תקופת הרֶנֶסַנְס, אשר ארכה כ-300 שנה, מן המאה ה-14 עד המאה ה-16, העסיקה היסטוריונים רבים, אשר נחלקו בדעותיהם באשר למהות הרנסנס ומשמעותו.

המונח "רֶנֶסַנְס" לקוח מן השפה הצרפתית, ומשמעותו במקור דתית. פירוש המונח – תחיה, חזרה למקור החיים, חידוש ולידה מחדש. גם השמות הפרטיים שרווחו באותה תקופה, כמו רֶנַטוּס, רְנֶה – שהיה דוכס אנז'ו (1409 -1480), רֶנאַטה – דוכסית פרארה (1575-1510), מעידים על השימוש הרווח במושג של לידה מחדש. תקופת הרנסנס היא התקופה הראשונה אשר הכירה בעצמה כעידן בפני עצמו; ובניגוד לכל התקופות האחרות, העניקה לעצמה שם. התקופה העתיקה לא ידעה שהיא עתיקה. גם המונח ימי הביניים – שמשמעותו תקופת ביניים, בין התקופה העתיקה לבין הרנסנס – ניתן רק לאחר שפרק-זמן זה חלף. גם אנו איננו יודעים עדיין כיצד תיקרא התקופה שלנו בקורות האנושות; תקופת האלקטרוניקה, או התקופה שבין מלחמת העולם השנייה למלחמת העולם השלישית, חלילה. העידן היחידי שנולד מתוך הכרה ברורה ביעודו היה עידן הרנסנס. בכך שונה תקופה זאת מכל התקופות האחרות בקורות האנושות. הצד ההכרתי, הבוטח בעצמו, של עידן "התחיה" הפליא את החוקרים. אלה אשר ניסו להמעיט ממקוריות התקופה, נכשלו.

המיתוס של הרנסנס דומה מאוד למיתוס של הרקולס, התינוק אשר הפך בלידתו לענק והיה בו כוח לחנוק את שני הנחשים אשר באו להמיתו. כי דבר אחד חייב להיות ברור: עד היום מתנהל הוויכוח בעד או נגד מקוריות הרנסנס גם במישור הרעיוני-מדיני. התומכים בתיזה של מקוריות מאמינים גם בקידמה כגורם המציין מעשים של בני האדם. שולליה רואים את ההיסטוריה כמחזור סגור.

תקופת הרנסנס נולדה מתוך בוז והתנגדות לתקופה הקודמת, דבר המזכיר לנו את ראשית הציונות, אשר נוצרה כשלילת הגלות והבוז לשטייטעל. תקופת הרנסנס שללה כל מה שהזכיר את ימי הביניים והתנגדה לו: הסגנון הגותי, חיי הרוח והיצירה הספרותית האופייניים לימי הביניים, הסגנון הלטיני של התפילות והכתבים הדתיים והמוסר האופייני לימי הביניים. כי רק תקופה השוללת בעוז את העבר, את המסורת, ומכריזה כי באה ליסד את החדש – היא באמת מהפכנית.

"הסגנון הגותי" הוא מושג נייטרלי היום, אבל בתקופת הרנסנס היתה לו משמעות של מלת גנאי. מונח זה הומצא על יד רפאל (1520-1483) – אחד הציירים הגדולים של הרנסנס – כדי לציין את הבוז לסגנון שהיה מקובל דור לפניו. מבחינת ההישגים, מהווה הרנסנס פריצת דרך הדוגלת לא רק בהתנגדות לקיים אלא גם בחזרה לאידיאל עתיק-יומין, למודל של התקופה העתיקה של יוון ורומי. הרצון לחזור ולשחזר את התקופה העתיקה באצטלה של תקופת יוון ורומי מסמל, יותר מכל, התרחקות והתכחשות לימי הביניים. הפאראדוכס של הרנסנס הוא רצונם של מחולליה להחזיר לחיים את פאר הריפובליקה הרומית ואת הזוהר של התרבות היוונית, כאשר למעשה הם מתכוונים שהתפאורה המשוחזרת רק תקשט פעילותה של ציוויליזציה חדשה.

בשנת 1341 חגג פֶּטְרַרְקָה, אחד המשוררים הראשונים של הרנסנס (1374-1304), את הכתרתו למשורר, בזר של עלי דפנה, כפי שהיה נהוג בעולם העתיק. באותו קמפידוליו ברומי, בו הוכתרו גיבורי האימפריה, חוזר המשורר ועמו כל הפמליה שלו והם מתחפשים ונראים כרומאים לכל דבר. אבל כאן גם הפאראדוכס: אותו פטררקה אמנם כתב לטינית, כקודמיו הרומאים. אבל הוא חיבר שירים גם באיטלקית, שפה חדשה, שאינה שייכת לעבר אלא להווה – ולעתיד.

ההערצה הכמעט-עיוורת לעולם העתיק, שהוא עולם יפה מאוד, עולם תם ובעל ערכים אסתטיים עצומים, נוגעת בכל מִגְוון הפעילויות האנושיות, החל בשפה ובאמנות, וכלה במוסר ובמלאכת המלחמה. הערצה זאת היתה גדולה כל כך, עד כי הקרדינל בֶּמבּוֹ (1547-1470), אחד מבעלי המִשׂרות החשובות ביותר בכנסייה הקתולית, הודיע שיפסיק לקרוא את תפילותיו בלטינית הקלוקלת של ימי הביניים, מפני ששפה זאת אינה הלטינית הטהורה וההדורה, בה דיברו בני דורו של אוגוסטוס והמשוררים הגדולים של התקופה הרומית: וירגיליוס (19-70 לפני הספירה), הוראטיוס (8-65 לפני הספירה) וכו'.

בימי הרנסנס נוסדו אקדמיות – חברות חברותיות ואמנותיות, שצמחו ועלו בצורה ספונטנית. גם בימי הביניים נוצרו התאגדויות, הגילדות, אך מטרותיהן היו מקצועיות בדרך כלל ובעלות רקע דתי. הגילדות היו נאמנות לקדוש מסויים, וביום חגו של הקדוש היו חברי הגילדה יוצאים בתהלוכה לקפֶּלה של אותו קדוש, כדי להתפלל לו.

האקדמיות של ימי הרנסנס, לעומת זאת, התארגנו על טהרת החילוניות. מטרתן היתה לחדש את ההתעניינות ואת המחקר בעולם העתיק. עלינו לזכור שהעולם העתיק היה עולם פַּגַני, עולם בו שלטו אלילים ובני אלילים. העולם הפגני לא הכיר את היסוד החשוב ביותר בדת הנוצרית, הוא מושג החטא – עליו בנויות האמונה הקתולית ושאר הדתות המונותאיסטיות.

על כן, המשמעות של חזרה לעולם העתיק היתה למעשה פרידה, אם כי דיסקרטית, וכלל לא מובנת באותה תקופה, מן הדוֹגמוֹת של הדת הקתולית. המיתולוגיה היוונית והרומית, שדגלה בפולחן איתני הטבע, פולחן האֶרוֹס (האהבה), פולחן הים, השמש, ההרים ומעיינות המים – קיבלה בתקופת הרנסנס אופי אסתטי ומוסרי עליון. עם התפוררותו ושקיעתו של העולם העתיק והשתלטות הדת הקתולית, שדגלה בצניעות, בבושה, ובעקרון החטא הקדמון, אבדו גם הנטיות לראות בגופם של הגבר ושל האשה נושא להשראה ולשמחה. בימי הרנסנס חזרו אל הטבע, שאינו יודע חטא מהו. חשוב להדגיש שמערב-אירופה היה האזור הראשון בעולם בו צמחה השקפת-עולם חילונית מושלמת. קיים כמובן קשר הדוק בין שחרור זה מדוגמות הדת לבין עליונותה האינטלקטואלית של מערב-אירופה, הבאה לביטוי דווקא בעידן זה.

אמנם, הכנסייה הקתולית חשדה שמאחורי ההתלהבות מן האמנות והספרות העתיקות מסתתר יסוד של כפירה בערכי הנצרות. היו אפיפיורים, ובעיקר פאולוס השני (1471-1417), אשר ניסו להחניק את הנטייה החדשה, אך ללא הצלחה. בעקבות כישלון זה, החליטה האפיפיורות להשלים עם הכוחות העולים, בתקווה לכוונם אל אפיקים רצויים לדת הקתולית, ובעיקר לאלה הרצויים לשלטונו הפוליטי של הכס הקדוש.

ניסיונו של האפיפיור לשמור על הסטאטוס קוו אנטה, כלומר על המצב שהיה קודם בכנסייה הקתולית, לא עלה יפה. הכוחות האיתנים שהניעו את זרמי הרנסנס היו חזקים מכדי שהכנסייה תוכל לעצור בעדם. הבעייה כיצד לחלק את החיים בין אלוהים לבין האדם נפתרה על-ידי מחוללי הרנסנס לטובת האדם – וזהו ההומניזם – בתוספת כמה אֲמָרוֹת בלתי-מחייבות לטובת אלוהים.

אמנם, הזרם של ההומניזם הנוצרי, אליו אפשר לשייך את ארסמוס איש רוטרדם (1536-1469) ואת תומס מור האנגלי (1535-1478), ניסה ללחום את מלחמות הרנסנס בתוך המסגרת של הכנסייה הקתולית, כלומר, לדגול בתחייה מבלי להתכחש לדוגמות העקרוניות של הכנסייה – אך זה היה דבר קשה מאוד.

כבר נאמר לא פעם שארסמוס הטיל את הביצים, שמהן יצא האפרוח בדמותו של לותר, כלומר, נסיונו של ארסמוס להנהיג גישה תבונתית בדת עזר לפילוג העולם הנוצרי, מעשה ידיו של לותר. ארסמוס נאשם בנסיון להקים כנסייה שלישית, אשר אינה קתולית או פרוטסטנטית. מי שקורא בתשומת-לב את ספרו של ארסמוס "שבח הכסילות" (1509), מתרשם שמאחורי המסך של בדיחות תמימות, מסתתרת מחשבה מחתרתית.

מלבד התחייה של העולם הפגני היפה והמפואר של רומא העתיקה, גרם הרנסנס גם לחידוש הממלכה. נולדה המדינה המודרנית, כאשר המודל התיאורטי הוא הריפובליקה הרומית. אחד הספרים הגדולים על תקופת הרנסנס, ואחד המעטים שתורגמו לעברית, הוא ספרו של בורקהארדט (1897-1818) על תרבות הרנסנס באיטליה, האומר כי הרנסנס התייחס אל המדינה כאל מלאכת מחשבת. ההצלחה של ערי-מדינה, כגון פירנצה, ונציה, וג'נובה (גנואה), שימשה מקור השראה לנקודת-ראות זאת.

המדינה היא מלאכת מחשבת במובן האדמיניסטרציה, המנגנון אשר מאגד את התושבים תחת שלטונו של השליט. אין ספק שמדינת הרנסנס שונה במושגיה ובערכיה מן המדינה המדיאוולית. בעוד השנייה קיימת על יסוד של חסד עליון ואמונה, הרי מדינת הרנסנס קיימת בחסד האדם. ההבדל העיקרי בין המדינה של ימי הביניים למדינת הרנסנס, הוא בגילוי המושג הפוליטי כבסיס למדינה החדשה. מושג זה, חד, חריף, ללא אשליות, בא להחליף את המלל המתחסד של הסופרים הדתיים, בדבר מהות המדינה.

אם נשווה את כותבי הכרוניקות הצרפתים, הבורגונדים והבלגים במחצית הראשונה של המאה ה-15, שַׁסְטְלֶן (1475-1405), או קודמו פרואסאר (1400-1333?) – עם אחד הגדולים בכותבי הכרוניקות במחצית השנייה של המאה ה-15, הפלמי פיליפ דה-קומין (1447?-1511), נראה שקומין גילה את הפוליטיקה. מעבר למושגים של נאמנות פיאודלית, בעלת גוון דתי, בא מושג חדש של נאמנות פוליטית וחשבון פוליטי, בעלי גישה תבונתית גרידא. האדם אשר נתן ביטוי מבריק ביותר לגישה חדשה זו למדינה, היה האיטלקי ניקולו מקיאוולי (1469-1527), ההתגלמות המושלמת ביותר של ההגות המדינית מימי הרנסנס.

המהפכה הגדולה של תקופת הרנסנס היא בתפישה של הקרע שחל בהיסטוריה. אנשי הרנסנס ידעו שהם התחילו תקופה חדשה, אשר יש בה סממנים של חזרה לתקופה העתיקה, אבל עיקרה הוא ניתוק מן התקופה שקדמה להם. יש צורך בהעזה אינטלקטואלית גדולה מאוד כדי להכריז בצורה גלוייה על ניתוק מן העבר. מעטים מאוד העזו לעשות זאת בכל תקופה שהיא, וכמובן, אין לחשוב שבימי הרנסנס הבינו ההמונים את משמעותו של ניתוק זה.

מבחינה זו, הרנסנס הוא תופעה המוגבלת לכמה אלפי אנשים בסך הכל, כמה רבבות באירופה המערבית, אשר מנתה לא יותר מ-40 מיליון תושבים. אבל, חלוצי הרנסנס וחסידיו היו אנשים בעלי השפעה, אשר השליטים הקשיבו להם, ועל כן, מספרם המועט אינו פוגם בחשיבותה ובמהפכנותה של הופעתם. הם היו נושאי הקִדמה, אשר השפיעו על העולם כולו.

אחד ההיסטוריונים האיטלקיים של הרנסנס מבני דורנו, אוג'ניו גארי, העז וקרא לתופעה בשם – מהפכה תרבותית. אמנם הוא שאל את המושג ממאו-צה-טונג (1976-1893), אבל יש הבדל גדול מאוד בין המהפכה התרבותית של הרנסנס לבין מה שנקרא מהפכה תרבותית בסין. מתברר שמהפכת התרבות בסין היתה כנראה תמרון פוליטי של קליקה, סיעה אחת, הלוחמת נגד סיעה אחרת. המהפכה התרבותית של הרנסנס היתה מהפכה אמיתית, מפני שהיא נבעה באופן ספונטני והגיעה עד שורש הדברים.

את משמעות המהפכה והקדמה אשר איפיינו את הרנסנס אפשר לגלות בכל התחומים, באמנות כמו גם בהתפתחות המחשבה ההיסטורית. הבריות בימי הביניים לא ידעו מהו האנכרוניזם, כלומר, מהו ההבדל בין תקופה אחרת לתקופתם הם. בציורים של ימי הביניים מופיעים גיבורי התנ"ך, או גיבורי ההיסטוריה הרומית, לבושים לפי האופנה של תקופת הצייר, מתוך חוסר יכולת להבחין בין עבר להווה. בימי הרנסנס גילו האמנים שלא רק הלבוש היה שונה, אלא גם המנטליות היתה אחרת. האדם האחראי לתגלית חשובה זו, המגלמת את ניצני המחשבה ההיסטורית המודרנית, היה לורנצו ווַלָה (1407?-1457). הוא גילה ב-1440 את אחד הזיופים הגדולים ביותר שידעה ההיסטוריה, אותה תעודה שזוייפה על-ידי אנשי הכנסייה הקתולית, המסמך הנקרא דונציו קונסטנטיני, לפיה נתן הקיסר קונסטנטין הגדול את מחצית העולם המערבי לאפיפיור של רומי, במאה ה-4.

הזיוף של התעודה נעשה במאה ה-8, ולורנצו וולה, איש הרנסנס, גילה זאת רק על-ידי ניתוח הלשון וההקשר הפנימי. העובדה המעניינת היא שלורנצו וולה היה משכיריו של האפיפיור, והאפיפיור לא העז לפטרו למרות תגליתו הנועזת. אנשי הכנסייה, אשר תגליתו של וולה היתה עשוייה להשמיט את יסוד טענותיהם להגמוניה בעולם הנוצרי, העמידו פנים כי מדובר בתרגיל היסטורי בלתי-מחייב ותו-לא. בניגוד למצב בימי הביניים, הדת הממוסדת התחילה להימנע מעימות בינה לבין התבונה. האפיפיור, שנמצא בעצמו בקונפליקט, איפשר ללורנצו וולה להוסיף ולהפיץ את תגליתו, אשר ראתה את אור הדפוס רק ב-1517 (אך הכנסייה הקתולית הודתה באמיתותה של תגלית זו רק במאה ה-19).

תקופת הרנסנס מהווה, מעל הכל, את הניצחון של אירופה לעומת אסיה, אפריקה ואמריקה. אולם חוקרי התקופה הגיעו למסקנה זו רק בעת האחרונה. אמנם, כל היבשות פיתחו תרבויות באותה עת, תרבויות מרוחקות זו מזו וללא קשר כלשהו ביניהן, אולם במאה ה-15 ניתן באירופה האות לחקר העולם וכוח איתנים הביא את האירופים לאפריקה, לאסיה ולאמריקה. לתופעה זו לא היה תקדים בתרבויות האסיאניות, האמריקניות או האפריקניות. אף אסיאני לא הגיע לאירופה המערבית כדי "לפתוח" אותה לפני תרבותו הוא. אפריקנים או אינדיאנים לא חצו את האוקיינוס כדי לחקור מה מסתתר מאחורי האופק. מבחינה זו העליונות של אירופה הרנסנסית ברורה, בולטת וחסרת תקדים. הוויכוח הישן-נושן בדבר עליונותה של תרבות זו או אחרת, או בדבר שוויון התרבויות, אינו תופס במאה ה-15. מבחינת הכוח האינטלקטואלי, היוזמה, ההישגים והסקרנות – אין כל התרבויות שוות. התרבות המערבית היא עליונה מפני שהיא הביאה את בניה אל האחרים. אותה גישה הולידה ודחפה את המדע המודרני באירופה המערבית דווקא, ולא בכל מקום אחר. אם כי היו התחלות יפות ומעניינות מאוד של מדע בסין, במצרים העתיקה ובארם-נהריים, לא היה להן יישום והמשכיות. החוט הבלתי מנותק של ההתפתחות האינטלקטואלית המדעית החל להתגלגל באירופה המערבית ולא במקום אחר.

אחד ההיסטוריונים הגדולים של המאה הקודמת, הצרפתי ז'ול מִישֶׁלֶה (1874-1798), הגדיר את הרנסנס כתגלית האדם ותגלית העולם. בפרקים הבאים ננסה לברר משמעותה של הגדרה זאת, יחד עם ההגדרה, הנזכרת לעיל, של החוקר בן-זמננו פייר שאוֹנוּ (נולד ב-1924) – "ניצחון אירופה".