תולדוט אתר ההיסטוריה - בריחת הערבים מארץ ישראל ובעיית הפליטים

בעיית הפליטים הערבים (1949-1948)

מלחמת העצמאות (1948) הביאה לעקירתם של חלק ניכר מערביי ארץ ישראל למדינות ערב. במדינות ערב הם התגוררו במחנות כפליטים: ברצועת עזה (במצרים), בממלכת עבר הירדן, וכן בסוריה ובלבנון.

מצרים ועבר הירדן התחרו ביניהן על הנהגת הפלסטינים:
מצרים תמכה בממשלה גוֹלָה שפעלה מעזה בראשותו של המופתי לשעבר, חאג' אמין אל-חוסיני, שנקראה "ממשלת כל פלסטין", הממשלה הגולה זכתה להכרה מצד מדינות ערב, ואולם בשנת 1952 חדלה לתפקד בהיעדר שטח וסמכויות.
עבדאללה מלך ירדן יזם קונגרסים פלסטיניים (בדצמבר 1948 החל בתהליך של סיפוח הגדה המערבית לירדן והציג אותו כניסיון להציל את הפלסטינים.

במחנות הפליטים היה המצב קשה. ליושביהם לא הייתה תעסוקה קבועה, תנאי הדיור היו קשים ורמת שירותי הבריאות והחינוך הייתה נמוכה.
סיוע קיבלו הפליטים באמצעות אונרר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם.
הפליטים טענו כי גורשו מהארץ. הם הציגו את שם משפחתם כשם המקום בארץ, שהיה פעם מקום מושבם. לאט-לאט נהפכו המחנות למוקדי שנאה לישראל. ממחנות אלו יצאו מסתננים, תחילה לפעולות של שוד ורצח.

שאלת הפליטים הייתה מרכזית בכל דיון בין מדינות ערב לישראל. מדינות ערב תבעו להחזיר את כל הפליטים לתחומי מדינת ישראל. אולם, מדינת ישראל הייתה מוכנה להחזיר רק מקצתם.

מצב ערביי ארץ ישראל (1949)

"במלחמה הערבית-יהודית הראשונה (1949-1947) נמצאו ערביי ארץ-ישראל במבוכה פליטית וחברתית כמעט טוטלית. הם עצמם לקחו רק חלק מועט במלחמה: הקרבות העיקריים התנהלו בין היהודים לבין הצבאות הערביים הסדירים של מצרים, סוריה, עירק וירדן, שנכנסו לארץ-ישראל על-מנת למנוע הקמתה של מדינת ישראל, ואם קום תקום – להשמיד אותה. המדינה הפלשתינאית-הערבית, שלפי החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות מ-1947 הייתה צריכה לקום בצדה של המדינה היהודית, אבדה במהומה. רוב השטח שהוקצה לה סופח על-ידי ירדן בעידוד בריטי, אך לקול מחאות חריפות של כל מדינות ערב האחרות; חלק סיפחה ישראל; וחלק שלישי (רצועת עזה) נכבש ונשלט, אף כי מעולם לא סופח רשמית, על-ידי המצרים. רבים מערביי ארץ-ישראל הפכו לפליטים ורובם של אלה חיים מאז בתנאים של סבל רב ושל השפלה רבה עוד יותר. חלק נשארו במקומם ונעשו לאזרחי ישראל; חלק גדול יותר קיבל אזרחות ירדנית; והיתר נעשו ונשארו למעשה אנשים חסרי מדינה תחת פיקוחם של המצרים, של הסורים או של הלבנונים. פרט לירדן לא היתה לפלשתינאים בשום מקום אפשרות להשפיע באופן ממשי על הממשלות שלְמָרוּתן הם כפופים; ואף בירדן חלפו שנים רבות עד שהחלו למלא תפקיד פוליטי ממשי."

בריחת ערביי ארץ ישראל (מאי 48)

בשלב הראשון של המלחמה היוו ערביי ארץ-ישראל גורם מרכזי בפעולות הלוחמה.
כאשר החלו הכוחות היהודיים לעבור לאסטרטגיה של התקפה – החל להתעורר פחד בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ.
את תחושת הפחד ליבו שידורים בתחנות ערביות. הן הציגו את הלוחמים היהודים כשואפי נקם והרג.

את הבריחה של ערביי ארץ-ישראל ב-1948 לא עצרה ההנהגה המקומית, וברוב המקרים היו חבריה ראשנים לבריחה. גם צבאות ערב לא הציגו עצמם, כמי שבא לסייע לערביי ארץ-ישראל ולא פעלו כגורם מרגיע ועוצר בריחה. המנהיגות היהודית נקטה את העמדה: לא למנוע את הבריחה ולא לאפשר לבורחים לחזור.

בריחת ערבים מאזור ת"א מתוך כתבה בעיתון פלסטיני (מרץ 48)

"תושבי הכפר הגדול שיח' מוניס ותושבי כפרים ערביים רבים אחרים באזור תל-אביב המיטו קלון על כולנו בנוטשם את כפריהם על מִקנם ועל טפם.

אי-אפשר שלא להשוות מנוסה מבישה זו עם עמדתה האיתנה של ה'הגנה' כל היישובים המצויים באזורים ערביים.

אך מה בצע בהשוואות, שהרי כולנו יודעים כי ה'הגנה' נחלצת לקרב באומץ לב, ואילו אנו נמלטים מפני המלחמה".

בריחת ערביי חיפה – הפחד (מאי 48)

כעבור ימים מספר סייר בן-גוריון בשכונות הערביות של חיפה, בלוויית מפקד המחוז של "ההגנה".

"1.5.48

מחזה מחריד פנטסטי. עיר מתה, עיר פגר... אסמים, חנויות, בתים קטנים וגדולים, מיושנים וחדשים – ללא נפש חיה מלבד חתולים תועים...
כיצד עזבו עשרות אלפים בבהלה כזו את עירם, בתיהם ועושרם?
מה גרם למנוסה זו?
האם רק פקודה מגובה? לא ייתכן שעשירים מופלגים – והיו כאן עשירים מופלגים, יודעי דבר אומרים, העשירים הגדולים שבארץ כולה – יעזבו את כל הונם מפני שמישהו פקד עליהם. האומנם פחד?"

האם לאפשר החזרת פליטים (מאי 48)

גולדה מאיר בפרוטוקול ישיבת מרכז מפא"י (11.5.1948) מעלה מספר שאלות:

"מה אנחנו עושים בכפרים שנעזבו...? אנחנו מוכנים לשמור על הכפרים האלה על מנת שתושביהם יוכלו לשוב, או אנחנו רוצים למחוק כל זכר שהיה כפר...?"
אחר-כך עברה לדון בנושא הספציפי של ערביי חיפה ואמרה:
אני אינני שייכת לקיצוניים האלה – וישנם כאלה וכל הכבוד להם – שרוצים לעשות את הכל כדי להחזיר את הערבים. אני אומרת אינני מוכנה לעשות סידורים יוצאים מן הכלל כדי להחזיר ערבים. אבל השאלה היא אותם הערבים שנשארים בחיפה או שחוזרים מרצונם הטוב, התנהגותנו כלפיהם צריכה להיות מתוך נקודת ההשקפה שאם יהיה להם רע הרי אחרים לא יבואו, ואולי גם הם יעזבו ונפטרנו מכולם, או התנהגותנו כלפיהם צריכה להיות בלי לקחת בחשבון מה יכול להיות בארץ, אותה התנהגות שאנחנו דיברנו עליה תמיד. היא סיימה את דבריה באמרה, כי המפלגה – וממילא היישוב – נכנסו למלחמה לא מוכנים לניצחונות ... אילו היינו מוכנים לניצחונות, הרי היינו יושבים בוודאי קודם והיינו עושים איזה תכנית, מה נעשה אם וכאשר נכבוש כפר זה או עיר זו או שטח זה השייך לערבים? איך נתנהג...? ספק אם נתנו הוראות איך צריכה להיות ההתנהגות."

הבורחים הערבים כגייס חמישי (מאי 48)

מתוך מאמר בעיתון ערבי ארץ-ישראלי:

"הקבוצה הראשונה של הגיס החמישי הם אלה הנוטשים את בתיהם ובתי-עסקיהם ויוצאים לחיות במקומות אחרים. רבים מהם חיו ברווחה גדולה ובמותרות.
מיד עם היראות סימן ראשון לצרה הם נושאים את רגליהם כדי להתחמק מנשיאה בעול המאבק, אם במישרין ואם בעקיפין.

הארצות השכנות עשו לנו שירות רע בהכניסן את אלה הבורחים משדה הקרב. אלה הסוג הגרוע ביותר בגיס החמישי שלנו וראויים לענישה בכל חומר הדין."

על שחרור צפת ובריחת הערבים (מאי 48)

שחרור צפת

"- - - הערבים נדהמו עד כדי שיתוק כוח המחשבה מעמידת הגבורה של היהודים. מי שראה את העמדות החזקות ומחסני המזון והנשק של הערבים אינו יכול להגיע למסקנה אחרת. האויב הוכה בתדהמה: כיבוש עין זיתון ועכברה שבסביבות העיר והמצודה ובניין המשטרה בתוך העיר והפצצת בתיהם הראו להם לערבים, שקומץ היהודים מסוגל לא רק לעמוד על נפשו – דבר שהוכח יום-יום בתקופה של 3 שבועות – אלא גם להכותם עד חוֹרמה.

למסקנה זו הגיעו המפקדים הערבים ולא סתם ערב-רב של המוני התושבים. וכך החלה הבריחה הגדולה של 12 אלף התושבים הערביים של צפת.
הם ברחו בּכְסוּתָם לעורם בליל גשם שוטף דרך שבילים ושדות סלעים לואדיות, שלמרגלות הר צפת ומשם עד לגבול הלבנון."

מדיניות ערביי ארץ ישראל (ספטמבר 48)

בעקבות החמרת מצב הערבים בחזית החלה להתגבר הפעילות המדינית של ערביי ארץ-ישראל:

"רדיו ראמאללה עורר בשידוריו את השאלות מהו תפקיד ערביי ארץ-ישראל "בשעה זו", מדוע אין הם משתתפים בשום מו"מ מדיני, האם יש לשתפם במו"מ ובאחריות, וכמו כן מי היא הנציגות האמיתית של ערביי ארץ-ישראל. שידורי ראמאללה עוררו את העסקנים הציבוריים, ראשי-העיריות, ראשי הוועדות הלאומיות ועורכי-הדין לדון בשאלות אלה.

ב-22 ספטמבר 1948 הודיע הוועד הערבי העליון, על סמך החלטת הליגה, לפיה ערביי ארץ-ישראל רשאים להחליט על גורלם, כי הוקמה "ממשלת כל-פלסטין" שמקום מושבה עזה. שר החוץ של ממשלה זו, ג'מאל אל-חוסייני, הצהיר בדמשק ב-23 ספטמבר 1948, כי הקמת "ממשלת כל פלסטין" היא צעד זמני לאור הנסיבות. היא תתקיים עד שחרור הארץ, ואז יקיימו תושביה משאל-עם כדי להחליט בעצמם על גורלם.

בריחת ערביי חיפה בעיתונות (אוקטובר 48)

"בימים הבאים פנו השלטונות הישראליים, ששלטו עתה בחיפה שליטה מלאה, אל כל הערבים וקראו להם להישאר בחיפה, והבטיחו להם כי לא יאונה להם כל רע.

לפי מיטב ידיעתי הייתה העצה שנתנו כל התושבים הבריטיים, שנשאלו על-ידי ידידים ערביים, כי ינהגו בתבונה אם יישארו. גורמים שונים השפיעו על החלטתם לברוח. כמעט אין ספק, כי הגורם החזק ביותר היו ההודעות ששידר הוועד הערבי העליון, שקרא לכל הערבים לצאת מחיפה. הובהר להם, כי לאחר שיושלם הפינוי של הכוחות הבריטיים, יפלשו הצבאות של כל מדינות ערב לארץ-ישראל ויזרקו את היהודים לים. נרמז בבירור כי כל הערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסותם של היהודים ייחשבו לבוגדים. באותו זמן עדיין היה לערביי ארץ-ישראל אמון מסוים ביכולתה של הליגה הערבית לקיים את ההבטחות שנתנו דובריה".

בריחת ערביי חיפה – תאור של גולדה מאיר (אוקטובר 48)

"מאות עברו את הגבול בכלי-רכב, אבל היו שירדו לשפת-הים לחכות לסירות. בן-גוריון קרא אלי ואמר: "אני רוצה שתסעי מיד לחיפה ותדאגי לכך שיתייחסו כמו שצריך אל הערבים הנשארים בחיפה. אני גם רוצה שתנסי לשדל את הערבים הללו שעל החוף שיחזרו. את צריכה להכניס להם לראש שאין להם מה לפחד". ובכן נסעתי מיד. ישבתי לי שם על החוף והתחננתי לפניהם שיחזרו לבתיהם. אבל רק תשובה אחת הייתה בפיהם. "אנו יודעים שאין כלל מה לפחד, אבל אנו מוכרחים ללכת. אנו נחזור.". הייתי בטוחה לגמרי שהם עזבו לא מפני שפחדו מפנינו אלא מפני שהתייראו שמא ייחשבו בוגדים ב"עניין הערבי". על-כל-פנים, דיברתי עד כלות כוחותי, ולא הועלתי.

מדוע רצינו שיישארו? היו לכך שני טעמים נכוחים מאוד: קודם-כל, רצינו להוכיח לעולם שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד – בלי שים לב לכל מה שתקעו המנהיגים הערבים בשופרות-התעמולה שלהם; שנית, ידענו יפה מאוד שאם חצי מיליון ערבים יעזבו את הארץ בשלב זה, יצור הדבר תהפוכה כלכלית גדולה ביותר בארץ."

מספר הפליטים הערבים על פי האו"מ (1949)

מספר הפליטים הערבים שעזבו את ישראל על-פי סקר כלכלי מטעם האו"ם, 1949

אזור	מספר הפליטים מישראל
הגדה המערבית	280,000
מצרים	7,000
רצועת עזה	190,000
עירק	4,000
ירדן	70,000
לבנון	100,000
סוריה	75,000

סה"כ	726,000

גורמי המנוסה של הערבים (יוני 51)

מתוך מאמר עורך של העיתון הלבנוני "אל-הודה", חביב עיסא:

"...מיד לאחר שהבריטים הודיעו בפומבי על מועד נטישתם את המנדט ועל צאתם מארץ-ישראל, התחילה הליגה הערבית בכינוס אסיפות וועידות. המזכיר הכללי שלה, עבדול רחמן עזאם פחה, פרסם הצהרות ודינים – וחשבונות רבים שבהם הבטיח לעמי ערב ולכל השאר, שכיבוש ארץ-ישראל ותל-אביב (הבירה היהודית למעשה) יהיה לצבאות ערב מעשה פשוט כמצעד צבאי. גילויי-הדעת של עזאם פחה ציינו שהצבאות מצויים כבר בגבולות, ושכל המיליונים שהיהודים הוציאו על רכישת קרקעות ופיתוח כלכלי יהיו ללא-ספק שלל קל לערבים, שכן יהא זה דבר פשוט לזרוק את היהודים לקרקעית הים התיכון.

לערביי ארץ-ישראל לא הייתה בררה אלא להישמע ל"עצה" של הליגה ולהאמין למה שעזאם פחה ושאר אישים אחראים בליגה אמרו להם – שנטישת אדמותיהם וארצם היא זמנית בלבד ותסתיים תוך ימים אחדים בהשלמתו המוצלחת של "מסע העונשין" הערבי נגד ישראל."

ברחו או גורשו (1948)

החוקר י' שמעוני מסכם את השאלה: האם ברחו ערביי ארץ-ישראל במהלך מלחמת העצמאות (1948), או גורשו?

"ראשיתה ונסיבותיה של יציאת הפליטים הערביים שנויה מאז במחלוקת. דוברים ערבים טוענים בתוקף, כי הפליטים גורשו על-ידי היהודים בכוח, ואילו דוברי ישראל עמדו על טענתם הנגדית, כי הפליטים יצאו מרצונם ולפי עצת מנהיגיהם.
אי-אפשר להוכיח גרסה זו או זו הוכחה תיעודית מוחלטת.

אין ספק שהיו מקרים שבהם נהגו יחידות יהודיות כובשות בקשיחות ודחפו תושבים של אזורי קרבות ליציאה. מצד שני, אין ספק, כי מדיניותה הכללית של ההנהגה היהודית הייתה לקרוא לתושבים הערבים להישאר במקומותיהם – להישאר בשלום ובלא השתתפות בהתקפה המזוינת על היישוב.

על קריאה זו חזרו יום-יום בערבית שלוש תחנות-שידור במחתרת שהפעיל ארגון-ההגנה בירושלים, בתל-אביב ובחיפה. (... ותגובותיה המרובות של העיתונות הערבית-הפלשתינאית בימים הם, ויכוחה השוטף עם שידוריה הערביים של ההגנה, מוכיחים שאמנם הקשיבו להם.)

כן אין ספק כי אמנם הושמעה עצה של המהנהיגות הערבית לפנות את שדה הקרב (ולשוב לארץ בעקבות הצבאות הערביים המנצחים). עצה זו לא פורסמה רשמית ולא שודרה... אולם היא הופצה מפה לאוזן – ולבשה צורה משכנעת במראה בריחתם של המנהיגים עצמם וכל שכבת הנכבדים..."

השלטון ובריחת הערבים

ההיסטוריון י' עילם מתייחס לעמדה של השלטון בישראל בנושא של בריחת הערבים במהלך מלחמת העצמאות:

"אילו באמת רצו [מנהיגי היישוב] לעצור בעד יציאת הערבים מחיפה, הרי אפשר היה לעשות כן בלא כל קושי. חלק גדול מן התושבים הערבים לא יצאו בימים הראשונים, ורבים אף חזרו אל העיר לאחר שנמלטו לעכו הסמוכה, אך נאסר על השבים ליטול את רכושם או לחזור ולהשתכן בבתיהם...

ואילו מיומנו של בן גוריון וממקורות אחרים עולה, שכוחות ה'הגנה' עשו כל מאמץ כדי להקל על תנועת הערבים אל מעבר לגבול. בן גוריון והמנהיגות הפוליטית צופים במחזה באופן פאסיבי, ואינם יוזמים לכאורה שום צעד כדי להרגיע את ערביי חיפה או כדי לשכנע אותם להישאר. כשביקר בן גוריון בחיפה, שאל את מפקד המחוז יעקב לובליני, מה ההוראות לגבי הערבים, והלה השיב לו: 'לירות בערבי חמוש, לתפוס לא חמושים, לאסור'. ובן גוריון לא הגיב ולא יזם הוראות חדשות מטעם הדרג המדיני."

קונגרס פלסטינאי בעמאן (אוקטובר 48)

אחד הביטויים למגמה של עבדאללה להשתלט על ארץ-ישראל היה הניסיון לתמוך בקיומה של פעילות לאומית פלסטינאית מתחומי עבר-הירדן.

ב-1 באוקטובר 1948 התכנס בעמאן "הקונגרס הפלסטינאי הראשון" בהשתתפות פליטים פלסטינאים ומשלחות מדרום הארץ, מסוריה ומלבנון. הקונגרס קיבל את ההחלטות הבאות ומינה ועדה בת 5 אנשים כדי לבצען:

תפקיד צבאות ערב בארץ-ישראל לא יסתיים אלא לאחר ניצחון שלם.
ערביי ארץ-ישראל פונים לאו"ם בבקשה שייעשה צדק.
הקונגרס מודה לחיילי צבאות ערב ולקציניו על הקורבנות שהקריבו למען ארץ-ישראל.
על מדינות ערב להגיש לערביי ארץ-ישראל את כל העזרה שביכולתן.
הקמת ממשלת עזה היא בניגוד לרצון הערבים ולאינטרסים שלהם.
אין להקים ממשלה ערבית בארץ-ישראל אלא לאחר שחרור הארץ. ממשלה זו צריכה להיבחר על-ידי העם הערבי עצמו.

סוגיית הפליטים הערבים עלתה בשיחות השלום בלוזאן (אפריל 49)

בנובמר 1948 פנתה מועצת הביטחון של האו"ם אל מדינת ישראל ואל מדינות ערב בדרישה להפסיק את המלחמה ולהתחיל במשא ומתן שיסדיר תנאים לשביתת נשק בין הצדדים.
חודש לאחר מכן החליטה עצרת האו"ם להקים ועדת פיוס לארץ ישראל. בוועדה היו מיוצגות ארצות-הברית, צרפת ותורכיה.

באפריל 1949, במהלך הדיונים על הסכמי שביתת הנשק, זימנה ועדת הפיוס את נציגי ישראל ונציגי מדינות ערב לשיחות שלום בעיר לוזאן (שוויץ). התנהלו שני סיבובי דיונים, שבהם ישבה הוועדה עם כל צד בנפרד.
הערבים תבעו את נסיגת כוחות ישראל אל הקווים שנקבעו בהחלטת החלוקה וכן את החזרת הפליטים הערבים לישראל.
ישראל היתה מעוניינת בשלום, אבל לא בכל מחיר, מכל מקום לא בוויתורים חד-צדדיים. הערבים שללו את הצעת ישראל לקלוט עוד מאה אלף פליטים, ואחר-כך אף לקלוט את רצועת עזה על כל פליטיה.

בשל הפער שבין עמדות הצדדים ובגלל חוסר היכולת לבוא לידי פשרה, נסתיימה הוועידה בלא כלום. ועדת הפיוס המשיכה להתכנס ולהגיש הצעות שונות לדיון באו"ם, אך הן לא נשאו פרי.

שאלת הפליטים בוועידת לוזאן (1949)

ההיסטוריון ב' מוריס מתאר את גישות ההנהגה בישראל לגבי בעיית הפליטים ערב ועידת לוזאן (1949):

"לקראת ועידת לוזאן קיימו מדינאים ופקידים בישראל פגישות אחדות להתוויית הקו שתנקוט ישראל בוועידה. השתתפו בהן בן-גוריון, שרת, ידין, איתן (שאמור היה לעמוד בראש המשלחת בלוזאן), [...] בעיית הפליטים לא נדונה בהרחבה בפגישות אלה, כי רק מעטים ממשתתפיהן ציפו לכך שהמשלחות הערביות יעלו שאלה זו מיד אל ראש סדר היום. כאשר העיר שילוח, ראש המחלקה המדינית של משרד החוץ, כי "עדיין כמעט לא נגענו בשאלת הפליטים", איש לא התייחס לדברים אלה ובמקום זאת נמשך הדיון בבעיות הגבולות. [...]

ידין וכן בן-גוריון (אם כי זה האחרון – לא באופן מפורש) דחו כל אפשרות של פשרה בשאלת החזרתם של הפלטים. ידין כרך יחד את שאלות "הפליטים והגבולות", באמרו "דעתי היא שעלינו להגיד בכל האכזריות: בעיית הפליטים אינה מעניינה של ארץ-ישראל [...] אנחנו צריכים להגיד בגלוי: אם רצונכם במלחמה – ימשיכו נא הערבים [ללחוץ] בבעיית הפליטים [...]"

בן-גוריון התייחס לשאלה בעקיפין. הוא הטעים, כי "העיקר הוא קליטת עולים בזה כלולים כל צרכיה ההסטוריים של המדינה", והוסיף, כי העולים וקליטתם הם המפתח לבטחונה של ישראל."

בעיית הפליטים מזווית ישראלית (1955)

קטע מנאומו של אבא אבן נציג ישראל בעצרת האו"ם ב-18 בנובמבר 1955:

"בעיית הפליטים נגרמה בגלל מלחמה תוקפנית – שבה התנפלו מדינות ערב על מדינת ישראל ב-1948. כוונת ההתקפה הייתה למנוע את תקומת מדינת ישראל ולהחריב בכוח את המדינה העצמאית החדשה [...] במלחמה זו נפגעו לא רק היהודים, שעמדו על נפשם [...] שכניהם, מאות אלפי ערבים [...] ביקשו להם מקלט בארצות ערביות. מנהיגי הערבים המריצו בכל תוקף לצאת מישראל ולפנות את השטח לשם הטבח, שלאחריו ישובו כמנצחים [...] האומות הערביות אינן חפצות לפתור את בעיית הערבים. הן חפצות לקיים אותה כמכה טרייה [...] כנשק נגד ישראל [...] הממשלות הערביות מכבידות על הפליטים הפלסטינים הנמצאים בארצותיהן להשתלב בכלכלתן.

הן מסרבות להכיר בזכותם לשבת בהן בקביעות – כאזרחים (פרט לירדן).
הן מונעות מהפליטים תנועה חופשית כך שיוכלו לנצל את האפשרויות הכלכליות בארצות ערב עשירות הנפט.
והן אף דחו תכנית לשיקום הפליטים מטעם האו"ם.

דרישתן של מדינות ערב להחזיר לישראל את הפליטים הערבים נועדה להביא עליה חורבן ולהטיל עליה שלטון ערבי."

למפת הפליטים הערביים