שתי מגמות התפתחות מתגלות במרחב הממלכה הקארולינגית, זאת של המערב, המתפתחת להיות "צרפת" (=פראנציה) וזאת העתידה לקבל לבסוף את השם דויטשלאנד (= אזשכנז במקורות, ו"גרמניה" בעברית המחודשת). בשני השטחים התקיימו יחידות שבטיות-טריטוריאליות, תוצאה של נדודי העמים והתנחלותם, אבל יש הבדל יסודי ביניהם. תושבי היחידות השבטיות במערב מודעים לעובדה שהם חלק ביחידה היסטורית רומית, הלא היא גאליה, שבלגיה, גרמניה, אקוויטניה (בין היתר) אינן בה אלא יחידות-משנה, וגם אם שטחים אלה נושאים בהווה שמות כמו אוסטרזיה ונויסטראזיה, אקוויטניה וגותיה – תמיד מדובר ביחידה כוללת אחת, גאליה. התודעה הגאלית – שיש עמה זכרונות היסטוריים וייחוד תרבותי – מקילה על הקארולינגים המערביים לקיים אידיאה של אחדות למרות פיצול מדיני מופלג. אידיאה, געגועים, כמו בחזון הנבואי, הם הסיר ואנחנו הבשר, המסגרת המשמרת את התוכן, הבשר. מכאן, שבבוא היום, כאשר המלוכה תתחזק, היא תמצא לפניה מסגרת קיום מוסכמת, גאליה בגבולותיה ההיסטוריים. לתושבי היחידות השבטיות מעבר-לריין אין תודעה של מסגרת כוללת, כי לא היתה קיימת בעבר ההיסטורי שלהם, אך כנגד זה יש לרובן סְפָר פתוח להרחבה בדרכי כיבוש ומיסיון. סאקסוניה, בוואריה, תורינגיה, ופראנקוניה, למָעֵט אלמניה (=שוואביה) יכולות להתרחב על חשבון שטחים, שהם לפי תפיסת בני הדור הפקר וחסרי היסטוריה: מאחדת שבטים אלה רק מסגרת שזה עתה נולדה, האחדות הפראנקית, וממנה נותר לגביהם רק חלק, פראנקיה המזרחית. המסגרת האידיאלית של ממלכת הפראנקים היא אחדות הנוצרים הכשרים, וזו כה רחבה, שאינה מחיייבת, היא מה ש"חבר הלאומים" או "האומות המאוחדות" מייצגות בעת החדשה, מסגרת מועילה, שכדאי לרכוש בה השפעה, אבל לא מסגרת חיונית כמו הטריטוריה השבטית.

נמחיש את הדבר.
בוואריה (כמו אחותה, איטליה הלנגובארדית) היתה עצמאית זמן רב לפני ששולבה בכוח בממלכת הפראנקים, וגם אז זכתה במִנהל נפרד (כמו איטליה). היא שולטת על המעברים הנוחים ביותר לאיטליה ולה גישה נוחה לוונציה, ודרכה אל העולם "הגדול". יש לה דרכי התפשטות לאורך הדנובה העליונה דרך עמקי נהרות האלפים ישירות אל הדנובה התיכונה, ודרך יובלי הדנובה השמאליים אל מורביה וסיכוי להיות לממלכה גדולה, שקשריה עם העורף הפראנקי הם רק אופציה אחת. במשך תקופה ארוכה יעמלו שליטי בוואריה, המכנים עצמם לפעמים גם מלכים (בדרך בלל דוכסים), לממש סיכוי זה. וכנגד זה הסאקסים: לאחר שקיבלו את הנצרות ואורגנו מחדש על-ידי המלוכה, התפתחו במשך יותר ממאה שנה בלי התערבות מן החוץ. בינתיים ליכדה האריסטוקראטיה, שהפראנקים עיצבו דמותה, לדוכסות מגובשת והם מתקדמים אל מעבר לאלבה, מתגרים בדאנים ובסלאווים, רוכשים ניסיון קרבי ונכונים לכבוש את ההגמוניה אצל הפראנקים המזרחיים, הגמוניה שהיתה בתחילה אצל הבווארים. בהיסט של זמן, הם חוזרים על מה שעשו הקארולינגים האוסטרזיים מאתיים שנה לפני כן, וכמותם הם מצליחים. הדוכס היינריך מכניע כמלך נבחר את כל הטריטוריות השבטיות בממלכה של הפראנקים המזרחיים.

נשרטט את ההתרחשות: בשנת 911 נותרה השושלת הקארולינגית במזרח בלי יורש כלל (לפני כן נסתייעו כבר ביורשים בעלי לגיטימיות מפוקפקת). לפי הסדר הטוב אמורים היו לקרוא את השליט של הפראנקים המערביים, והפראנקים ממערב לריין (לותרינגיה) עשו כן; אלה שממזרח לו בחרו במקום זה דוכס פרנקוני (קונארד) למלך בשנת 911, אבל הוא לא הוכר בכל הטריטוריות, וכאשר מת בשנת 919 הוכר יריבו היינריך הסאקסי בצפון. אולם הבווארים העלו נגדו את הדוכס שלהם, בטענה, שאין לסאקסי דריסת רגל בארצם מאחר שאין לו שם אף שעל אדמה משלו, אבל כאשר הופיע בכוח צבאי בארצם נכנעו, וכך התגלגלה הממלכה הפראנקית לממלכה בראשות השבט הסאקסי.

ההיסטוריונים, ובפרט הגרמניים, טוענים שנולדה אותה שעה המלוכה הגרמנית, "דויטשס רייך" בלשונם, ויש לבדוק. הממלכה זהה בתחומה עם הממלכה הפראנקית המזרחית, אבל בגלל המלך שלא מן השושלת המקודשת על-ידי בוִניפָץ איבדה זהותה. אולם שאלה זהותה עוד לא נפתרה על-ידי בחירת מלך.

לכאורה יש פתרון: כרוניקה בווארית כותבת בקשר לשנת 920, שהבווארים בחרו באותה שנה את הדוכס ארנולף שלהם להיות "מלך במלכות הטויטונים". ובכן, הבווארים העמידו מול היינריך הסאקסי מלך משלהם, אבל התחרו בזה על ההגמוניה בישות פוליטית בעלת ייחוד, הנקראת כאן "מלכות הטויטונים".

הביטוי "טויטונים" אינו מוקשה: זה פשוט כינוי מליצי לדוברי שפה הידועה כבר במקורות הקארולינגיים כ"טיודיסק" (=דויטש), ביטוי השגור בפי הרומאנים שלא הבינו אותה. אין לייחס משמעות פוליטית לעובדה, שניתן שם משותף לדוברי ניב מסוים, אולם מלכות דוברי טיודיסק – לכך יש משמעות פוליטית, והיא: דוברי טיודיסק, הפראנקים, הסאקסים, הבווארים וכו' התאחדו לישות מקיפה יותר, לעם הטיודיסקים, ולפי מקורותינו – לעם האשכנזי. התהליך של התהוות לאום-מסגרת כגג משותף לשבטים שונים הוא ודאי, והמקורות מעידים עליו. השאלה היא רק מתי; השאלה היא רק אם לאום-המסגרת קיים כבר בראשית המאה העשירית, כי כתב-היד המביא את הביטוי "מלכות הטויטונים" הוא מאמצע המאה הי"ב, ובמקום שכתוב עתה "טויטונים" יש סימני מחיקה, ויש חשד שהיה כתוב לפני-כן "בווארים". הכרוניקות מעידות בוודאות על תודעה של קיום ישות פוליטית של טיודיסקים (דויטשה) סביב שנת 1150, אבל העדות מפוקפקת לגבי שנת 920, ולוּ בגלל זה שזו עדות יחידה: המקורות, בני הזמן, המצויים בשפע, מדברים על מלכות הפראנקים, על מלכות הסאקסים ועל-פי-רוב על מלכות ללא כל תוספת; על מלכות הגרמנים (= אשכנזים) הם שותקים, כי זו לא היתה קיימת בתודעה. השאלה אם, ובאיזה תנאים, תיוולד אומת-מסגרת לדוברי אשכנזית היא עדיין שאלה פתוחה. ברור, שיצירת מסגרת פוליטית יציבה בהגמוניה סאקסית היא ראשית התהליך.

במאה הי"ט לא יכלה כלל להתעורר שאלת התהוות עם גרמני כי לגבי תפיסת אנשי המאה הי"ט קדם קיום השָלֵם, העם הגרמני, לחֶלְקי, לשבטים. שאלתם היתה: כיצד נולדו מן העם הגרמני האחד השבטים (והפריעו להתפתחות האומה); במאה שלנו הוברר, שהיו זמנים, בהם התקיימו שבטים בעלי תודעה עצמית חזקה, ועם גרמני לא היה עדיין בנמצא. בעלי התודעה הגרמנית היו מאושרים, כאשר נתגלתה אותה כרוניקה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והוכיחה, לכאורה, היווצרות תודעה גרמנית בתקופה מוקדמת יחסית (לפני התהוות תודעה מקבילה אצל הצרפתים במערב והפולנים במזרח).

היינריך הסאקסי אילץ את כל השבטים להכיר בשלטונו. הוא הקים צבא פרשים מתוקן, אימן אותו בלוחמה ממושמעת ואירגן את ההגנה הטריטוריאלית לפי מופת הסאקסים באיים. מאז היתה סאקסוניה חופשית מפלישות של דאנים והונגארים ויכלה לפשוט על סלאווים מעבר לאלבה ולסאלה (יובל האלבה). בנו של היינריך, אוטו המכונה "הגדול", פיתח מלכותו לפי מיטב המסורת הקארולינגית-הגמוניאלית: על-ידי מינויים ושידוכים מתאימים השתלט על הדוכסויות (בלי לנסות לקפח עצמאותן) ויצר מעין "אריסטוקראטיה של הממלכה" חדשה, בה הבישופים היו עמוד התווך. מגוף הממלכה (ששטחה זהה עם ממלכת הפראנקים המזרחיים) יש להבדיל אותן טריטוריות, עליהן ביקש לקיים שלטון הגמוניאלי בלבד, בעזרת מכשיר הקומֶנְדציה הווסאלית. פולין, בוהמיה והונגאריה נכנסו (לפחות זמנית) לתלות וסאלית.

אוטו הוכתר באאכן בטכס קארולינגי ולאחר התבססותו במלכותו ירד לאיטליה כדי לזכות בכתר הקיסרות (962), שלא היקנה לו סמכות שלטונית ממשית, אבל העניק לו אותה בכורה בדרג השליטים, שאפשר היה להשתית עליה מעמד הגמוניאלי: גם מלכים יכלו למסור שבועת נאמנות לקיסר בלי לקפח מעמדם.

אוטו הלך בעקבות הקארולינגים גם במדיניות הרחבת השלטון הנוצרי באמצעות מיסיון וכיבוש. הוא חידש את מערך המארקות מעבר לאלבה ולסאלה, ולכל מארקה התאימה גם בישופיות מיסיונרית. מארקות אלו היו בשליטת סאקסים, שהרחיבו תחום שליטתם גם דרומה וגם מזרחה. כדי לשוות יציבות לאקספנסיה הדתית-פוליטית השיג אוטו מן האפיפיורות הסכמה לייסוד ארכיבישופיות במאגדבורג על האלבה: כאן פעל אינטרס קיסרי-אפיפיורי משותף שלא לתת לארכיבישופיות של מיינץ לגדול מעבר לכל פרופורציה.

האקספרימנט הכיבושי-מיסיונרי בין האלבה לאודר הצליח לאחר שפיכות דמים, סחיטות ומעשי בגידה, על אודותם מספרות הכרוניקות בגילוי-לב מפתיע. האוכלוסיה הסלאווית קיבלה לבסוף את הנצרות ורובה גם את השפה הגרמנית, לאחר שהמרחב קלט מתישבים רבים מן המערב. כאן נולד עם קולוניאלי, איזה שבט סינתטי חדש ללא שבטיות מוגדרת, מעין תוצר גרמני כללי. בירת גרמניה לאחר איחודה בשנת 1871, ברלין, נוצרה בשטחים אלה. לא רחוק מברלין מתקיימים עד היום שרידים דוברי שפה סלאווית (סוֹרבית). לייסוד הפרובינציה המיסיונרית של מאגדבורג חלק נכבד בהתהוות עם גרמני, שאינו רק המשך של ממלכת הקארולינגים.

השפעה רבה על יצירת תשתית של תודעה גרמנית על-שבטית היתה לניצחונות הצבאיים המרשימים של היינריך ואוטו, ביניהם הקרב ליד אוגסבורג על גבול אלמניה ובוואריה (955), בו צבא מקובץ של כל השבטים ניצח את ההונגארים ואילץ אותם להתנחל: זה היה ניצחון של פרשים חמושים על לוחמת פרשים נוודים. שִמחת הניצחון לאחר שנות אימה ופחד מפני השדים ההונגארים תרמה בלי ספק ליצירת אחווה על-שבטית. אם הכרוניקות טוענות שבאופן ספונטאני הכריזו בשדה-הקרב על אוטו כקיסר, יש בזה בלי ספק השפעה של דוגמאות קלאסיות, אבל גם מתחושת הליכוד.

בעייתית מבחינת ליכוד ותחושה על-שבטית אצל הגרמנים היא המדיניות הקארולינגית של אוטו לבקש שידוך ביזנטי לבנו אוטו (ה-2), יורש העצר, שידוך שיצא לפועל בתנאים ובנסיבות, שהיו לא מרנינות לגבי הקיסר החדש: ביזנטיון היתה רגישה לגבי קיסר מוכתר ברומא הישנה. הקיסרית תיאופנו הביזנטית קירבה את גרמניה אל התרבות הביזנטית ואל נימוסיה (הדבר ניכר היטב באמנות התקופה), אבל היא דירבנה בכך את הקיסרות הפראנקית-סאקסית להתחרות עם ביזנטיון במקום, שבו התקיים המגע, באיטליה: אוטו ה-2 בילה חלק ניכר מזמן שלטונו באיטליה ושם גם נפל מנוצח במאבקים עם הערבים ועם ביזנטיון (982).

השבטים הגרמניים ראו עצמם פתאום משוקעים במסגרת פוליטית רופפת, אבל מקיפה. יחד עם הלנגבורדים, הבוהמים, ההונגארים והפולנים, אבל גם עם הבורגונדים והפראנקים המערביים, הם נמצאים בפולמוסים על יוקרה פיאודאלית והגמוניה, ובאלה לכל עַם שבטי-טריטוריאלי אינטרסים משלו: הבווארים מתעניינים בגורל לומברדיה והגישה לוונציה (הקשורה עם ביזנטיון) והסאקסים, עיניהם אל חזית האלבה, בה הידיעה על מפלת הקיסר באיטליה הביאה למרד כללי. החוטים הדקים של תודעה כלל-גרמנית על-שבטית נמתחים יתר על המידה, ועשויים להיקרע. מנקודת-הראות של התהוות אומה גרמנית היתה תקופת שלטונו הקצרה של העלם אוטו ה-3 שלילית, כי הוא חרג במחשבתו הן מארץ מוצאו הסאקסית והן מתחומי הטריטוריה הפראנקית-גרמנית. הוא שאף לרפובליקה רומית, שתהיה מורכבת מאומות עצמאיות ושוות-זכויות, שתשתפנה פעולה עם הקיסר היושב ברומא לצד עוזרו, האפיפיור. זאת האוטופיה המדינית הגדולה ביותר מאז רעיון הריקונקויסטה של הקיסר יוסטיניאן, אבל עולה עליה בתוכן ההומניסטי. אך הולם היה, שלצד קיסר אידיאליסט עמד כאפיפיור מורו גֶרְבֶּרְט (סילווסטר ה-2), גאון הדור.

כאשר אוטו ה-3 מכריז חגיגית על ניתוק כנסיית הפולנים ממאגדבורג ועל עצמאותה הכנסייתית של פולניה ומכנה דוכסם "עוזרו בהקמת האימפריה", הוא פועל לפי התפיסה האפיפיורית המעודדת עצמאות האומות המתנצרות. כך גם ביחס להונגאריה, אבל מה יהיה כאשר הקיסר המשתכן בעיר רומא על גבעת האַבֶנטִין יקפח את שליטת האפיפיור בעיר זו ויתערב ביחסיו עם אצולת רומא ("הסינאט")? מרד הרומאים, המגרש אותו מן העיר (1002), הינו תשובה על כך.

"שיקום האימפריה הרומית" היתה סיסמת אוטו ה-3; היא מוחלפת תחת יורשיו בסיסמה הנגדית "שיקום המלוכה הפראנקית", שכוונתה: מדיניות של גיבוש הטריטוריות הגרמניות מצפון לאלפים. היינריך ה-2, דוכס בוואריה (אבל לפי מוצאו מן הזיפה של האוטונים), פותח במדיניות של פיתוח טריטוריאלי. הוא מייסד בישופיות בעיר באמבֶּרג ומביא לניצור והתבוללות של הסלאווים, ששכנו עד אז בשלווה פגאנית בפינה נידחת זו של אזור המיין העליון. על-ידי פיתוח באמברג (ולאחר מכן גם נירנברג) נוצר ציר תחבורה ישיר בין בוואריה לסאקסוניה. עתה יכולים המלכים לפקח על היחסים האינטימיים הנרקמים בין רוזני המארקות הסאקסיים לשליטי הפולנים והצ'כים. כדי להיאבק עם התנכרות הסאקסים כורת היינריך השני ברית אפילו עם הסלאווים הפגאניים מעבר לאלבה.

בימי היינריך ה-2 ויורשיו קונראד ה-2 והיינריך ה-3 (שהם יוצאי פראנקוניה, ונקראים "סאליים") מוחזרת ההגמוניה של המערב המפותח והתרבותי על המזרחי הקולוניאלי. המלכים פועלים בקשר הדוק עם הארכיבישופים היושבים על הריין ומפקחים משם על כל הכנסייה של הממלכה. מוסדות הכנסייה זוכים למענקי קרקע מופלגים (עם כוחות העבודה החיים עליה), מאיישים את כל משרות המנהל ומעמידים את עיקר צבא הפרשים של הממלכה. ההיסטוריונים מדברים בהקשר זה על "כנסייה ממלכתית", ואכן זו כנסייה של הממלכה ולמען הממלכה. אריסטוקראטיה כנסייתית זו נושאת את האידיאה של מסגרת ממלכתית המעצבת אומה. הם מדברים עוד ברוח המסורת על ממלכה פראנקית, אבל למעשה זו כבר ממלכת הטויטונים, ביטוי המופיע יותר ויותר במקורות.

המלכים הסאליים מבקשים להרחיב את הטריטוריה, שבבעלותם הישירה, כדי שיוכלו לעמוד מול הכוח של השליטים הטריטוריאליים בדוכסות ובמארקות, והם מפתחים אזור הררי בלב מישור ארץ הסאקסים, מחוז ההַארץ, והעיר גוסלאר כמבצר מרכזי בו. כדי לרכז שטחים, לפקח עליהם, ולארגן אותם כמאחזי-כוח (הכל לפי פירוש חד-צדדי של חוקי הקרקע הפיאודליים) משתמשים הסאליים באופן שיטתי בסוכנים ממעמד סרווילי, הקרויים "מיניסטריאלים" (=שָרָתים), נותנים להם סמכויות-פיקוד ומעמידים לרשותם עוזרים חמושים, כולם מן האזורים המערביים: גרמניה הקולוניאלית רואה עצמה עשוקה על-ידי טירניה מלכותית, שאינה מכבדת חוק ונוהג.

שעת ההכרעה התקרבה בימי המלך הצעיר, הנמרץ ורב-התחבולות, היינריך ה-4: גרמניה הקולוניאלית התקוממה נגד המלוכה ולמען חופש הפעולה של הסְפָר. המתקוממים היו נכשלים, לולי השתלב מאבקם בתנועה גדולה, שקמה בלי קשר אתם, תנועת הריפורמה הכנסייתית. תנועה זו התקוממה נגד שעבוד הכנסייה למלוכות הפיאודליות, ובראשה התייצבה אותה שעה האפיפיורות בהנהגת הנזיר הילדבראנד, שהיה לאפיפיור גריגוריוס ה-7. מול אפיפיור לוחם-קנא זה התייצב יורש הכתר היינריך ה-4 והובס. במאבק על שאלות עולמיות גדולות הוכרע, כבדרך אגב, הגורל הפוליטי של גרמניה ועתידה הלאומי: גיבוש גרמניה "מלמעלה", על-ידי מלוכה רכזנית, הופסק. הכתר הגרמני לא עבר עוד בירושה: האפיפיורות הביאה לניצחון את עקרון הבחירה, והבחירה נעשתה מכאן ואילך לפי האינטרסים של הטריטוריות. הגרמנים חזרו להיות סאקסים ובווארים. זיכרון של לאומיות-גג גרמנית שרד אצל כמה אינטלקטואלים מבין המיניסטריאלים והאבירים (מעמדות, שהתמזגו ברבות הימים) וגם אצל כמה אנשי כנסייה ואף בין העירוניים, שמעמדם עלה בחסות המלכים הסאליים.

תהליך עיצוב אומה על-ידי המלוכה לא הרחיק-לכת אצל הגרמנים כמו באומות השכנות, פחות מאשר אצל הצרפתים והפולנים, שלא לדבר על האנגלים. יוצא שהגרמנים, כאומה, הפיקו מתקופת ימי-הביניים פחות מכל אומה אירופית מודרנית אחרת.

בעת החדשה החלה עובדה זו להציק לגרמנים.