הסבר לפירוק הפלמ"ח (ספטמבר 1948)

"רובם של מפקדי הפלמ"ח השתייכו למפלגה אחת (מפ"ם)¹, שהייתה נתונה לתהליך מואץ של רדיקליזציה שמאלנית ולהעמקת המאבק הפוליטי נגד מפא"י במדינה, בהסתדרות ובתנועה הקיבוצית. מפקדי הפלמ"ח קיימו זיקה קבוצתית למסגרת צבאית בתוך צה"ל (המטה המאוחד של הפלמ"ח) ולמסגרת התיישבותית פוליטית מחוצה לו (הקיבוץ המאוחד). מול מציאות זאת באה יוזמתו של בן-גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח, אם כי סיבותיה היו רחבות הרבה יותר.

יוזמתו של בן-גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח נועדה להשיג שלושה יעדים:
1. להעניק לצה"ל מבנה היררכי.
2. להגביר את תהליך מקצועיותו.
3. להשלים את ניתוקו של צה"ל ממוקדי-כוח במערכת הביטחונית של החברה היישובית, שהיו למוקדי-כוח באופוזיציה לשלטון בתקופת עיצובה של המדינה".

© ינאי, נתן. (1982). משברים פוליטיים בישראל: תקופת בן גוריון.
ירושלים: כתר.

צבא ממלכתי

"הביוגרף של בן-גוריון – מ' בר-זוהר – מעריך את המניעים של בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח:

"בן-גוריון פעל [לפירוק המחתרות והפלמ"ח] מתוך אותם שני שיקולים בסיסיים, גם הוא הודרך לא במעט מהשיקול הפוליטי: למנוע ממפלגה יריבה [מפ"ם] שליטה מכרעת בכוחות העילית של הצבא. אולם האשמותיהם של אנשי מפ"ם, כי בן-גוריון פעל נגד הפלמ"ח בעיקר מתוך שיקול מפלגתי, הן נטולות יסוד. כמי שגילם את הממלכתיות הישראלית, ידע בן-גוריון כי הוא חייב לפרק את כל הצבאות הפרטיים...
במדינה מסודרת לא היה מקום לשום צבא בעל זיקה פוליטית. מבחינה זו ניתן לראות את חיסול אצ"ל, לח"י ופלמ"ח כצדדים של אותו מטבע, כתחנות בדרך לצבא ממלכתי ואחיד".

© בר זוהר, מיכאל. (1986). בן גוריון: ביוגרפיה. כרך ב.
תל-אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

בן גוריון ופירוק הפלמ"ח

"ב-14 בספטמבר כינס בן-גוריון את הסגל הפיקודי של הפלמ"ח בקיבוץ נען, מקום מגוריו של גלילי. 64 מתוכם הופיעו לפגישה. 60 מתוכם – רשם שר-הביטחון ביומנו – היו חברי מפ"ם.
בן-גוריון ביקש לדעת: מהו ייחודו של הפלמ"ח לאחר הקמת צה"ל? מדוע – הִקשה – חייב להיות לפלמ"ח מטה ארצי נפרד מהמטכ"ל של צה"ל? בשעתו חילק איש-הפלמ"ח את זמנו בין אימון צבאי לבין עבודת-משק. עתה מוקדש לאימונים כל זמנו של מגויס חדש. "מה עכשיו ההבדל בין מתגייס חדש של הפלמ"ח לבין מתגייס חדש ליחידות אחרות?" – שאל.
"הזהו הייחוד של הפלמ"ח?" ייתכן – הוסיף – שקיים "ייחוד אידאולוגי-פוליטי". הוא שלל כינונה של חטיבה מיוחדת שבסיסה "ייחוד אידיאולוגי-מוסרי". שכן, "ערכי גבורה ומסירות... אפשר להנחילם לכל הצבא."
אם אצטרך לתת פקודה, הרי זה כאילו צריך להיות לא בשם הממשלה כולה. ואם לתת פקודה לא בשם הממשלה – בשם מי יכול אני לתת את הפקודה – בשם המפלגה? כלומר: יהיה גדוד נאמן למפלגה אחת... מי יקבע איזוהי המפלגה שהצבא צריך להיות נאמן לה?..." הוא הזהיר מפני "משטר של מלחמת-אחים בצבא"..."

© נקדימון, שלמה. (1978). אלטלנה. ירושלים: עידנים.

נתיבה בן יהודה כותבת על תחושות הפלמ"ח על צה"ל

"ניסיתי לעודד את עצמי, שאולי "הרוחות נרגעו", שבכל זאת הרי עבר זמן, ו – כמה זמן אפשר להמשיך שם עם הגיהינום הזה, והרי, בכל זאת, לא כולם הרגו את כולם עם האלטלנה, אז אולי מעכשיו כבר יהיה שקט, רק זחלתי בין הצריפים שלנו, רץ לקראתי יונה, כמו באמוק, מרוגז, ממש כועב עלי: "איפה היית? איפה נעלמת?", ו"את לא מתארת לך מה שהולך פה", "למות! ממש – למות!", ו"הדבר הכי נורא זה שאין עם מי לדבר – אז מה את ככה נעלמת לך!" הוא היה כל כך מרוגש, שהוא לא שם לב איך הוא בא אלי במין תביעות כאלה, ממש עבר את הגבול...
זה יצא לי כך, שאמרתי את זה בטון של "יה-אללה, עוד לא נמאס לך, מה כבר יכול להיות חדש. כבר לעסנו, ולעסנו." והייתי די מנוולת, כי ישר כמו שהוא פתח את הפה – חטפתי את הכל ישר ללב. והשטף שלו! הכל היה כל כך מגובב כזה, שאי אפשר היה להבין כלום, רק – הרגשתי שאני חטפת עוד מכה, ועוד מכה. ממש 'מפרקים את הפלמ"ח! ולא עוזר כלום! הדְרֶקֶס האלה מ"קרייתי" – ניצחו אותנו! דופקים אותנו! ואת החיוּל שלנו יתחילו אחורה רק מה-15 במאי כדי שהפלמ"ח יהיה בדיוק כמו החיילי-שוקולד האלה! מפרקים את החטיבות שלנו, את הגדודים, ויפזרו את כל הפלמ"ח בצבא! ותהיה שבועה חדשה לצה"ל! לא סומכים על השבועה שלנו בפלמ"ח! ויהיו מדים! ויתחילו עם הצדעות! ויפרידו חדרי אוכל לקצינים ולַפּוּשְטִים! וייתנו דרגות! ורק למי שיסכים לכל! לא יכניסו לצבא סתם כל אחד! הכל – מההתחלה!' "

©  בן יהודה, נתיבה. (1991). כשפרצה המדינה: דוקיורומן. ירושלים: כתר.

חברת הפלמ"ח על פירוקו

"ביומנה, ללא ציון תאריך, כתבה חברת פלמ"ח את הדברים הבאים:

"יש מין הרגשה כזו, שהפלמ"ח פשוט נמס...
קשה מאוד היה להבין ולהשלים עם ההחלטה הזו של בן-גוריון. הרי הפלמ"ח הוקם כיחידת הביצוע של ההגנה, שהייתה תמיד כפופה ישירות למוסדות הרשמיים של 'המדינה בדרך'...
קשה מאוד להבין את הסיבות המסתתרות מאחורי ההחלטה לפרק את הפלמ"ח. למרות ההערצה העִוֶרֶת הקיימת בציבור אל בן-גוריון, היות והנושא כה מכאיב וכה יוצא דופן, מתגנבים לאוזן ההסברים על שיקולים מפלגתיים צרים וחששות מפני ההגמוניה של אנשי הקיבוצים, ובייחוד אנשי "אחדות העבודה", כמפקדים ומצביאים בצבא. מועלים גם הסברים, שקיימת אצל בן-גוריון הערצה גדולה למסורת הצבאית שנרכשה בצבא הבריטי ובצבאות מסודרים זרים אחרים, והתבטלות, עד כדי חוסר הערכה, לידע הצבאי שנוצר אצלנו בארץ, וחוסר ביטחון ואמון, שידע צבאי זה יכול להושיענו. אם יש בכך אמת, זה חבל מאוד. חבל כל כך לוותר על המקוריות והתבנית המיוחדת שיכלה להיות לצבא המדינה..."

©  אביגדורי-אבידב, הדסה. (1988). בדרך שהלכנו – מיומנה של מלוות שיירות.
תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

הערות:
1. לפי טענת בן-גוריון השתייכו למפ"ם 60 מ-64 המפקדים הבכירים של הפלמ"ח, שבאו לפגישה עמו בקיבוץ נען ב-14.9.1948.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel