האיסיים נראו בעיני העולם העתיק כתופעה של התגלמות אידיאלים המשותפים הן לחלק מסוים של היהדות, והן לחלק הגדול של העולם העתיק. ראו בהם, לדברי הסופר הרומי פליניוס, חבורה העוזבת את הבלי העולם הזה, מתעלה על העולם החומרי, מגיעה להכרה מיסטית, ומוותרת על המותרות שהיוו נגע בתקופה העתיקה. הם מסתגרים בחברת עצי-תמר, מאורגנים בהון משותף ואינם נושאים נשים, מתרחקים מן היסוד הרע של חיי-מין. חיים במעין קדושה מיוחדת, ויחד עם זה הם מאושרים. "עיר שלמה של מאושרים, על יד ים המלח", כותב הסופר Dion פה-הזהב, שהיה מהאסכולה הקינית של אנשים שבזו לתרבות.

אפילו יוסף בן מתתיהו (שבסופו של דבר היה לפרושי) חי זמן-מה בקרבם ולמד מהם. תמונה אידיאלית זאת מזכירה את המשיכה הקיימת בימינו לגבי הקיבוצים, הנחשבים לחברה אידיאלית. האיסיים נהגו לספר על עצמם שבגלל חייהם המיוחדים במינם, חיי צניעות והסתפקות במועט, הם מגיעים לגיל גבוה מאוד. (אמנם השלדים שנמצאו אינם מאשרים את גילם המופלג של האיסיים.) הייתה זו תמונה אידיאלית הנובעת מערגה לטהרה. יהודים ולא-יהודים התפעלו מהאיסיים, במיוחד משיתוף-ההון שהיה נהוג אצלם, כי רבים חשבו ששיתוף-ההון אפיין את האנושות לפני שנתקלקלה.

עכשיו אפשר לדעת עליהם לא רק מתוך קריאה בדברי הסופרים בני אותה תקופה (פילון האלכסנדרוני המתאר אותם בצורה אידיאלית ויוסף בן מתתיהו ש"מסובב" קצת את האמת,) ואפשר להשוות ידיעות אלה עם מה שנמצא בספרות של האיסיים עצמם, במידה שפורסמה. הידיעות מתאשרות, אך מקבלות נימה שונה במקצת: של אנשים עקשנים, העוזבים את החברה לאו דווקא מתוך רצון להיות פציפיסטים מובהקים, כמו שתיארו אותם. הם אמנם היו פציפיסטים, אך יחד עם זה הכינו את עצמם למלחמת השמד של העולם, לאותה מהפכה עולמית שבה הם יהוו את הגרעין ואת העילית של ישראל. יחד עם זאת, מתוך כתביהם, מתקבל אישור לארגון החברתי המופלא שלהם של שיתוף-ההון וחיים בצוותא, מרוחקים מן האחרים, הן במושבותיהם שבקומראן והן באלה שבתוך הערים.

לא כל אחד יכול היה לקבל על עצמו את החומרות ההלכתיות והיום-יומיות שהם קיבלו על עצמם וכבר הזכרנו שהייתה קבוצה יותר מתונה שישבה בדמשק, אשר חבריה חיו ביתר פתיחות כלפי העולם. בקבוצה זו החזיקו גם עבדים. לאיסיים שבארץ-ישראל לא היו עבדים (עבד עברי כמעט לא היה קיים) אולי מתוך שוויוניות דמוקרטית, אך ייתכן גם שלא החזיקו עבדים משום שלא רצו לקבל גויים בתוכם, שהרי אחד הדברים המופלאים בתגלית המגילות הוא סלידתם מן הגויים. הם חשבו שהגויים כולם נידונים לאבדון, ולא יזכו לישועה, גישה שהייתה בניגוד לדעת כל הקבוצות היהודיות האחרות, ואף של הנביאים.

אילו נכנסנו לקומראן היינו רואים כמה יפה בנויה העיר. המושבה נבדלת מן העולם, עם מגדל ומקומות טבילה בהם טבלו כל יום לשם שמירה על טהרה והקפדה על ייחודם.

אפשר לשער ששיתוף-ההון - שהיה תופעה יחידה במינה באותה תקופה - נבע משני טעמים: ראשית - מתוך הלכות טהרה גבוהות. רצונם להיות יחד, חייב אותם להתאחד גם בעניין הטהרה - שלא לנגוע בכסף של הזולת. (הייתה להם אמנם קופה, אך היה זה הון של אנשי הקודש.) אך, בעיקר, נבע שיתוף-ההון מתוך האחדות הרעיונית. חברה זו, הנראית מבחינה מסוימת כחברה שוויונית, לא הייתה חברה שוויונית מבחינת הדרגה הרוחנית והארגונית, אלא רק במה שנוגע לשיתוף-ההון, שהיה חלק מהבוז שרחשו להון בכלל. כוהני ירושלים האחרונים, החשמונאים האחרונים, הואשמו על-ידי אנשי כת מדבר יהודה בכך שהם מקבצי הון-גויים; הם עצמם בזו לגויים ולכספם וראו בכך דבר שלילי. למרות זאת היו עשירים למדי, משום שאספו את הכסף לתוך הקופה המשותפת, כך (לפי דברי פילון האלכסנדרוני) לא היה שם עני ועשיר. היה קיים הון-אנשי-הקודש שגודלו אינו ידוע.

הם עסקו בגידול תמרים, אכלו את דבש התמרים, אין להניח שגידלו דבורים, לפי שנאמר במקורות, ועבדו עבודות השדה, בהן ראו דרך-חיים. בשיתוף ההון היה אספקט נוסף חשוב מאוד והוא, שבכך הבדילו את הונם המשותף מן ההון של האנשים האחרים. במשא ומתן עם אחרים, הם היו בוודאי קשוחים יותר משיילוק, זאת אפשר ללמוד הן מיוסף בן מתתיהו, והן מן המגילות.

אסור היה להם לקבל מתנות מן העולם החיצוני בלי אישור הממונים, והיה אסור עליהם לתת מתנות לקרוביהם בלי אישור הממונים. כל אדם שנכנס לחברתם צריך היה למסור את כל הונו. הם רצו להינזר מהון של אנשי עוולה. כלומר, הם דגלו במעין בדלנות גם בנושא ההון. הם ראו את כל האחרים כעולם הרשע, לכן הם מדברים על הון-חמס, הון-אנשי-העוול, שאתו אינם רוצים להתמזג. היה קיים אצלם ריכוז של קומוניזם ושנאה כלפי העולם האחר, מעין ריכוז מהפכני מבחינה מסוימת, כמו שהיה אחר-כך אצל קבוצות נוצריות שהלכו בעקבותיהם: קבוצות שדגלו בקומוניזם של הון, ובהיבדלות מן העולם, שראו את עצמן, כמו האיסיים, כעין קבוצה של בני-אור, שייעודם הוא לכבוש את העלם הרע והאחר בחרב. תמונה זו, כפי שהיא מצטיירת, אינה נחמדה ואידיאלית.

יוסף בן מתתיהו מדגיש שהם לא נשאו נשים, אך בבדיקת השלדים שנמצאו בחפירות גילו, ללא-ספק, שהיו שם נשים. גם הסופר הרומי פליניוס אומר עליהם שאין להם נשים, אך יוסף בן מתתיהו, אשר ידע שהיו להם נשים, מספר על אלה שהיו נשואים. כלומר, היו כאלה שהחליטו שכדי שהמין האנושי לא יעבור מן העולם, כדאי שיישאו נשים. אני מניח שאלה שהיו להם נשים היו רבים למדי, אלא שכאן יש לציין תופעה חשובה: האיסיים שהתחתנו, דגלו בנישואים רק לאישה אחת, כלומר, במונוגמיה. למעשה חיו אז רוב היהודים במונוגמיה. לא ידוע, לגבי החכמים למשל, שהיו להם יותר נשים, אלא שמותר היה לקחת יותר נשים, לעומת זאת, אצל האיסיים, זה היה חוק. הם קבעו ששניים-שניים נכנסו לתיבה, ושאדם וחוה נהיו לבשר אחד - שניים. אם כך, יסוד הבריאה הוא המונוגמיה. אבל היות ואלה שנשאו נשים, נשאו נשים רק לשם פרייה ורבייה, הם עשו קודם אירוסין, ורק כאשר האישה הייתה מעוברת - נשאו אותה. מקורו של נוהג זה הוא, משום שאצלם, כמו בנצרות אחר-כך (וזאת ירושה מהאיסיים) לא הייתה אפשרות של גירושים. היות שהגברים מניחים בדרך כלל שבעקרות אשמה האישה, הם עשו, אפוא, "ניסויים". אם האישה נתעברה, נשאו אותה לאישה. כדי שהנישואים יהיו בסדר, יכול היה האיסיי לשאת אישה רק אחרי גיל 20, "כשכבר ידע מה לעשות". כך פחות או יותר כתוב במגילות. לא ידוע על חינוך מיני אצלם, אך באופן כזה הם הבטיחו מונוגמיה ומניעת גירושין.

יש חוקרים השוקלים את האפשרות ששלדי הנשים היו של גברות איסיות מתנזרות, כלומר, נשים שהחליטו לא להתחתן, ונכנסו לשם כדי לחיות בצניעות מרבית, כמו הנזירות אצל הנוצרים, אבל אסור לחשוב שהאיסיים היו נזירים.

יוסף בן מתתיהו והפילוסוף האלכסנדרוני פילון אומרים שהם לא נשאו נשים, משום שהאישה בחברה קומוניסטית כזאת גורמת רק לבלבולים, ריב ומדון, אך אני מניח שהסיבה הייתה סלידה הולכת וגוברת מחיי-מין. הם ראו ביסוד הבשרי מעין טינוף וחשבו שאפשר להגיע לטהרה טוב יותר אם נמנעים מלהתחתן. אני מניח שנטייה זאת גברה אצלם, ובמאה הראשונה לספירה הייתה, אולי, לגישה השלטת, אבל לא היה כלל שאסור לשאת אישה.

בעניין ארגון החברה, הזכרתי כבר שהאיסיים חיו בקומוניזם כלכלי ונבדלו מרוב "אנשי העוול". על ההון הופקדו אנשים שנקראו פקידים, או מבקרים. אנשים אלה היו רשאים לתת מתנה לעניים ולקבל אורחים. יש כאן מעין פרדוכס; הם התייחסו אל הסביבה באיבה, ולמרות זאת היו מכניסי-אורחים בלי גבול.

הפקיד והמבקר היה ממונה גם על קבלת החברים ועל סידור החברים לפי דרגות. לכל אחד היה מקום ישיבה קבוע, ומדי שנה, כנראה בחג השבועות, נשבעו את שבועת האמונים לבריתם ונקבע מקומו של האדם לפי דרגתו במעשיו ובתורה. הייתה זאת, אם כן, חברה שוויונית וגם היררכית. מקומותיהם של האיסיים נקבעו לא רק לפי דרגתם השונה (יוספוס מדבר על ארבע דרגות) אלא אפילו בישיבות הכלליות של התא, או של אנשי קומראן, ישבו במקומות קבועים. הדבר הסתבך עוד משום שהיה קיים אצלם הבדל גדול בין הכוהנים לבין סתם בני-אדם. (על יחסם ללוויים אין אנו יודעים הרבה.)

האנשים החשובים בתוכם היו כוהנים מבית צדוק. בחברה היהודית דאז, הייתה הכהונה חשובה גם לשם הנהגה. רוב האנשים החשובים בימי בית שני שאנו מכירים, ויוסף בן מתתיהו בתוכם, היו כוהנים. אם כן, היו הבדלים בין האנשים גם בתוך החברה ההיררכית הקבועה, אם כי היה בה שיתוף של הון ואחדות רעיונית.

המבקר, שהיה ממונה גם על קבלת החברים, ריכז בידו הרבה מאוד כוח. יוסף בן מתתיהו אומר (דבר שלא נמצא בינתיים במגילות) שכל הדברים האחרים היו קבועים בתוך החברה האיסיית לפי מעמדם של האנשים, רק את הממונים הללו, את המבקרים, בחרו כולם יחד. ההצבעה של האיסיים המקומיים קבעה מי יהיה הממונה. נראה לי שבחירת המבקרים על-ידי כלל החברים נתנה אפשרות של תיקון. שהרי היה זה המבקר שבידיו היו הן הון-העדה והן הקביעה לגבי קבלת חברים חדשים וקביעת הדרגה של כל חבר בעדה.

לכת מדבר יהודה, האיסיים (עכשיו אפשר לומר זאת בביטחון) - היו אספות כלליות שנמשכו זמן רב. מצד אחד היה עליהם לשמור על סודות תורתם מפני האחרים, מצד שני אפשר היה באספה כזאת לדבר באופן חופשי. אסור היה לשתוק, מפחד "רוח נסוגה", כמו שהם קראו לזה בלשונם, כך יכלו להכניס חידושים באידיאולוגיה שלהם. גם הסעודות המשותפות שלהם היו מפורסמות: את האוכל הכינו הכוהנים, כדי שיהיה טהור והם שבירכו ראשונים. אכלו אוכל פשוט, רק מנה אחת, לחם, והיה שקט מוחלט. בסעודת האיסיים הייתה אווירת מקדש.

אם כן, סעודה משותפת, חיים משותפים, של חברה המסתגרת כלפי אחרים. המסגרת החברתית המיוחדת שלהם ביטאה לא רק את ההיבדלות, אלא נתנה להם גם את השיתוף, ה"יחד" שלהם שאפשר את הפעולה הקדחתנית של יצירה רוחנית, של השקפת עולם מוגדרת. חברה קטנה זאת של איסיים, שמנתה כמה אלפי אנשים, נתנה את אותותיה בתולדות האנושות כולה, עד היום.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel