המושג "שואה" נקשר בתודעתנו ההיסטורית באירוע אחד ויחיד – התכנית הנאצית להביא לרצח העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה. הקטסטרופה הזאת מבעיתה, דווקא על שום היותה ניסיון כמו "רציונלי", כלומר, מתוכנן, מאורגן, ומתואם בממדים חסרי תקדים, להביא תרבות שלמה לידי שמד. יש בה משום הבאה לממדים שטניים את מה שמקס ובר תיאר כמהותי לעידן המודרני, מה שהוא כינה "הרציונליזציה המכשירנית". השואה מייצגת את הגילום המקיף ביותר של רצח עם (Genocide), רצח המוני המכוון כנגד הקיום הפיזי של בני הקבוצה על סמך עקרון שייכותם לקבוצה בלבד.

אבל מאז הירושימה ונגאסאקי, אפשרות של שואה נוראה אף יותר מעיבה את צלה על האנושות. שואה גרעינית עלולה להיות המוחלטת והמיידית בין כל השואות שהאנושות הכירה. בתנאים של מלחמה גרעינית כוללת, שואה גרעינית יש בה אף כדי להביא לאומניסייד (Omnicide) – מונח חדש שנוצר על מנת לתאר שואה טוטאלית, רצח כלל המין האנושי. אפשרותה של שואה טוטאלית כמעשה ידי אדם, לא כמחשבה אפוקליפטית דתית, לא הייתה קיימת כלל עד להיכנסותנו לעידן הגרעיני. טכנולוגיית המאה העשרים היא זו שהפכה את אפשרות האומניסייד לעניין ממשי, והיא גם זו שיוצרת את תחושת הריחוק שבין אפשרות הרוע, או כוונות הרוע, לבין מבצעי הרע. היכולת להביא לרע נעשתה למוסדית, לביורוקרטית. עצם עלייתה של אפשרות כזאת, מכוננת נקודת מפנה בהיסטוריה המוסרית שלנו.

אין לשכוח, כמובן, את ההבדל העצום והברור שבין השואה שהתרחשה, לבין זו שמרחפת לה כצל, כאפשרות בלבד, מעל תרבותנו. זו שהייתה, כוונה על מנת לבצע את הג'נוסייד הלכה למעשה. זו שמעיבה את צלה עלינו - תוכננה ונבנתה במוצהר, על מנת שאפשרות כזאת תימנע. זה הבדל מכריע. אבל אסור לשכוח, שמוסד ההרתעה הגרעינית בנוי על אמונתנו באפשרות התרחשותה של השואה. הלגיטימציה שניתנה למדיניות זו הנה, בהכרח, גם לקיחת הסיכון הזה, יהא קטן כאשר יהא.

בארבעת העשורים שחלפו מאז הירושימה ונגאסאקי ועד היום, התפתח, צעד אחר צעד, באופן הדרגתי, סדר בינלאומי מסוג חדש, כזה שאמור לשמור על שלום העולם באמצעות איומים גרעיניים. החל בראשית שנות השישים, כאשר העולם עבר כבר את נקודת הרג-היתר, כלומר, את הנקודה שבה קיים די פוטנציאל הרס במאגרים, על מנת להרוס את העולם כולו, ואפילו יותר מכך. החל בנקודה זו תפותח גם דוקטרינה שתצדיק בדיעבד את קיומה של יכולת זו, דוקטרינת ההרתעה הגרעינית. וכפי שההיסטוריה של העידן הגרעיני הוכיחה פעמים רבות, המצעד הטכנולוגי אינו קופא לרגע על שמריו; המצאה רודפת המצאה, פריצה טכנולוגית אחת באה אחר חברתה.

אלברט איינשטיין היה האיש ששמו נקשר בתודעה הציבורית ככותבו של המכתב המפורסם מ-1939 אל הנשיא רוזוולט, שבו מועלית לראשונה אפשרות פיתוח הפצצה. אך האדם המניע מאחורי המכתב, כפי שנראה בפרק הבא, היה, לא איינשטין, אלא ליאו זילארד (Szilard), שאמר, שנים מאוחר יותר, כי לא היה נוקף אצבע לו ידע אז שהגרמנים יעלו חרס במאמציהם לייצר פצצה משלהם. וכאשר ידע זאת, היה זה כבר מאוחר מדי. אבל ב-1939, האפשרות של פצצת האטום כבר ריחפה באוויר, ונראה היה שזו רק שאלה של זמן וכסף, מי ומתי יממש לראשונה את הרעיון הזה.

הארי טרומן, הנשיא האמריקני היחיד שהורה על השימוש בפצצה, חש, עוד בראשיתו של העידן הגרעיני, בפער ההולך ונוצר בין הטכנולוגיה השועטת, לבין ציוויים מוסריים ועקרונות של אחריות ציבורית. ב-16 ביולי 1945, רק שעות אחדות לאחר שהתבשר על הצלחת הניסוי הגרעיני האמריקני הראשון בניו-מקסיקו, בעת היותו בפוטסדאם בפגישת פיסגה עם סטאלין וצ'רצ'יל, הוא רושם לעצמו ביומנו האישי את השורות הבאות: "אני מקווה לשלום, אך אני חושש שהמכונה תמיד תהא משגת את המוסר, וכאשר המוסר ידביק, יתכן וכבר לא יהיה טעם בכל זה. אני מקווה שלא כך יהיה, אך בסופו של דבר אנו רק נמלים קטנות על פני האדמה. ואולי רק ככל שנתחפר יותר באדמה, נוכל להרהר במשמעות מעשינו. מי יודע?"

שמונה ימים לאחר שטרומן רושם ביומנו את ההרהורים הפסימיסטיים הללו, על היחס בין טכנולוגיה ומוסר, הוא מאשר סופית את הפקודה להשתמש בשתי פצצות האטום שהושלמו אז כנגד ערים יפניות. לימים, יפגין טרומן בהחלטותיו שלו כנשיא, את העובדה שחזה את עליונותה של הטכנולוגיה ואת הפיתויים שהיא יוצרת, מול שיקולים של ריסון והגבלה עצמית. טרומן יורה, בשלהי 1949, על תכנית חירום מואצת של פיתוח תשתית גרעינית כתגובה לפצצה הסובייטית. האיש שבשנותיו האחרונות לנשיאות יהיה כה רגיש ביחס לאפשרות שימוש בפצצה – הוא יראה בה נשק של "המפלט האחרון" בלבד – יהיה גם זה שיבנה את תשתית הרג-היתר שתתפתח לממדי ענק בשנות החמישים. טרומן אינו היחיד המבטא אותה תסמונת של אמביוואלנטיות ביחס לפצצה, אותה תסמונת של רתיעה וקרבה כלפיה, שאותה אנו מגלים, פעמים רבות, לאורך העידן הגרעיני. בדורנו, אנו מוצאים אותה תסמונת אצל ג'ימי קרטר. קרטר יעלה על כס הנשיאות, כולו חדור דאגה לנושא הגרעיני, אך יסיים את תקופת נשיאותו בפקודה הנשיאותית מס. 59, פקודה המנחה את הפנטאגון להתכונן לאפשרותה של מלחמה גרעינית מוגבלת ונמשכת.

מהו מקורה של אותה אמביואלנטיות גרעינית, של אותו יחס כמו סכיזופרני, שאנו מוצאים בנקודות כה רבות לאורך ההיסטוריה של העידן הגרעיני? דומה, שסכיזופרניה זו מבטאת את הקושי העמוק ביותר לחשוב על הפצצה ומקומה בפוליטיקה העולמית. האם יש להתייחס לנשק הגרעיני כאל עוד סוג של נשק, כלי צבאי שניתן להשתמש בו בצורה משמעותית בהקשרים צבאיים? האם אין עצם נוכחותה של הפצצה דורשת מגנרלים ומתכננים צבאיים שיתייחסו אליה כנשק לכל דבר? או שמא ההפך נכון? האין הנשק הגרעיני, בעצם טיבו והאיכויות החדשות שהוא יוצר, חורג באופן כה רדיקלי מעצם הקטיגוריה של כלי-נשק, שהוא אוסר עלינו, נורמטיבית, לראות בו כלי-נשק? אם נאמץ השקפה זו, כי אז לנשק גרעיני אין, ולא יכולה להיות, משמעות פוליטית צבאית. כל שימוש בו נושא סיכון להסלמה אפוקליפטית, ולכן, כל תפקידו הוא רק למנוע את השימוש בו עצמו.

אלו משתי הדעות הללו יש לאמץ? אני מאמין שזוהי בעצם הדילמה הבסיסית של העידן הגרעיני כולו, וכל ניסיון תשובה לה, נושא בחובו קשיים עצומים, קשיים בעלי משמעות אסטרטגית ומוסרית. דומה שסיפורו של העידן הגרעיני כולו, כפי שיתגלה לנו בהמשך, יש בו מעין תנועת מטוטלת, מעין תנועה דיאלקטית, מקרן אחת של הדילמה לקרן האחרת. יש תקופות שהכיוון הדומיננטי מדגיש את הייחוד הרדיקלי של כלי-נשק גרעיניים, אבל יש גם תקופות שהצד הדומיננטי הוא זה של ההמשכיות והרציפות שבין כלי-הנשק הגרעיניים והחשיבה הצבאית, הפוליטית, המוסרית הישנה נושנה.

מה שמותיר מקום רב לאי-נחת, דווקא על סף הכניסה לעידן מלחמת הכוכבים, הוא העצמה הנמשכת של הסכיזופרניה הזו. באופן פומבי, שתי המעצמות הגדולות משלמות מס-שפתיים לרעיון השוויון ההדדי, לעיקרון האומר שאף אחת מהן אינה יכולה לנצח במלחמה גרעינית, ולכן אסור שזו תתרחש אי-פעם. ובכל זאת, שתי מעצמות-העל הגרעיניות מחמשות עצמן, ובונות את תכנוניהן הצבאיים מתוך הנחה שהנורא מכל יכול להתרחש בתנאים מסוימים, ולכן יש לעשות הכל על מנת שהצד האחר יהיה זה שיינזק יותר. למרות שהצדדים יודעים בעליל שאין מנצחים במלחמה גרעינית, דומה, שהם מוצאים עצמם חייבים לחשוב במונחים של מפסידים יותר ומפסידים פחות. אף ששניהם מכחישים בפומבי כוונות לפיתוח יכולת מכה ראשונה, הרי כלי-הנשק הגרעיני שהם מפתחים, נתפסים במפורש על ידי הצד האחר כנוטים ומכוונים לקראת אפשרות זו. מלחמת הכוכבים, כפי שיתחוור בהמשך, מגלמת תכונה זאת, אולי אפילו בעצמה חזקה יותר מאשר בעבר.

הסיבות לסכיזופרניה המלווה, כחוט השני, את ארבעת עשורי העידן הגרעיני, נעוצות בטיבו הפרדוקסלי לכאורה, של ההיגיון הגרעיני. על אף עלייתו של הממד הגרעיני, דומה שבסיס היחסים הבינלאומיים נותר כשהיה. אנחנו עדיין חיים בסדר עולמי "הובסיאני", כלומר, בסדר עולם המושתת על קיומן של מדינות ריבוניות שכל אחת מהן חייבת לדאוג בעצמה לשלומה ולביטחונה. לא קיימת סמכות כלל-עולמית, "ממשלה עולמית" בעלת "שיניים" מעל למעצמות הגדולות. בלוגיקה הובסיאנית כזאת, רק "טבעי" הוא שכל אחת מהמעצמות תשאף להגיע לעליונות צבאית. החיפוש המתמיד אחר עליונות צבאית נראה כחלק מהלוגיקה של היחסים הבינלאומיים שבהם העולם נתון.

באופן מסורתי, מצב של עליונות צבאית הוא זה, שמדינות הנמצאות בתנאי יריבות שואפות אליו כמצב אידיאלי. אבל בעידן הגרעיני, אידיאל העליונות נעשה לחסר משמעות. בתנאים של "שמד הדדי מובטח", עצם החיפוש אחר עליונות נראה כלא יותר מאשליית-שווא, תולדת חשיבה פוליטית קדם-גרעינית. ההיסטוריה של מירוץ הזיון הגרעיני, כפי שיתברר בהמשך, מדגימה נקודה זאת שוב ושוב.

ניתן להשוות את המרדף אחר עליונות צבאית גרעינית, למעין מרדף אחר רוח רפאים. אך כל עוד בסיס הפוליטיקה הקיים אינו מותאם לייחודו של העידן הגרעיני, קשה לראות כיצד המעצמות מסוגלות להשתחרר מהמלכוד שהן נכנסו אליו והתחפרו בו יותר ויותר עמוק.

אם נחזור שוב לאיינשטין, הרי עוד ב-1946 הוא מאבחן בעומק רב, את טיבו של הקונפליקט העומד להיווצר בין אופני חשיבתנו הפוליטיים הקלאסיים, הבלתי משתנים, לבין המציאות הטכנולוגית הגרעינית השוטפת. הוא כותב אז : "שחרור כוחו של האטום שינה הכל לבד מאופני חשיבתנו, ומאז אנו נעים לקראת שואה חסרת תקדים". איינשטין לא היה היחיד שראה זאת. דווקא אז, כשהמלכוד רק החל להיווצר, חשו רבים, ובמיוחד מדענים, שיש לעשות מאמץ עז לשינויים רדיקליים בבסיס הפוליטיקה. אך שעת החסד הקצרצרה שהייתה, אם הייתה כזאת בכלל, הוחמצה תוך כדי התפרצותה של המלחמה הקרה.

זווית הראייה של שנות השמונים ביחס לשאלה הגרעינית, יש בה, אולי, משום פתיחת צוהר כדי לבחון בעדו את העידן הגרעיני כמעין היסטוריה מוסרית.

בשנים האחרונות, ולמעשה, החל בראשית שנות ה-80, נושא הנשק הגרעיני חדל להיות מופקד בלעדית בידיהם של "המומחים", ונעשה יותר ויותר לעניינו של הציבור בכללותו. חלקים נרחבים ביותר בציבוריות המערבית החלו להתעורר מתרדמתם הארוכה בנושא זה, ואילו המומחים החלו להציב גם הם, סימני שאלה רבים ביחס לאמינות וליציבות מוסד ההרתעה הגרעינית, הן כתיאוריה והן כפראקסיס. רבים מוטרדים עתה, יותר מאי-פעם בעבר, בשאלה, לאורך כמה זמן נוכל עוד להישען על מוסד ההרתעה בתנאי "שמד הדדי מובטח". רייגן וגורבצ'וב הנם ראשי מעצמות-העל הראשונים, שביטאו סנטימנט זה בפומבי. הסכם הפיסגה האחרון שבין רייגן לגורבצ'וב (דצמבר 1987) יש בו משום שיקוף הרוחות החדשות הנושבות בעולם בשנים האחרונות. בהחלטה לבטל קטיגוריה שלמה של כלי נשק גרעיניים, בסיסו של הסכם-הנשק שנחתם בפיסגת וושינגטון, יש אולי משום ביטוי ראשון לתחושה שהגיע הזמן להביא לדה-לגיטימציה של הנשק הגרעיני.

החל בראשית שנות השמונים, אנו עדים במערב לוויכוח גרעיני מסוג חדש. אם אכן עידן ההרתעה הגרעינית הקלאסית מתקרב לקצו, לפחות על פי מתכונת דוקטרינת "השמד ההדדי המובטח", השאלה המרכזית היא, מה עומד לרשת אותו? תכנית "יזמת ההגנה האסטרטגית", או בשמה הפופולארי, "מלחמת הכוכבים", היא המרכיב המרכזי לתגובת ממשל רייגן לוויכוח הזה. משלוש בחינות, לפחות, דומני שיש בוויכוח הגרעיני של שנות השמונים משום חידוש משמעותי ביחס לוויכוחים בעבר.

ראשית, לוויכוח הנוכחי יש טונים היסטוריים חזקים, דומה, שיש בו משום מבט מחודש או קריאה מחודשת בהיסטוריית העידן הגרעיני, תוך מודעות חזקה למשמעותו ההיסטורית של הרגע הנוכחי. שנית, הוויכוח הנוכחי משלב בתוכו, אולי לראשונה מאז שלהי שנות הארבעים, טיעונים מוסריים במקביל לטיעונים אסטרטגיים-פוליטיים. הוא מבטא אי-שביעות רצון, אסטרטגית ומוסרית גם יחד, מהמצב הנוכחי של ההרתעה הגרעינית. שלישית, הוויכוח הגרעיני הנוכחי הוא, כאמור, רחב בהיקפו. אין הוא רק ויכוח בין אי-אלו מומחים אסטרטגיים, אלא הוא נעשה ויכוח ציבורי שבו משתתפות קבוצות רחבות באוכלוסייה.

כל זה נותן יותר מנופך של תמריץ אקטואלי לעיון מחודש בהיסטוריה של העידן הגרעיני. ענייננו בלימוד ההיסטוריה של העידן הגרעיני, כרוך בהיותה מעין מבוא היסטורי לוויכוח הגרעיני הנוכחי, ויכוח, בו טיעונים אסטרטגיים ומוסריים משיקים זה בזה. הוויכוח הגרעיני של שנות השמונים, למרות שיש לו אספקטים פוליטיים ברורים, אינו רק ויכוח פוליטי. בבסיסו הוא נוגע בשאלות בעלות גוון מוסרי ופילוסופי ביחס לעצם טיבו של העידן הגרעיני. זהו ויכוח על היחס שבין סיכונים ותוצאות בתנאי טכנולוגיה שועטת, ויכוח על היחס שבין ציוויליזציה ואפשרות הקטאסטרופה (מעין גירסה פוסט-מודרנית להימורו של פסקאל), ויכוח על השאלה, האם זה מוסרי להשתמש באוכלוסיות חפות מפשע כבנות ערובה לאיומים גרעיניים, ויכוח על התנאים ההיסטוריים שבהם ניתנת לגיטימציה לאיומים, שברור בעליל שאסור, מוסרית, לממשם. בקיצור, זהו ויכוח על המשמעות המוסרית של העידן הגרעיני בכללותו, וטיב הסדר שהוא מכתיב לעולמנו.

אם כן, על מנת להבין כהלכה את השיח שבו מתנהל הוויכוח הגרעיני כיום, יש לחזור ולקרוא לאחור את ההסטוריה הקונקרטית שיצרה ובנתה אותו. נקודת המוצא שלי בפרקים אלו, תהיה היסטוריציסטית באופן מובהק: המצאתה של פצצת האטום היא אחת מאותן נקודות ציון יחידות במינן בתולדות האנושות, שבהן צץ ועולה לו גורם חדש, כזה שמשמעויותיו המעשיות והמוסריות, חורגות מעבר להקשר ההיסטורי-סיבתי הקונקרטי שבו נולד לראשונה. ב-6 באוגוסט 1945, יום חורבנה של הירושימה, דומה שהעולם פסע אל ספו של עידן חדש, עידן שבו יהא הסדר העולמי מבוסס על העמדת אוכלוסיות שלמות כבנות ערובה לאיומים גרעיניים.

הנשיא הארי טרומן, האיש שנתן את האישור האחרון לשימוש בפצצה כנגד ערי יפן, יטען לימים, שהוא לא איבד שעת שינה בשל החלטותיו הגרעיניות. חוסר המודעות ההיסטורית-מוסרית לטיבו של הסדר החדש שנבנה על חורבות הירושימה ונגאסאקי, הוא אולי הסיבה לכך שמצפונו של טרומן לא נקפו כלל על אותם אירועים שלא נתפסו בעיניו כבעלי ייחוד מוסרי החורג מאירועי המלחמה האכזריים האחרים. דומה שטרומן לא ראה אז בפצצת האטום דבר שבעצם טבעו יוצר דילמות מוסריות ואסטרטגיות שונות לחלוטין מאלו של דילמות המוסר והאסטרטגיה של המלחמה הקונבנציונלית. ראוי לזכור, שמבחינתם של עקרונות "המלחמה הצודקת", אותה מסורת מחשבה מערבית על שאלות מלחמה ומוסר, אין בחטאי הירושימה ונגאסאקי דבר השונה באופן איכותי מחטאי הפצצות טרור חסרות ההבחנה שביצעה ארה"ב על ערי יפן.

יתרה מזו, יהא השיפוט המוסרי על השימוש בפצצות האטום אשר יהא, דומה שבעלי המחלוקת יסכימו ביחס לנקודות הבאות באשר לטיבו של הוויכוח המוסרי על הירושימה ונגאסאקי. ראשית, בהקשר ההיסטורי של 1945, קיים עדיין מינוח מקובל ומוסכם לצורך הדיון המוסרי. המינוח הזה, מקורו בעקרונות מסורת "המלחמה הצודקת", המעניקה לגיטימיות לשימוש בכוח צבאי פרופורציוני והכרחי.

שנית, עצם ההבחנה בין נשק גרעיני לבין נשק קונבנציונלי לא נתפסה אז כבעלת משמעות מוסרית, דומה שאיכויותיהן המתווספות של מערכות הנשק הגרעיני, כפי שעלו והתפתחו במרוצת שנות העידן הגרעיני (ובמיוחד האופן שבו עיצבו את הסביבה האסטרטגית החדשה), שינו את הדברים מן הקצה אל הקצה. שתי הנקודות, אם כן, שאפיינו את הוויכוח המוסרי על הפצצה ב-1945, נעשו במרוצת שנות העידן הגרעיני מיושנות. טכנולוגיה הנדחפת עד סף גבולותיה, מונעת ברוח אנושות, שאינה מודעת באופן מלא למשמעות המוסרית והמעשית של אותם הגבולות, יוצרת דילמות מעשיות ומוסריות שלא היה להן אח ורע בעבר. העידן הגרעיני הפך לבעייתיות, אותן הנחות פוליטיות, אסטרטגיות ומוסריות, שנתנו טעם ותוקף מוסרי וצבאי לכניסה לאותו עידן. בעוד שבעבר הייתה לנו מסורת שהציעה נורמות ברורות של מוסר, נורמות המבוססות על אינטואיציות מוסריות ביחס למוסד המלחמה, לא ברור לנו כיום אם נורמות כאלו עדיין מצויות כדי להציב סייגים מוסריים לנשק הגרעיני.

יתכן שאיבדנו את עצם היכולת לקיים שיח מוסרי בנושא הגרעיני, שיגע באופן משמעותי באשיות הפוליטיקה הקיימת. השאלה היא, כיצד הגענו לכך? כיצד נוצר המלכוד הזה? כיצד הוענקה לגיטימציה למשטר פוליטי, שכמעט הכל, כולל הנשיא השמרני ביותר בארה"ב, רונלד רייגן, מסכימים על אי-מוסריותו? ענייני בפרקים אלו יהיה לנסות ולחפש ראשיתן של תשובות, מעין קצות חוט ראשוניים, לשאלות אלה. ברוח הוויכוח הגרעיני של שנות השמונים, תהיה גישתי, בעיקרה, היסטורית רטרואקטיבית. בהעדרו של שיח-מוסרי מוכן, ברור ומוסכם על הכל, לדיון בשאלות האלה, ענייני המרכזי יהיה, ראשית כל, לנסות ולשרטט את מה שאכנה, ההיסטוריה המוסרית של העידן הגרעיני. כלומר, ההיסטוריה שבמהלכה צמחו ונולדו כל אותן איכויות חדשות של העידן הגרעיני, ההיסטוריה שבה נולד והתהווה המלכוד הגרעיני. נעסוק בהבנת יחסי הגומלין והדינאמיקה שבין טכנולוגיות, דוקטרינות ואסטרטגיות. כל אלה, בדרגת הפשטה נוספת, יסייעו לנו לבחון את הרציונליות מתוך נקודת הזמן ההיסטורית שבה ההחלטות נפלו; את האופן שבו ניתנה הלגיטימציה למצב שאליו נקלענו; את הנכונות לקבל את הסיכון, תהא דרגתו אשר תהא, באפשרותו של שמד גרעיני.

אני משתמש בביטוי "היסטוריה מוסרית", על מנת להדגיש שהמצאות טכנולוגיות ודוקטרינות אסטרטגיות, לעולם אינן נייטרליות מבחינה ערכית. האחריות אינה נופלת רק על המשתמש, ברגע השימוש. האחריות נופלת גם על הממציא, גם על המדען המפתח, גם על הפוליטיקאי המאשר וגם על החברה והתרבות הנותנות לגיטימציה. אני מאמין שתקפותה של קביעה זו היא כללית, אך היא בולטת במשנה תוקף ביחס להרתעה גרעינית, על שום אופיה המוסדי הביורוקרטי החזק. מוסד ההרתעה הגרעיני חייב לקחת בחשבון, אפילו לתכנן, את היחס למכלול אפשרויות פוליטיות וצבאיות שלא התרחשו. עם עלייתה של הטכנולוגיה, נוצר גם שיח פוליטי-צבאי חדש, שעצם קיומו מקנה לה גם לגיטימציה. נוצר שיח אסטרטגי המקנה לגיטימציה לדון באופן רציונלי באפשרות של עשרות או מאות מיליוני חללים במלחמה גרעינית. אנו מתחילים לדבר ולחשוב במספרים, שגם הדמיון הפרוורטי ביותר היה פשוט מסרב לקבלם קודם לכן.

הרהורים פילוסופיים על שואה גרעינית הם מחשבות לנוכח פני המוות, המוות "החדש" שאפשרותו נוצרה רק במחצית השנייה של המאה העשרים. להתפלסף, הזכיר לנו הפילוסוף-המסאי מונטיין, לפני כחמש מאות שנה, פירושו – להתמודד עם המוות, התעסקותנו הפילוסופית עם המוות היא זו גם הנותנת ממד טרסצנדנטי לחיינו אנו, היא זו המעניקה ממד שגב לחרדותינו הקיומיות הכרוכות בעצם היותנו יצורים סופיים. אבל בחשיבתנו על אפשרות השואה הגרעינית אנו נוכחים שבמו ידינו העצמנו את אפשרות המוות, ובכך אולי צמצמנו וגרענו משיגבו של האדם. ההיסטוריה הגרעינית של העידן הגרעיני, משמעה – תְהִייה שמא דווקא הצלחותינו הטכנולוגיות הן המצמצמות את שיגבנו האנושי.

יחד עם זאת, ברצוני להדגיש שאין לראות בניסיון לספר את סיפורו של העידן הגרעיני כהיסטוריה מוסרית, משום רצון להציע "מורה נבוכים", מוסרני-צדקני לתועה בדרכי המלכוד הגרעיני. אינני תופס באור זה את תפקידו של איש האקדמיה החושב על שאלות אלה, ובוודאי שלא את תפקידן של השיחות שלפנינו. אין ברצוני להציע תשובות מטיפות, צדקניות או פוליטיות, שיספקו פתרון למלכוד הגרעיני. אין בידי, ודומני שגם אין בידם של אחרים, תשובות ברורות, שיהיו טובות, פוליטית ומוסרית כאחת, ושיורו לנו איך לצאת מהמלכוד הזה.

כוונתי במסגרת זו הנה רק להבהיר את מורכבותם של הדברים, על מנת שנוכל להתחיל ולחשוב על העידן הגרעיני כפריסמה לציוויליזציה שלנו בסופה של המאה העשרים. אם כך נעשה, הרי שצדו הפוליטי של הוויכוח הגרעיני ייהפך לאינטליגנטי יותר ולדמגוגי פחות.