התנתקות המושבות בצפון אמריקה מארץ האם החלה בשליש האחרון של המאה ה-18. ב-1776 הכריזו המושבות על עצמאותן והפכו למדינות ריבוניות, ולימים הן התחברו לברית פדרלית בעלת צורת משטר ייחודית. כל התהליך לא תוכנן מראש, אך תוצאותיו היו מהפכניות ומרחיקות לכת, ואכן יש המכנים אותו "המהפכה האמריקנית".

נשאלת השאלה: האם היתה זו בכלל מהפכה? שהרי מי שהנהיגו את המרד באנגליה היו האליטות של החברה האמריקנית בעולם החדש. מצביא המהפכה, ג'ורג' וושינגטון, היה בעל עבדים, שכיהן כקצין גבוה בריטי. בנג'מין פרנקלין היה סוחר עשיר, סופר, מדען, איש אשכולות, שנהנה מקשרים רבים עם האריסטוקרטיה ועם הבורגנות הגבוהה הבריטית. תומס ג'פרסון, הבולט שבמנהיגי המהפכה, היה גם הוא בעל עבדים ואינטלקטואל, שראה עצמו אזרח בריטי לכל דבר. ג'ון אדמם, ג'ון דיקינסון, ג'ון הנקוק, ג'יימס מדיסון ואחרים היו בעלי אמצעים, שמבחינה מקצועית הגיעו להישגים גדולים מאוד. רובם נולדו למשפחות עשירות ומבוססות והיו פטורים מדאגות קיום ופרנסה. רק מעטים ממנהיגי המהפכה הבולטים השתייכו לשכבה של האיכרים או בעלי המלאכה, ואלה האחרונים, יש לזכור, מנו קרוב ל-90% מהחברה האמריקנית.

בנוסף לכך, "המהפכה האמריקנית" לא חוללה שום תמורות כלכליות וחברתיות. לאחר הניתוק מאנגליה הוסיפה החברה להתבסס על קפיטליזם כלכלי, על רכוש פרטי, על האתוס הליברלי. פה ושם נעשתה חלוקה מחודשת של רכוש, אבל בסיכומו של דבר לא ניכר כל שידוד מערכות כלכלי-חברתי, שנבע מהמהפכה.

גם לא היה כאן תהליך של דה-קולוניזציה מודרנית בנוסח המאה ה-20, שבו משתחרר עם בעל תודעה לאומית מעולו של כובש זר. רוב רובם של בני המושבות ראו עצמם אנגלים, וככאלה הם באו בתלונות אל הממשל בלונדון - הפרלמנט הבריטי ואחריו הממשלה הבריטית והמלך - כי הוא פוגע בזכויות האזרח שלהם ואינו מממש את מחויבותו לשמור עליהן. עד לעצם הניתוק מאנגליה והמלחמה עמה לא ראו רוב ה"מהפכנים" את עצמם כגורם אתני או לאומי נפרד ממנה.

בדיקתן של התביעות המהפכניות מעלה, כי תלונותיהם של ה"מהפכנים" לא שיקפו אלא שאיפה להחזיר את המצב לקדמותו. המתלוננים ביקשו מאנגליה להמשיך ולאפשר להם לחיות את חייהם כבעבר, להניח להם לנהל את ענייניהם הפוליטיים על ידי נציגיהם, להתיר להם להרוויח כסף ולא לשלם את חלקו כמסים לאנגליה. בשלבים הראשונים של הסכסוך ביקשו ה"מהפכנים" במפורש: החזירו את המצב לקדמותו - רסטורציה! כל שרצו היה שאנגליה תחזור לדרך המוטב (כפי שזו נצטיירה בעיניהם), שתשוב למדיניות "ההזנחה המבורכת", המשאירה את עיקר הפעילות הכלכלית במושבות לתושביהן ומאפשרת להם לנהל את ענייני המושבה לרווחתם, באופן אוטונומי. כל כוונת ה"מהפכנים" התבטאה בתביעה, שאנגליה תשוב אל מעמדה כארץ אם אוהדת כפי שהיתה מעולם, דהיינו - ארץ אם שכמעט אינה משפיעה על חיי היום-יום במושבות.

זאת ועוד. בסופו של התהליך אכן הוקמה ארצות הברית כיישות נפרדת מאנגליה. אבל היה זה תהליך ארוך, שלא נמשך שנה או שנתיים אלא לפחות שליש מאה: החל משנות ה-60 של המאה ה-18 ועד לסיומה. במרוצת השנים האלה רשמה ההיסטוריה האמריקנית בתולדותיה את הצהרת העצמאות, את מלחמת האזרחים, את ניסוח החוקה ואת אשרורה, וכן הקמת מערכת מפלגתית והחלפת שלטון בדרך לא-אלימה, כפי שאירע לראשונה בבחירות ב-1800. אורכו של התהליך הזה סותר בבירור את המונח "מהפכה", שמשמעו התרחשות מפתיעה ומהירה, העומדת בניגוד קיצוני למצב שקדם לה.

סקירת השלב הראשון של התהליך, מתחילת הסכסוך עם אנגליה בשנת 1763 ועד להצהרת העצמאות בשנת 1776, מלמדת שלמרות ההסתייגויות אפשר להגדיר את השתלשלות האירועים כמהפכה. אכן, היא לא התרחשה לפי דגם-על אירופי, אלא לפי דגם ליברלי המאפיין את המאה ה-18. היתה זו מהפכה פוליטית ואידיאולוגית, שנועדה לממש הלכה למעשה את האתוס הליברלי, אשר אנגליה, לדעת המהפכנים, פגעה בו בהתנהגותה. אילו היה אתוס זה ממשיך להתפתח באופן טבעי, כפי ששאפו האמריקנים שדגלו בו, המהפכה לא היתה פורצת. אבל משהשתכנעו עוד ועוד מתיישבים בצפון אמריקה שאנגליה מעלה בתפקידה והיא אינה מגינה עוד על הזכויות הטבעיות של בני המושבות כאזרחים בריטיים, או אז החלה ההתנגדות: אם אנגליה אינה מממשת את התפקיד השלטוני שלה, הרי חובה היא להחליף את השלטון האנגלי בשלטון אחר, שיגן כראוי על הזכויות הטבעיות של הפרט. היתה כאן אפוא תביעה ללגיטימציה חדשה, אבל לא מהפכנית כי אם ליברלית: ההגנה על הזכויות הטבעיות של האדם לחיים, לחירות ולקניין היא הנותנת הכשר לשלטון. שלטון המפקיע את הזכויות האלה - יש להחליף אותו, ולכן יש להציב במקום השלטון האנגלי שלטון הבנוי על נציגות עצמית, אשר תגן על זכויות הנשלטים. גישה שכזו נוסחה על ידי הוגי דעות של תנועת ההשכלה האירופית, אך מעשית לא היה לה אז אח ורע בעולם כולו. יישומה המעשי דווקא מחוץ לגבולות אירופה הוא על כן בגדר מהפכה.

תפיסתה של אנגליה כמי שמעלה בתפקידה לא היתה נחלת הציבור הרחב. אולם שגיאות שעשו מלך אנגליה והפרלמנט האנגלי בתהליך עצמו אפשרו למנהיגי המהפכה להראות לחלקים נרחבים מהמתיישבים עד כמה אנגליה אכן אינה ממלאת את ייעודה. עם זאת, מזווית ראייה מרוחקת התמונה שונה קמעא. התפיסה הבריטית של יחסי שליטים-נשלטים ויחסי מרכז-פריפריה היתה שונה מזו של בני המושבות. אמנם, האופוזיציה הרדיקלית בבריטניה ומספר פילוסופים ואינטלקטואלים בריטיים העלו על נס את האתוס הליברלי, אבל המערכת הפוליטית, הביורוקרטית והכלכלית השלטת לא הפנימה את האתוס הזה. הייצוגיות, למשל, הופיעה בבריטניה להלכה בלבד: הפרלמנט מייצג את האימפריה הבריטית כולה, וחבריו אינם מייצגים בהכרח אזור מוגדר. במונחים של העולם הישן, ולפי חלוקה אנאכרוניסטית, הרכב הפרלמנט הבריטי לא שיקף מחוזות בחירה ריאליים, אלא ייצוגיות מדומה - virtual representation. במושבות, לעומת זאת, שיטת הייצוג של האספות הביאה לידי ייצוג אמיתי של מחוזות בחירה והוכיחה ייצוגיות מעשית - actual representation. השקפת העולם הליברלית שרווחה במושבות לוותה, אם כן, באורח חיים תואם. באנגליה התפתח הליברליזם כהשקפת עולם אך לא כאורח חיים. הוא הופיע בכתבי פילוסופים, נלמד באוקספורד וזכה לדיונים ולעיונים בשיחות סלון, אבל הוא לא הופנם בפוליטיקה, במעשה. באמריקה, לעומת זאת, הוא התפתח גם כאורח חיים ולכן, כל עוד התקיימו המערכת האנגלית וזו האמריקנית בנפרד, ללא קשר הדוק ביניהן, הן הרגישו שותפות לאותה השקפת עולם. אך משחדלה בריטניה ממדיניות "ההזנחה המבורכת" וביקשה לחזק את השפעתה בקרב המושבות, החל דיאלוג שהצביע על השוני שבין העולם הישן לבין העולם החדש. למעשה התפתח כאן דו-שיח של חירשים: המושגים היו אותם מושגים, אבל בעולם הישן נתנו להם משמעויות אחרות מאלה שניתנו להם בעולם החדש.

לפנינו מספר דוגמאות לדו-שיח שכזה:

ב-1763 הסתיימה מלחמת שבע השנים. אנגליה ניצחה את צרפת, ניצחה גם בקולוניות, ובני המושבות לחמו במסגרת הצבא הבריטי כבריטים לכל דבר. בתום המלחמה חוקקה אנגליה חוקים ותיקנה תקנות, שבאו להבטיח את שלומה ולמנוע סכסוכים בעתיד. את החוקים האלה, שמבחינת הממשל הבריטי נועדו לבסס את הניצחון ולייצב את האימפריה, מצאו בני המושבות כפוגעים וכבלתי נחוצים. בסוגיית הגבולות, למשל, הגיעו אנגליה וצרפת להסכם וקבעו קו גבול מערבי למושבות הבריטיות. אנגליה קבעה את הקו כדי למנוע עימותים עתידיים עם אינדיאנים, עם צרפתים ועם ספרדים, שגם להם היו תביעות ביבשת. אולם בעיני רבים מבני המושבות נתפסה קביעת גבול מערבי כמעשה פוגע ומגביל: כל הפוטנציאל שלהם טמון במערב ללא גבולות - בספר המערבי הגמיש והנייד, שיאפשר להם בניית חיים חדשים. מערב ללא גבולות מוגדרים נתפס כהכרחי להתפתחות החברה וכתנאי למימוש חירותו האישית של הפרט, שפוטנציאלית יכול להתחיל ולצבור רכוש ולבנות את חייו הרחק ממוקדי שלטון וסמכות. והנה מציבים קו שמשמעותו קשה: מי שחוצה את הקו אינו זכאי להגנה כאזרח בריטי. קו ההפרדה, שנתפס באנגליה כהכרחי ונחוץ וטוב, נראה, אם כן, בעיני בני המושבות שכבר חיו בעולם אחר, כמגביל ופוגע.

דו-שיח של חירשים ניכר גם בסוגיית המסים. לאחר המלחמה נותר האוצר הבריטי מרוקן, והפרלמנט העלה במקצת את נטל המסים על כל תושבי האימפריה - הן בבריטניה גופא והן במושבותיה. הטלת המסים הישירים עברה בשקט בבריטניה, שם היו האזרחים רגילים לגזרות שכאלה, אולם לא כך בקרב בני המושבות. הם התנגדו והגישו עצומות מחאה. באנגליה לא הבינו את הצעד הזה: הרי לא הטילו על המתיישבים יותר מסים משהוטלו על תושבי האיים הבריטיים! אבל בני המושבות לא התמרמרו על גובה המס. הם התקוממו כנגד יצירת התקדים, ועל פיו הפרלמנט הבריטי, שבו אין ולו נציג אחד לבני המושבות, מטיל עליהם מסים. היתה זו מחאה בשם האתוס הליברלי: האספות במושבות הן היחידות המוסמכות להטיל מסים על בני המושבות, ולא הפרלמנט בבריטניה. האספות מייצגות את המתיישבים, וכל עוד אין למושבות נציג בפרלמנט אין לזה האחרון סמכות להטיל עליהן מסים: taxation  wlthout representation  סח. ושוב – מחאה שבבריטניה אינה מובנת: אמת, חברי הפרלמנט מייצגים מחוזות בחירה, אך הייצוג הוא רק פורמלי, רק להלכה. למעשה מורכב הפרלמנט הבריטי מאצולה, ממקורבי החצר ומבעלי יוקרה וקשרים, שהקשר ביניהם לבין מחוזות הבחירה שלהם הוא מקרי בלבד. רבים "מייצגים" מחוזות שכבר חלפו מן העולם, שהרי החלוקה של ימי הביניים היא חלוקה אנאכרוניסטית. הייצוגיות בבריטניה היתה אפוא להלכה בלבד, ואילו אצל בני המושבות היתה זו ייצוגיות של ממש, שנעשתה ברוחו המובהקת של האתוס הליברלי.

כך גם בנושא צבא הקבע. בריטניה ראתה חובה לעצמה להביא למושבות חיילים שכירים בריטיים כדי להגן עליהן, ליצור קו גבול ולבנות ביצורים ומחנות צבא שיעמדו כנגד האינדיאנים, הצרפתים או מסיגי גבול למיניהם. בני המושבות, לעומת זאת, ראו כאן פגיעה בעצמאותם כאזרחים בריטיים חופשיים. במלחמה התגייסו האמריקנים כצבא מיליציוני ולחמו למען האימפריה הבריטית, אך בתום הקרבות הם שבו והיו לאזרחים. מדוע עליהם לכלכל צבא קבע בעתות שלום? אירופה מלאה צבאות שכירים ומקצועיים, אך לא זה המצב מעבר לים. שם מתפתח אורח חיים, אשר נוכחות צבא אינה מצטיירת בו כדבר מובן מאליו. אזרחים עצמאיים וחופשיים מתגייסים לנשק בשעת מלחמה, אך אין להם צורך בצבא קבע, שיחנה על אדמתם בימים כתיקונם. מתיישבים רבים ראו לפיכך בצבא הבריטי שהוזרם למושבות נטל כלכלי, גורם זר ומיותר.

במשך הקונפליקט המתפתח עשתה אנגליה שגיאות רבות. אחת הבולטות שבהן היתה ההיענות למחאות המתיישבים וביטול תקנה או חוק ספציפיים, תוך הדגשה שאין הביטול מעיד על הסכמה עקרונית לתביעה. לצד ההיענות המעשית למחאה הוסיפו הבריטים לטעון, כי עקרונית רק הם, דהיינו הפרלמנט הבריטי, הממשל או מלך אנגליה - ולא בני המושבות עצמם – רשאים להטיל מסים, לחוקק חוקים ולקבוע תקנות שיחולו על האימפריה כולה.

עתה נקלעו האמריקנים למצב מוזר: מצד אחד אפפה אותם תחושת עוצמה, שהרי הם, במחאתם, אילצו את השלטון הבריטי לבטל חוקים ותקנות. אך מן הצד האחר, ברמה העקרונית, הם התרעמו על שהבריטים מסרבים לקבל את עמדתם. עוצמה וקיפוח שימשו כאן בערבוביה, ולא היה גרוע מזה באשר ללגיטימיות שייחסו בני המושבות לפעולות בריטניה. לו היו חשים עצמם חזקים והניצחון לצדם, הרי לא היתה להם כל סיבה למחאה. לו היו מרגישים חלשים ומקופחים, לא היו מסוגלים לממש את המחאה. אבל תחושה המשלבת עוצמה מחד וקיפוח מאידך היא מרשם בדוק לתסיסה, להמרדה ולהתנגדות, ואלה הובילו לערעור הלגיטימיות השלטונית של הממשלה הבריטית בעיני אזרחיה שמעבר לים.

ואכן, מקרים בודדים של אלימות, לצד ועידות בין-מושבתיות שנתארגנו לצורך תיאום וגיוון של פעולות מחאה, של התנגדות ושל חרם מול בריטניה, יצרו בקרב המושבות סולידריות אנכית - בין האליטות וההמון, וסולידריות אופקית - בין מושבות שונות. סולידריות כזו לא היתה מובנת מאליה, שהרי לא היה קשר הדוק בין סוחר עשיר בבוסטון לבין חוואי במקום שכוח-אל במערב, או בין מושבה צפונית בניו אינגלנד לבין מושבת עבדים דרומית כדרום קרוליינה. אבל היוזמה הבריטית לאכוף תקנות וחוקים, שיכפיפו את המושבות לאינטרס האימפריאלי המרכזי, ומנגד - ההתנגדות לפעילות הזאת, הגבירו את הסולידריות החברתית בקרב שני מיליוני התושבים הבריטיים שחיו בצפון אמריקה. ועדות התכתבות בין-מושבתיות ואספות מושבתיות הפכו בהדרגה למוסדות שלטון חלופיים ולגיטימיים, שהנהיגו את המאבק בשלטון הבריטי.

מובן שלכל אלה התווספו מעין "מלחמות אזרחים" בתוך כל מושבה: הקרובים לחוגי הממשל - השופטים ובעלי התפקידים הביצועיים - היו פרו-בריטים וכונו "לויאליסטים", ומולם פעלו - בעיקר באספות ובוועדות - החוגים המהפכניים. כללית הצליחה האליטה המהפכנית לשכנע את הציבור הרחב, שאנגליה פוגעת באינדיווידואליזם שלו ובזכויותיו הבסיסיות. ככל שהוסיפה אנגליה להטיל מסים ולקבוע תקנות חדשות להסדר המסחר, כן הקצינו המהפכנים את הרטוריקה שלהם עד כדי פיתוחה של תיאוריית קונספירציה. לטענתם החליטה בריטניה, באופן מודע ומתוכנן, לשעבד את המושבות ולפגוע בזכויות - שאין להפקיען! – של התושבים. סדרה שלמה של חוקים ושל תקנות, שהוטלו ממניעים שונים והוחלפו באחרים, עוררה תגובות מחאה וערערה עוד ועוד את הלגיטימיות של בריטניה במושבות של צפון אמריקה.

בדצמבר 1773 עלו שבעה עשר מאזרחי בוסטון, מחופשים לאינדיאנים, על אוניות בריטיות שעגנו בנמל, והשליכו לים את מטען התה שעליהן במחאה על תקנות, שהעניקו לחברה בריטית מונופול על ייבוא תה למושבות. על "משתה התה של בוסטון" הגיבו הבריטים בחוקי עונשין: בין היתר הם סגרו את נמל בוסטון, פיזרו את האספה של מסצ'וסטס, חייבו את אכסונם של חיילים בריטיים בבוסטון, והורו על העמדת אזרחים למשפט בפני בתי דין של הימייה. חוקים אלה, שנקראו במושבות "חוקים בלתי נסבלים", עשו לגיבוש האופוזיציה לבריטניה לכדי גוף מוגדר: הקונגרס הבין-יבשתי, שאליו שלחו המושבות את נציגיהן. הללו היו ממנהיגי המאבק נגד בריטניה, שפעלו, כמובן, ברוח האתוס הליברלי.

לא אחר מאשר תומס ג'פרסון, בעל עבדים מווירג'יניה (שהיה בטוח, אגב, כי מוסד העבדות ימות מוות טבעי ובבוא העת ישוחררו גם עבדיו שלו), ניסח את הקונפליקט במונחים ליברליים והסביר, מדוע על כל אזרח להתנגד למדיניות הבריטית. ג'פרסון טען, כי משסגרה אנגליה את נמל בוסטון, פיזרה את הפרלמנטים של מסצ'וסטס ושל ניו יורק והורתה על אכסון חיילים בכפייה, היא פגעה בזכויות הטבעיות של בני המושבות, הן כבני אדם והן כאזרחים בריטיים, המוגנים - לפי המשפט הבריטי המקובל - מפני שרירות לבו של השלטון. קיצוניים יותר מג'פרסון, דוגמת סם אדמס או פטריק הנרי, העניקו למאבק מימד סמלי והציגו את בריטניה כארץ אם שהפכה לאם דורסנית, שבכוונתה לשעבד את המושבות. יש כאן קונספירציה מתוכננת כנגד חירויות האדם, הם טענו, וכנגד קונספירציה שכזו אין ברירה אלא לצאת בכוח הזרוע.

יחד עם זאת, בדבריהם הרשמיים של מנהיגי המהפכה, המופיעים בדיוני הקונגרס ובמחאותיו כנגד בריטניה, טרם הסתמנה מגמה של ניתוק. אפילו ב-1774, כשעמדה אנגליה לאכוף את "החוקים הבלתי נסבלים" והחלה לשלוח צבא רב לעיר בוסטון, תבעה האליטה של המושבות: החזירו את המצב לקדמותו! השיבו לנו את האפשרות להשתלב במערכת הבריטית, המחויבת לאתוס הליברלי! מהפכנים כג'פרסון, הנקוק, וושינגטון, דיקינסון ואחרים קראו למלך בריטניה לחזור ולממש את מחויבותו להגנת זכויותיהם של בני המושבות כאזרחים בריטיים, כפי שהיה המצב בטרם פרץ הסכסוך.

במסמכים האלה אנגליה לא תוארה כגורם זר, אלא כאימפריה שנשלטה עכשיו על ידי ביורוקרטים כוחניים ואטומים, שאינם מבינים די הצורך את תפקידם השלטוני ויש להשיבם אל דרך המוטב. בעיצומו של הקונפליקט ובמשך שנות השבעים הגיעו מנהיגים של המושבות ללונדון וניסו להקים שדולה בפרלמנט הבריטי ולדבר על לבם של פוליטיקאים בריטיים כי ישנו את דעתם. מיעוט לא-מבוטל בפרלמנט הבריטי אימץ, אגב, את הגישה של בני המושבות וקיבל את עמדתם, כך שהמהפכה לא היתה בבחינת מרידה באויב, אלא מרידה בדרך המעוותת והשרירותית שבה מימשה בריטניה את שלטונה במושבות.

לקראת החרפת העימות עם ארץ האם החריף גם העימות הפנימי בתוך המושבות עצמן. לא הכל דגלו בניתוק מוחלט. היו רדיקלים אשר קראו לעצמאות ולדמוקרטיזציה פנימית, היו לויאליסטים שלא ראו כל סיבה לשנות את המצב ביניהם לבין אנגליה, ורוב הציבור פסח על שתי הסעיפים והביע הן תמיכה מסויגת בעצמאות והן חשש מפני תוצאותיה. אנשי האליטה המהפכנית המתונה, בראשותם של וושינגטון, פרנקלין, ג'פרסון, מדיסון ואחרים, הם שהכריעו את הכף למען עצמאות: זו נראתה בעיניהם בלתי נמנעת משענתה בריטניה בשלילה לכל בקשותיהם להחזיר את המצב לקדמותו. הניתוק נתפס כאופציה אחרונה, לאו דווקא כאידיאל נכסף, ועל כן חלפו קרוב לשנתיים מאז כינון הקונגרס הבין-יבשתי ועד להכרזת העצמאות.

הקונגרס הבין-יבשתי הראשון עסק בגיבוש מדיניות משותפת של כל המושבות אל מול אנגליה. תביעתו הפורמלית מהמלך היתה להשיב את המצב לקדמותו על ידי ביטול החוקים והענישות, אבל בד בבד החל הקונגרס בהכנות לקראת ניתוק מן המולדת.

הקונגרס השני היה הרבה יותר רדיקלי. הוא התכנס לאחר שכבר נשפך דם, ובמסצ'וסטס החלו התנגשויות בין הצבא הבריטי למיליציות המקומיות. עתה היה ברור ליושבי הקונגרס שאין ברירה, אנגליה לא תחזור בה מדרכה ויש להתנתק ממנה, ומכיוון שכך - יש לנתק מן המושבות את מקור הלגיטימציה הבריטי המזויף ולהחליפו באחר, אותנטי ומוצדק.

באביב ובקיץ 1776 נפתחו דיונים, שהובילו בסופו של דבר לניסוח הצהרת העצמאות. לאחר משפט פתיחה, ובו ציון הגורמים להתעוררות הצורך בעצמאות, מופיע הבסיס התיאורטי-ליברלי של ההצהרה: "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמובנות מאליהן, שכל בני האדם נולדו שווים ובוראם העניק להם זכויות שאין להפקיען וביניהן הזכות לחירות, לחיים ולרדיפה אחרי האושר. ולצורך מימוש זכויות אלה קמות בקרב בני האדם ממשלות, היונקות בדין את סמכותן מהסכמת הנשלטים."

לדעת החותמים על ההצהרה מימשה אנגליה סוג כזה של ממשל, אבל היא מעלה בייעודה. כאן מפרטת ההצהרה באריכות את כל המקרים, אשר בהם הפרה אנגליה את התחייבויותיה הליברליות. והמסקנה: לתושבי המושבות אין ברירה אלא להחליף את מקור הלגיטימיות הבריטי בממשל עצמי, שיהיה מחויב לאותו עיקרון ליברלי של שמירת הזכויות הטבעיות של בני האדם.

האתוס הליברלי, שנפגע - בעיני המהפכנים - על ידי התנהגותה השרירותית של אנגליה, ימומש מחדש במדינות העצמאיות והריבוניות, שתקומנה בצפון אמריקה בעקבות הניתוק מארץ האם.