במארס 1952 חתמו שר החוץ משה שרת והקנצלר (ראש ממשלה) הגרמני קוֹנרַד אַדֶנאוּאֶר על הסכם שילומים בין ישראל לגרמניה.

בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. עקרון מתן השילומים נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה, ובבונדסטאג של גרמניה המערבית הוסכם על כך פה אחד. לחתימה על ההסכם קדמו כמה חודשים סוערים, שבהם התנהלו במרץ ויכוחים נוקבים, עד כדי מעשי אלימות בכנסת ובציבור הרחב, בין המתנגדים לקבלת השילומים מהגרמנים לבין המחייבים את קבלתם.
רבים שללו את ההסכם וטענו שהשילומים הם בבחינת תעודת זיכוי ומחילה לגרמנים על רצח של שישה מיליונים מבני העם היהודי, שאין לו סליחה ומחילה. המחייבים ראו בשילומים חובה שעל הגרמנים למלא מחמת אשמתם ברצח זה. הם ציינו את התרומה האפשרית של כספי השילומים לשיפור המצב הכלכלי של המדינה ולסיוע בקליטת עלייה, ובייחוד את תרומת הפיצויים האישיים, שיינתנו לשיקומם של עולים רבים.

קראו עוד בנושא:
1952 : השילומים מגרמניה
דברים בעצרת המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה

מעבר למונחון > לקסיקון היסטוריה

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel