ביחסה של הכנסיה הנוצרית אל היהודי המושפל, וביצירת הסטראוטיפ של היהודי המושפל יש משהו דו-משמעותי: שכן – אם היהודי הוא הורג אל, בבחינת הרע המוחלט, ניתן להבין מתוך כך שיש לבערו מן הארץ. והנה אנו רואים שאין הכוונה לכך. אביא עדות: שונא יהודים ידוע מהמאה התשיעית, הארכיבישופ אגוברדוס מליאון, שבצרפת. הקטע מובא בספרו של פרופ' דינור "ישראל בגולה", כרך א' ושם נאמר: "ומאחר ואנחנו יודעים נאמנה כי היהודים מחרפים ומגדפים את האדון האלוהים, את ישו ואת מאמיניו הנוצרים, אל לנו איפוא להתחבר אליהם. מכל מקום מכיוון שהם יושבים בינינו, אין לנו להרע להם ואל לנו לרדת לחייהם ולהזיק להם בגופם ובממונם. נשמור את הדרך הקבועה והערוכה על-ידי הכנסיה, לא במחשך כי אם בגלוי, אשר על פיה ראוי לנו לנהוג בהם בזהירות ואנושיות".

קשה להבין כיצד דיבר על זהירות ואנושיות כאשר המעשה שמיחסים לנו – הוא כל כך לא אנושי. אבל, כאמור, הפרדוקס הזה מוצא את הסברו ברעיון ההשפלה גופו, המחייב את הקיום של היהודי המושפל – ואני מדגיש זאת עוד פעם – כעדות לניצחונה של הכנסיה על הסינגוגה, בית הכנסת.

לאחר שראינו כיצד נתהווה הרעיון בדבר השפלת היהודי, מתבקשת השאלה: מהי המשמעות של תיאולוגיה אנטי-יהודית זאת לגבי התהוות האנטישמיות המודרנית? ובכן, הקשר הדוק ביותר ומבחינה זו רובצת, עד היום, אשמה כבדה ביותר על הכנסיה. הכנסיה בודדה את דמות היהודי והדביקה לו את התו של דמון, של ישות דיאבולית, שטנית, אל-אנושי, משהו רע. בפשטות – היהודי הוא משחית עולם. הוא מגלם בתוכו את הכוחות הרעים, את כוחות החושך, ולכן אין למנות אותו עם ברואי העולם הטובים. הייתי אומר שהתיאור הזה של רע מוחלט הוא חמור לגבי משמעות האנטישמיות המודרנית, משום שכאן הוכנה הקרקע לאנטישמיות בגרמניה. תדמית כזאת – המוכנסת לתוך המערך האוניברסלי של ההיסטוריה, יכולה להיות מסוכנת שכן לא רק הכנסיה, אלא גם גורמים אחרים ישתמשו בה לצרכיהם הם.

במשך מאות בשנים הציגו את היהודי כדמות שלילית. כדי להיווכח בכך די להסתכל על קריקטורות שונות של יהודים במשך הדורות. רואים את היהודי תמיד בצורה המפלצתית ביותר – שטן בעל קרנים, זנב, רגלי חמור ועיוותים אנושיים אחרים. תמיד מודבק לו משהו שטני, אנטי-אנושי, וזה נובע מהדמות השלילית שצויירה על-ידי הכנסיה. ולכן הדמות הזאת הפכה לסטראוטיפ של היהודי, סטראוטיפ של כוחות נחותים ושליליים, אותה מצא לפניו העולם המודרני. נוכל לומר שהעולם המודרני מצא לפניו עם שהוחרם והושפל. השאלה ההיסטורית היא: מה עשו עמים מודרניים בדמות הזאת? הם לא מצאו דמות ניוטרלית, שיכלו להשליך עליה ולהדחיק לעברה כל מה שרצו, אלא מצאו דמות שלילית מראש בתוקף גושפנקה דתית, דבר הנותן לכל התמונה הזאת תוקף אבסולוטי הרבה יותר. היתה זאת הכנסיה הנוצרית, שעיצבה בפעם הראשונה דמות של אדם נחות על פי צו אלוהי, כביכול. ואני חושב שזהו המשפט הקובע. מתואר כאן אדם נחות, ולא חשוב לנו עכשיו מדוע ואיך. זוהי התמונה כפי שהצטיירה במרוצת הדורות. הכנסיה נטלה מן היהודי את צלמו האנושי, ובכך נטלה חלק, אם אפשר להגיד כך, בפועל ממש, בהתפתחויות ההיסטוריות העתידות לבוא, שהיה בהן לפגוע ביהודי כאדם וביהודים כעם.

נחזור למאמר של פרופ' אטינגר ב"מולד". הוא אומר שם: "באלה נתגבש גם הסטריאוטיפ היהודי של ימי הבינים הנוצריים. ליד פסלה של הכנסיה המפוארת והמנצחת ניצבת הסינגוגה העיוורת והמדוכאת. מופיעה דמותו של היהודי בלבושו המיוחד והיא קשורה בדמות השטן, ולעתים היהודי עצמו הוא בעל זנב וקרניים כשד. לעתים אף כורכים יהודי וחזיר יחדיו בתיאור האמנותי. היהודי רוכב על החזיר המהופך, או יונק מן החזירה. הוא קשור בכשפיו בכוחות הרשע החשוכים, והקשר הזה בא להסביר את מעשיו הבוגדניים. יהודה איש קריות, שבגד בישו על פי המסורת הנוצרית, הוא התגלמות הטבע היהודי כפי שראו אותו הנוצרים בימי-הביניים. זה תיאור פלסטי-דרמטי מאוד, אבל מסכם יפה את הדברים, כפי שאנחנו מתארים אותם".

חוקר נוצרי, ג'יימס פארקס, אומר את הדברים הבאים, שתרגמתי אותם לעברית: "מה ששינה את הדפוס הנורמלי של יחסי היהודים עם לא-יהודים היתה פעילותה של הכנסיה הנוצרית. הקביעה היא טרגית, אך אי-אפשר לברוח מן העדות הזאת". וכאן בא משפט חמור מאוד: "ומה שטרגי עוד יותר הוא שאין שבירה בקו אשר מוליך מהכתמת היהודים בתקופה הפורמטיבית של ההיסטוריה הנוצרית, מן הדחיקה של היהודים מתוך השוויון האזרחי בתקופה של הניצחון הראשון של הכנסיה במאה הרביעית, דרך הזוועות של ימי-הבינים אל מחנות-המוות של היטלר בימינו אנו".

כאן אנחנו שומעים איש נוצרי הקובע: יש קשר בין תורת ההשפלה לבין מחנה-ההשמדה. והרי זה בדיוק הנושא שאנחנו רוצים לעסוק בו. אנו יכולים להבין מכאן שהצגת היהודי כנציג הרע מילאה תפקיד חשוב מאוד בתפישת הדורות הבאים את היהודי כתופעה שלילית. הבה נראה – לצורך הדגמה – כמה מן התופעות ששימשו כהכשרת קרקע על-ידי הכנסיה הנוצרית למטרה זאת.

מעמדם החוקי, לא רק הדתי, של היהודים בימי-הביניים, גם הוא תוצאה ישירה מתורת ההשפלה. היהודים היו קיימים בימי-הביניים, במעמד של "סֶרְבִיטוּס קָמֶראַי" – עבד המלך – ועבדות זאת היא בעצם השתעבדות כספית למלכות, תמורת הגנה וזכות קיום. כבר בכך אנחנו רואים את נחיתותו של היהודי. כלומר, אין לו זכות קיום בתוקף היותו אדם, אלא עליו לשלם עבור הזכות לחיות במדינה זו או אחרת. ההשפלה מתבטאת כאן גם בתחום המשפטי של ימי-הביניים – וזהו פרק שלם בפני עצמו. אם אנחנו משווים את החוקים שהוציאה הכנסיה נגד היהודים לחוקים הנאציים – ואני יודע שאסור לעשות את זה מבחינה היסטורית, כי התקופות שונות – מבחינת הדרמטיזציה או מבחינת הראייה של מקום היהודי בתולדות האדם – הדמיון מדהים.

הנה, במאה הרביעית אסרה הכנסיה נישואין וקיום יחסים אינטימיים בין נוצרים ליהודים; ב-1935 שב איסור זה והופיע בחוק להגנת הדם הגרמני, שהוא חוק הגזע והכבוד הגרמני. חוק זה קבע שנישואין בין יהודים לנתיני המדינה בעלי דם גרמני או דם קרוב לו במינו – אסורים.

דוגמה אחרת: במאה הרביעית תיקנה הכנסיה כי אין יהודים ונוצרים מורשים לסעוד יחדיו: גם בשנת 1935 קבעו הנאצים כי אסור ליהודים להיכנס לקרונות-מסעדה או למסעדות גרמניות.

במאה השישית נאסר על היהודים להיראות ברחובות בחג הפסחא הנוצרי; ב-1938 אסרו הנאצים על היהודים להיות נוכחים ברחובות, לאו-דווקא בחגים הנוצריים, אלא בחגים הנאציים.

במאה ה-13 הוציאה הכנסיה תקנות בדבר סימונם של בגדי היהודים; ב-1941 נקבע הטלאי הצהוב כסימן ההיכר ליהודי הרייך.

במאה ה-13 החליטה הכנסיה על הקמת גיטו יהודי בוונציה; ב-1939 החליטו הנאצים על הקמת גיטאות יהודיים בפולין הכבושה. ולאחר מכן – כידוע – בכל רחבי אירופה.

ברור שאין לומר שהנאצים נטלו ישירות מן הנוצרים, אבל הדברים ריחפו באוויר. לכנסיה הנוצרית אחריות מסוימת לבידוד זה של היהודים. ב-1933 ניהל היטלר שיחה עם הבישופ ברנינג (מובן, אפשר לומר: כל מה שהיטלר אמר לא מעניין אותי, הוא היה מטורף, אך אין אני מקבל דעה זאת, כי יש להתיחס לדברים שאמר) ובין היתר אמר היטלר לאותו בישופ: "התקיפו אותי בגלל התיחסותי לשאלת היהודים. הכנסיה הקתולית הביטה על היהודים במשך 1500 שנים כעל מזיקים. היא גירשה אותם אל הגיטאות וכו'. אז הבינו מה הם היהודים. אני חוזר על מה שעשו במשך 1500 שנה, ואולי עושה בכך את השירות הגדול ביותר לנצרות". מדהים, שאפילו איש כזה, שבוודאי לא היה מאמין בתיאולוגיה ומודרך על ידה, יודע דבר אחד: ש-1500 שנה בודדו כאן דמות מסוימת. אם כן – מה אתם רוצים ממני? וזה היה ב-1933, כאשר טרם היה אפשר להאשימו בהשמדה, אבל זהו נאצי שאומר: "רבותי! יש מי שקדם".

אם כן, אילו גילגולים עבר הסטריאוטיפ הזה במשך הדורות לפני בוא הנאצים? מדברים על יהודי הכסף, המרמה, על אותו יהודי תאב בצע, שבידיו ההון, המקבץ את עושרו על חשבון הזולת. אפילו הביטוי העברי "ממון" מופיע בספרות הגרמנית האנטישמית. המושג ממון יהודי, שלא כל משכיל גרמני יודע כיום מה פירושו – מופיע בספרות האנטישמית כמלת-גנאי. שהרי אם היהודי מושפל ובעל תכונות רעות, כי אז הכסף שלו – כתופעה חברתית – משולב בתכונות אלו. ורנר זומברד, כלכלן אנטישמי ידוע, כתב ב-1911 ספר בשם: היהודים בחיי הכלכלה. מכל קטע שבספר מבצבץ הסטריאוטיפ השלילי של היהודי.

זומברד טען "היהודים היו שומרי הכסף. עובדה זו השאירה את חותמה על אופיים, אך יחד עם זה שמירת הכסף ואופיים – תאמו זה את זה. הנוודות המדברית ותאוותם המתמדת לכסף הסיטה את עניינם של היהודים מן המבט הערכי, הטבעי, על החיים אל ההשקפה הכמותית האבסטרקטית. הם היו אדוני הכסף ובאמצעותו אדוני עולם".

מה עניין המדבר ונוודות לכסף? גם כסף נייד. כל אדם בעל שכל בריא ירים את גבותיו ויופתע מדברי-הבל אלה, אבל עובדה היא שהדברים כתובים בספרו של כלכלן שרוחשים לו הערכה רבה בעולם עד היום.

כוחו הפיננסי של היהודי נתפש על ידי העולם הלא-יהודי באורח דו-משמעותי. אני מסתמך כאן על גב' חנה ארנדט, שמתוך ספרה הידוע על מקורות הטוטליטריות מצטיירת דמות של יהודי, שנקלע למצב מוזר מאוד. העולם הלא-יהודי ראה את היהודי בחולשתו ובעוצמתו גם יחד. מה היתה חולשתו? החולשה המדינית. לא נתנו לו משרות. מה היתה עוצמתו? העוצמה הפיננסית. וזהו עניין חמור, שכן אין אוהבים טיפוסים שחוזקה וחולשה באים בהם לידי ביטוי משותף. ואם תרצו – אנחנו חוזרים אל השטני, אל הדיאבולי, אל הלא-אנושי, אל הלא-רגיל, אל החריג. ולכן אנחנו רואים שכולם שנאו את היהודים. הקפיטליסטים שנאו את היהודים – משום שראו בהם סוציאליסטים. הסוציאליסטים שנאו את היהודים – משום שראו בהם קפיטליסטים. קרל מרקס זיהה את היהודי עם הקפיטל. בקטע מפורסם בספר שלו "לשאלת היהודים" אומר קרל מרקס: "היהודי השתחרר בדרך היהודית – בהשתלטותו על כוח הממון ובאמצעותו היה הממון לעוצמה עולמית. הכוח היהודי המעשי היתה לו השפעה על העמים הנוצריים".

ומן הצד השני קפיטליסטים, שמרנים, לאומנים, בקצרה המחנה של הימין – כל אלה התקיפו את היהודי כסוציאליסט, כמי שמסכן את הסדר החברתי והמעמד הקיים.

סתירות פנימיות כאלו ומרכיבים, שאפשר לקרוא להם מרכיבים דיאלקטיים, עיצבו את השנאה האנטי-יהודית, אשר ינקה את הלגיטימציה שלה מתורתה ומפעולותיה של הכנסיה הנוצרית.