פרשת "עסק הביש" (פרשת "לבון")

פרשת "עסק הביש" משנת 1954 שהתרחבה מספר שנים מאוחר יותר והפכה לפרשת "לבון".

"עסק הביש" היה למעשה כינוי לכישלון מספר פעולות ביטחוניות של חוליה יהודית שפעלה במצרים בראשית שנות החמישים והייתה מורכבת מיהודים מקומיים. תפקיד החוליה היה לחבל ולשבש את יחסיה של מצרים ושליטיה החדשים (מועצת הפיכת 1952 והעומדים בראשה נג'יב ונאצר) עם ארצות המערב ועם בריטניה וארה"ב בפרט בזמן שמצרים ניהלה מו"מ על עתיד תעלת סואץ.
אחד עשר חברי החוליה נעצרו בחשד להנחת פצצות בבתי קולנוע, משרד דואר ובמרכזי מידע של ארה"ב בקהיר ובאלכסנדריה והואשמו בפעילות מטעם שירותי הביטחון הישראלים שמטרתה לחבל ביחסים בין מצרים לבין המערב. על שניים מהם ד"ר משה מרזוק ושמואל עמר נגזר עונש מוות והוצאו להורג, על שישה נגזרו עונשי מאסר ארוכים והם שוחררו בשנת 1968 והגיעו לישראל ושני סוכנים נוספים ישראלים נשפטו בהיעדרם.
נראה כי ראש הממשלה בישראל, משה שרת, לא קיבל דיווח על המבצע. שר הביטחון פנחס לבון טען כי גם הוא לא ידע דבר על כך אולם ראש אגף המודיעין בנימין ג'יבלי, הצהיר שקיבל הוראה בעל פה מלבון לבצע את הפעולה. הרמטכ"ל, משה דיין, ראה גם הוא את שר הביטחון כנושא באחריות. לאור זאת החליט ראש הממשלה להקים וועדה שתחקור את הפרשה ותקבע מי נתן את ההוראה?. מכאן קיבלה הפרשה את שמה הנוסף פרשת "לבון". הוועדה בראשות השופט אולשן והרמטכ"ל לשעבר דורי לא הגיעה למסקנות חד משמעיות. כתוצאה מפרשה זו ומחילוקי דעות בממשלה פרש לבון מתפקידו כשר הביטחון וגם בנימין ג'יבלי הועבר מתפקידו. בעקבות התפטרות לבון חזר בן גוריון לכהן בתפקיד שר הביטחון.
שאלת חפותו או אשמתו של לבון נפתחה מחדש ב-1958 בעקבות משפט חשאי של "האדם השלישי" – סוכן כפול אשר היה מעורב בפרשה במצרים ונחשד שהסגיר את חברי הרשת שנתפסה.
בסוף שנות החמישים דחה בן גוריון (שחזר לתפקיד ראש הממשלה) את בקשתו של לבון לטיהור שמו כשטען כי מסמכים שהוצגו על ידי ג'יבלי לוועדת אולשן-דורי היו מזוייפים. אולם וועדה שהוקמה בלחץ מפא"י והורכבה משבעה שרי ממשלה חקרה מחדש את הפרשה באופן חשאי. חלק מדיוניה של הוועדה הודלפו לעיתונות בעיקר חוסר סדר בצה"ל ובאמ"ן, זיופי מסמכים, ביזבוז כספים ותכניות הרפתקניות. הוועד קבע שלבון לא נתן את ההוראה לג'יבלי ולא ידע על הפעולה במצרים. קביעת חפותו של לבון אושרה על ידי הממשלה וכתוצאה מכך התפטר בן גוריון מראשות הממשלה תוך שהוא מצהיר שקשרים פוליטיים בין מפלגתיים הפכו את הממשלה לבלתי מסוגלת לשפוט בנושא. לאחר הבחירות ב-1961 היתנה בן גוריון את קבלת תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון בהדחתו של לבון ממשרתו כמזכיר ההסתדרות הכללית. מרכז המפלגה נענה לדרישתו והדיח את לבון מתפקידו. הדי הפרשה לא הפסיקו לנוע במסדרונות הפוליטיקה הישראלית וחילוקי הדעות מי נתן את ההוראה לא הסתיימו ונמשכו עוד מספר שנים. ב-1963 התפטר בן גוריון מתפקידו גם על רקע הפרשה ומאוחר יותר פילג את מפא"י כשהקים מפלגה מתחרה (רפ"י).

© סילפין, אלון (2004)

עסק הביש מחדל בטחוני (ינואר 1955)

במהלך שנותיה הראשונות של המדינה אִרְעוּ כמה מחדלים בתחום הביטחוני. המפורסם שבהם הוא פרשת "עסק הביש".
בינואר 1955 התגלתה במצרים חוליית ריגול שפעלה לטובת ישראל. החוליה גרמה להצתות בספרייה האמריקנית באלכסנדריה ובקהיר במטרה לשבש את היחסים בין מצרים ובין ארצות-הברית. חברי החוליה נחשפו במהלך ניסיון להפעיל פצצת תבערה בקולנוע באלכסנדריה. חברי החוליה נשפטו ונדונו למאסר, ואילו ראשיה – ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר, הוצאו להורג.
בארץ סברו, כי הוראה להפעיל את החוליה הייתה מוטעית, והתנהל ויכוח בשאלה, מי נתן את ההוראה לבצע את הפעולה במצרים. כדי לבחון את השאלה הוקמה ועדה, שהורכבה מנשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, ומהרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי. על רקע החקירה של הוועדה הודח מתפקידו בנימין ג'יבלי, ראש אגף מודיעין. שר הביטחון דאז, פנחס לבון, שלדבריו לא הוא נתן את ההוראה, התפטר.
על רקע הפרשה החליט דוד בן-גוריון, לחזור משדה-בוקר כדי להצטרף לממשלה כשר ביטחון.

מדוע לחקור את הפרשה

ביומנו מסביר משה שרת מדוע פעל למינוי ועדת חקירה שתחקור את ה"פרשה":

3.1.1955

"[...] היו אנשים שהזהירו מפני חומר התוצאות. [...] – והיחסים בצמרת הביטחון יסוכסכו עד ללא כל יכולת לעבוד יחד. אמרתי כי "העניין" עצמו ממילא ידוע לרבים; דבר החקירה היה מיועד – וגם היה יכול – להשמר בסוד, אילולא טרחו הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד ביטחון להפיצו, ואפשר גם יד שר הביטחון [פנחס לבון] הייתה בדבר, כל אחד לעניינו. אשר ל"יחסים" הריהם ממילא מחובלים והרוסים עד היסוד. לעומת זה, דחיית החקירה לזמן בלתי מוגבל אינה באה בחשבון משום בחינה ציבורית-מוסרית ומדינית-פנימית, ובראש וראשונה מבחינת האחריות האישית, קודם כול שלי. כשלעצמי הנני יכול לנעול את הדוח שאקבל בארוני הסודי ולא להסיק ממנו מסקנות, אלא כעבור זמן, אבל אינני יכול לקבל עלי אחריות לאי-בירור מעשה הזוועה לפחות לידיעתי אני. אני גם בטוח כי בתוך הצבא עצמו, העובדה כי לאחר שקרה מה שקרה אין חוקר ואין דורש, ובעיית האחריות לכל הסיוט האיום מופקרת ללחישות ולניחושים ללא ניסיון של קביעה מוסמכת – הייתה משחיתה שארית כל חלקה טובה. כך לפחות ידעו כי יש דין ויש דיין – כי ראש-הממשלה נתן דעתו להבהיר את התעלומה ולתלות את הקולר בצווארם של החייבים באסון."

© מתוך: שרת, משה. (1978). יומן אישי. תל אביב: ספריית מעריב.

התפטרות פנחס לבון (1955)

בימים הראשונים של פברואר 1955 קיבל בן-גוריון מלבון העתק מכתבו לראש הממשלה (משה שרת), שבו נאמר, בין השאר:

"מסרת את החומר לחקירה נוספת לשאול אביגור. עשית למרות התנגדותי. במשך שתי החקירות (של ועדת אולשן-דורי) שנמשכו שבועות רבים הוחזקתי במצב של מנודה, לא אתה ולא חבר אחר (פרט לאשכול, שרצה לשוחח אתי, אך אתו דווקא אני לא רציתי לשוחח, מטעמים שאנשים מהוגנים אולי לא יבינו) לא רציתם לשוחח אתי, כאילו הייתי חולה מגונה, אשר יש השמח לקִצוֹ הקרוב, ויש היוצא ידי חובתו במנוד ראש. הייתי אסור בנגיעה, לי אסור לדעת מה אתם חושבים, טוענים, מאשימים. אני הייתי אובייקט לרחמים או לסילוק חשבונות. התנהגות זו משחררת גם אותי משארית רגש החובה והאחריות ההדדית. לא רק אתם חופשים – גם אני חופשי, והנני בא להודיעך – אינני מוכן עוד להיות חבר לאנשים שחיסלו את חברותם אתי, הנני מודיע לך על התפטרותי מתפקידי כשר הביטחון וכחבר ממשלה."

העתק המכתב האמור נשלח (כך היה כתוב בהעתק שקיבל בן-גוריון) גם לגולדה מאיר, זלמן ארן ולוי אשכול.

© מתוך: בן גוריון, דוד. (תשכ"ט). מדינת ישראל המחודשת. תל אביב: עם עובד.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel