיכון עולות על המצוי היום בידיהן של רוב מדינות אירופה, כך ששוב מדובר בגורם המחזק את חשיבותו העצמית או את משקלו הסגולי של המזרח התיכון.

ולסיום, חלק ממדינות האזור משמשות כמוקד או כמקפצה לאזורים אחרים, שבחלקם רחוקים מאוד מן המזרח התיכון עצמו. בהקשר זה ניתן להגדיר את חשיבותה של מצרים במאבק על קונגו בשנות ה-60, ובשנים האחרונות את פעילותה של לוב, המשמשת מוקד להתססת אזורים, שאינם חלק מהמזרח התיכון, כמו מלטה הסמוכה, או הפיליפינים הרחוקים מאוד מן המזרח התיכון. זאת שוב התפתחות, הקשורה, כמובן, בתהליכים אחרים שהזכרנו ומקנה מצדה חשיבות נוספת ויתרה למזרח התיכון במערכת העולמית.

* ראה הפרק "הנפט כגורם של עוצמה", עמ' 71 – 87.