תולדוט אתר ההיסטוריה - התפתחות ארגוני המגן והמחתרת : חלק ה'

שנות השיתוף והלגאליות למחצה (1939-1936)

מתחילת שנות השלושים חל שינוי משמעותי במעמדה של ה"הגנה" בחיי היישוב. ההצטרפות לארגון הפכה יסוד חשוב בחינוכו של הנוער היהודי בארץ. ה"הגנה" הגדילה את מספר חבריה מדי שנה, וגידול זה נעשה רב-משמעות כתוצאה מגידול האוכלוסייה היהודית. השינויים הבולטים הראשונים חלו במרכז ה"הגנה", שבו הופיעו ניצנים ראשונים של עבודת מטה. הסוכנות היהודית החלה להקציב סכומים צנועים לתקציבה של ה"הגנה", שבאמצעותם אפשר היה לפתח תכניות רכש חדשות באירופה ולהתחיל בייצור עצמי של נשק, בתכניות אימונים ובקורסים למפקדים. המאמץ העיקרי, שמומן מתקציבי הפיתוח של הסוכנות היהודית, הופנה לביצורן של נקודות יישוב מבודדות ולשיפור דרכי התחבורה והתקשורת ביניהן. המטרה היתה להביא את נקודת ההתיישבות הבודדת לידי כושר התגוננות שימנע את נפילתה בהתקפה ערבית.

ההגנה המרחבית

כתוצאה מכך הסתמנה בשטח תמורה חשובה נוספת. החלה ההתארגנות הגושית להגנה מרחבית. נקודות ההתיישבות העובדת בצפון יזמו התארגנות במתכונת של ארבעה גושים: גוש נהלל, גוש עין חרוד, גוש עמק הירדן וגוש הגליל - ואלה התלכדו במסגרת פיקודית אחת של איזור הצפון. מרכז ה"הגנה" עודד תהליך זה, אף שאמצעיו היו עדיין מוגבלים מכפי שיוכל לפקח עליו ולכוון אותו. גם במרכז הארץ ובדרומה החלה התארגנות גושית סביב המושבות הגדולות. הערים הגדולות היו גושים בפני עצמם: שם היו מצבורי הכוח הגדולים של ה"הגנה", וסניפי ה"הגנה" בעיר מנו אלפי חברים. עלה על כולם סניף תל אביב, שהיה מאגר כוח-האדם היישובי הגדול והמרוכז ביותר.

שיתוף הפעולה עם בריטניה: הנוטרות

תוך כדי תהליך התארגנות איטי זה פרצו מאורעות 1936, שהתפתחו לכדי מרד כולל בשלטון הבריטי והפכו למבחן כוח מקיף ראשון בין היישוב היהודי ליישוב הערבי במסגרת השלטון המאנדאטורי. המנהיגות הציונית השתדלה למצות את מירב האפשרויות החדשות שנפתחו לשיתוף פעולה עם הבריטים. בשלב הראשון התבטא קו זה בעקרון ה"הבלגה" שמנהיגות היישוב כפתה על ה"הגנה". מבחינה מדינית נועדה ה"הבלגה" להפגין שיתוף פעולה עם בריטניה, כדי שהיישוב יוכל להופיע כגורם אחראי המעוניין בשמירת השלום והסדר, ולא כאחד הצדדים במאבק האלים, כגורם התובע מבריטניה למלא את חובתה ולהגן על האוכלוסייה היהודית מפני האלימות הערבית. בחסות עמדה זאת הורחבו אט-אט, אך בהיקף ובעומק גדלים והולכים, תחומי שיתוף הפעולה הצבאי בין היישוב לבין השלטונות המאנדאטוריים, ובעיקר הצבא הבריטי. המסגרת המובהקת לשיתוף פעולה זה היתה הנוטרות, אותו כוח שיטור של שוטרים מוספים (גפירים ואחר-כך נוטרים), שנקרא Jewish Settlement Police ("משטרת היישובים העבריים") כוח זה צויד ואומן על-ידי הבריטים כדי לענות על בעיות הביטחון הבוערות של היישובים היהודיים וצמח לממדים שהיה בהם כדי להעניק כסות חוקית לרוב פעולותיה של ה"הגנה" בזמן ה"מאורעות". תרומת מוסד הנוטרות לפיתוחה של ה"הגנה" היתה גדולה ביותר. באמצע יוני 1936 הגיע מספר הנוטרים העברים ל-1,300, ואילו ביולי 1939 הקיפה הנוטרות על כל סוגיה כ-20,000 מבני היישוב, שחלק גדול מהם היו נתונים למעשה למרותה של ה"הגנה". הנוטרות היתה נדבך חשוב ביצירת הכוח הצבאי היישובי, אך בו בזמן היו בה גם יסודות בולמים, שכן במנהיגות הפוליטית והצבאית היו שראו בה את הדרך הנכונה והעדיפה לבניית כוח המגן.

ה"הבלגה" כמדיניות וכאילוץ מדיני

ה"הבלגה" לא היתה רק קו שנכפה מתוך שיקולים מדיניים. היא תאמה את נטיותיה ויכולתה של ה"הגנה", לפחות בשלבים הראשונים של המרד הערבי, כפי שניסח זאת אלימלך זליקוביץ', מפקד איזור תל אביב:

מתוך חינוך של שנים הורגלנו לקו של הגנה המחייב לשבת ולחכות שהאויב יבוא אלינו ולהשיב מלחמה שערה. ובהיותנו נאמנים לקו זה, נוצר מצב של הבלגה ספונאטנית.

גם המציאות הארגונית בשטח, כלומר העובדה שה"הגנה" עדיין לא חרגה מגדר של ארגון מגן מקומי ועדיין לא פיתחה כוח ארצי שאותו אפשר יהיה להפעיל למשימות צבאיות בקנה-מידה רחב, עיצבה במידה רבה את התפיסה האסטראטגית של ה"הבלגה".

שליטה ברצף הטריטוריאלי

ההישג הגדול ביותר של המגננה היישובית, שעמדה בסימן של "הבלגה", היה בכך ששום נקודת יישוב לא נפלה ולא ניטשה בזמן המרד הערבי, והלחץ הערבי על היישובים היהודיים התבטא דווקא במרחב שהקיף את נקודות היישוב - בשדות ובדרכי התחבורה. נקודות ההתיישבות באזורי הספר היו צפויות לניתוק ולבידוד אף יותר מאשר במאורעות 1929. אך התברר שנקודות היישוב היהודיות מחזיקות מעמד, גם בהתקפה ישירה עליהן וגם בתנאי ניתוק ממושך. הישג בולט זה של המגננה היישובית היה תלוי לא רק בכושר ההתגוננות של הנקודה עצמה, אלא גם ביכולת לקיים את הקשר הלוגיסטי בינה לבין המערך היישובי וביכולת להגן על הרצף הטריטוריאלי בין הנקודות השונות ולקיים מידה זו או אחרת של שליטה במרחב ההתיישבות היהודית. זו היתה המסקנה שאליה הגיעו מפקדי ה"הגנה" בדרגים הבכירים כבר בתום השלב הראשון למרד הערבי (אפריל-אוקטובר 1936). השלב השני, שלב שביתת הנשק, שבו פעלה ועדת החקירה המלכותית, היא ועדת פיל, נתן שהות להערכת מצב ולחשבון-נפש בפיקוד ה"הגנה", וכתוצאה מכך גם להיערכות חדשה ולשינויים הכרחיים בתפיסה האסטראטגית ובארגון הכוח ואף בשיטות הטאקטיות. אי-אפשר היה שלא להבחין בכך שהתקופה של הגנת נקודה בודדת חלפה, וכי מעתה צריכה ה"הגנה" לסגל לעצמה תפיסה שאיננה מתמצית בשאיפה להגן על נקודה אחת בפני התקפה רגעית. מפקדי ה"הגנה" הגיעו למסקנה שהארגון צריך לסגל לעצמו אסטראטגיה שתענה על שני הממדים החדשים של הזמן והמרחב, ממדים שלא אפיינו עד כה את הסכסוך היהודי-ערבי בגילוייו הצבאיים.

"היציאה מחוץ לגדר"

היו ב"הגנה" גורמים שמרניים שהתנגדו לשינויים מהפכניים בתפיסה ובשיטות הארגון והלחימה; עם גורמים אלה נמנה דור המפקדים הוותיקים שתרמו כה רבות ל"הגנה" בשנות העשרים. הם התייחסו בחשד ובהסתייגות אל החידושים הטאקטיים, שלמן 1936 היו כרוכים ב"יציאה אל מחוץ לגדר" כצורה של "הגנה תוקפנית", בחיפוש אחר מגע עם האויב, בקרב תנועה, ואף בלוחמת לילה. רק אילוצי "המרד הערבי", בעיקר בשלבו השלישי והמסוכן ביותר, בשנת 1938, והתמורות שחלו עם הופעתו של דור לוחמים חדש, בני הארץ, שהיו משוחררים מן העכבות של דור המגינים הוותיקים וחדורי שאיפה לפעולה תוקפנית, וכן השפעתו ופעילותו רבת ההשראה של "הידיד" אורד וינגייט ו"פלוגות הלילה המיוחדות" שלו, סייעו, בקיץ ובסתיו 1939, ליצחק שדה ולאליהו כהן (בן-חור) להנהיג את התמורה הנדרשת. תמורה זו הסתמנה עוד לפני שנת 1936 בהתחלות של הפעלת כוחות ניידים אזוריים, "הנודדות", באזורים שונים בארץ.

"תכנית אבנר"

התכנית שגובשה במטה ה"הגנה" בתקופת שביתת הנשק נקראה "תכנית אבנר" (הוא אלימלך זליקוביץ'). אפשר היה לראות בה מיצוי התפיסה האסטראטגית של ה"הגנה" כפי שבשלה לאיטה במשך שנות העשרים, תוך ניסיון ליישמה בנתונים המדיניים המהפכניים המבשרים אפשרות של הקמת מדינה יהודית במסגרת תכנית ה"חלוקה". התכנית לא דנה כלל בבעיית ההשתלטות על השטח שנועד למדינה יהודית. היא הניחה מראש שהבעיה תהא כיצד להגן על גבולות מדינה יהודית קיימת, כלפי חוץ וכלפי פנים. היא הציעה מערך הגנה בהיקף שלא היה כמותו, בנוי על צבא טריטוריאלי של 43,000 חיילים, מאורגן במתכונת גדודית וצמוד לגזרות הגנה סטאטיות. מבחינת ההיקף וסדרי-הגודל היתה זו תכנית נועזת ובעלת חזון: מבחינת התפיסה האסטראטגית כבר איחרה את זמנה. הבעיה שעליה היתה ה"הגנה" צריכה לענות בעידן החדש שהלך ונפרש לפניה היתה כיצד ליצור כוח צבאי נייד שאותו אפשר יהיה להפעיל בכל גזרה שהיא, בקרב תנועה ולצורך הכרעה והשתלטות על שטח.

"חומה ומגדל"

השינויים המהפכניים בהיערכותו הבטחונית של היישוב התחוללו בעיקר במהלך השלב השלישי של "המרד הערבי". שינויים אלה קשורים בהתיישבות "חומה ומגדל", הופעת יחידות ניידות בדמות "פלוגות השדה" (הפו"ש) וההכנות להקמת חיל שדה (חי"ש) ארצי בעקבותיהן, וכן יצירת קווי הגנה על רצף ההתיישבות היהודית - הקו הצפוני, הקו המזרחי והקו הדרומי. התרחבות פעילותן של הכנופיות הערביות נגד נקודות יישוב יהודיות באה גם כתגובה על היזמה ההתיישבותית החדשה שהתגלמה במבצעי "חומה ומגדל". היתה זו מעין מתקפה התיישבותית יהודית שנועדה לתקוע יתד ולבסס אחיזה בתחומים שנזנחו עד כה, אם בשל העדר מחשבה אסטראטגית ואם בשל החששות מן הסביבה הערבית. לקראת ההכרעה המדינית הצפויה על גורל הארץ וחלוקתה האפשרית למדינה יהודית וערבית היתה ההתיישבות לנושא אסטראטגי ראשון במעלה. מאמציה של ההתיישבות האסטראטגית החדשה רוכזו בבקעת בית שאן, בגליל העליון ובגליל המערבי. בתקופת המרד הערבי לבדו עלו על הקרקע 52 יישובים במסגרת "חומה ומגדל".

התיישבות "חומה ומגדל" צייינה, מצד אחד, מעבר לתפיסה של הבטחת רצף התיישבותי, ומצד שני הגיעה בה לכלל מיצוי התפיסה הבטחונית המבוססת על נקודת ההתישבות. בייסודה היתה מונחת תכנית הקמתה המהירה של נקודת התיישבות מבוצרת היכולה לעמוד על מכונה תוך יום אחד ולהגן על עצמה בפני התקפה ערבית. מבצעי העלייה על הקרקע של יישובי "חומה ומגדל" חייבו ריכוז כוח גדול של ה"הגנה" כדי לאפשר גישה אל השטח ולאבטח את ההקמה. הלוגיסטיקה הכרוכה במבצעים אלה - בעיקר הגדולים שבהם - היתה בממדים שכמותם לא ידעו המוסדות המיישבים וה"הגנה" עד כה. היתה זו למעשה הפעם הראשונה שבה התמודד פיקוד ה"הגנה" עם בעיות לוגיסטיות בקנה-מידה גדול. והניסיון שהצטבר במבצעים אלה היה חשוב לאין ערוך.

מבצעי "חומה ומגדל" העניקו תנופה מכרעת לתהליך פיתוחו של הכוח הארצי, שמצא את גילומו ב"פלוגות השדה". הכוח שנדרשה ה"הגנה" לרכז כדי לאבטח את המבצעים ההתיישבותיים חרג בהיקפו מן המתכונות המקומיות המקובלות והיה בהכרח בעל ממדים כלל-ארציים. מבצע כמו העלייה לחניתה (מארס 1938), שהיה גולת הכותרת במבצעי "חומה ומגדל", דרש לא רק ריכוז כוח גדול של מאות איש - עובדים ולוחמים - ביום העלייה (וגם אורחים לא קרואים רבים שביקשו ליטול חלק באירוע והקשו על המבצע), כי אם גם הצמדת תגבורת מיוחדת של מחלקת לוחמים לנקודה המבודדת, ששימשה יעד להתקפות ערביי הסביבה.

"פלוגות השדה"

מבצעי "חומה ומגדל", כלומר המעבר להתיישבות אסטראטגית, לא היו אפשריים אלמלא פיתוחן של יחידות הכוח הארצי, "פלוגות השדה", אותן אפשר היה להוציא זמנית מן המערך המקומי ולהפעילן על-פי צורכי האסטראטגיה היישובית הכוללת ועל-פי הוראות המטה הארצי של ה"הגנה". תהליך חשוב זה היה כרוך בקשיים לא מעטים. אי-אפשר היה להקים את "פלוגות השדה" ללא שיתוף פעולה וההסכמה של הגורמים המקומיים, בין בנקודות המגן ובין בגושים. בסופו של דבר לא יכול מרכז ה"הגנה" לקיים יחידות ארציות בלתי תלויות במערך המקומי של היישובים, מכיוון שלא עמדו לרשותו לא הכלים הממלכתיים ולא האמצעים הכספיים הדרושים לצורך זה. הפו"ש אורגן על בסיס של נוסחת פשרה בין צורכי ההגנה המקומית לבין צורכי האסטראטגיה הארצית; בין המגמה החדשה, הדורשת הקמת כוח ארצי, לבין המציאות הטריטוריאלית של ה"הגנה".

הרוח החיה בארגון הפו"ש היו, כאמור, יצחק שדה ואליהו כהן (בן-חור), סגנו. שדה לא התעניין בצדדים הלוגיסטיים של הפו"ש, אלא בצדדים האסטראטגיים והטאקטיים הטהורים. הפו"ש היה אמור לגלם ולפתח את העקרונות של "היציאה אל מחוץ לגדר" שיושמו על-ידי "הנודדת" בהרי ירושלים בקיץ 1936: יצירת יחידות מוביליות (ניידות) שתהיינה מסוגלות לקדם את פני הערבים. יחידות אלה תשמשנה גרעין ל"היווי כוח ארצי", כלומר לצבא שיוכל להכריע את הקרב על ארץ-ישראל. הפלוגות אמורות היו להופיע בתכניות ההגנה של כל יישוב ויישוב, והפיקוד עליהן ייעשה באמצעות מפקדי המחוז.

אך חלום הכוח הצבאי הארצי לא התגשם בתקופת המרד הערבי. "פלוגות השדה" לא חרגו מן המערך הדפנסיבי המקומי של היישובים והגושים, ומרבית אנשיהן לא גויסו בפועל גיוס מלא. ולא זו בלבד, אלא שבסוף שנת 1938 אורגן הפו"ש מחדש, תוך הכפפתו למפקדים הטריטוריאליים ובלי מטה ארצי ראשי. ואולם הפו"ש הביא את ה"הגנה" אל סף הארגון הארצי. הוא חולל מהפכה גמורה בשיטות הלחימה של ה"הגנה", ברמת האימונים ובהיקף הפעלת הכוחות. עד לשלב זה אפשר היה לומר שהיחידה האורגאנית של ה"הגנה" היא עמדת המגן וכי רמת האימון היא רמת אימון הפרט (הפעלת נשק ותרגילי סדר). בפו"ש היתה הכיתה ליחידה האורגאנית של ה"הגנה", האימון היה אימון כיתה, ואימון זה היה כרוך באלמנטים חדשים של תנועה, תמרון, שליטה והפעלת כוח בשדה. תהליך ארגונו של הפו"ש חל בחודשים הראשונים של 1938. כאלף לוחמים צעירים, בני הדור החדש של ה"הגנה" וילידי הארץ ברובם, התאמנו ופעלו במסגרת הפו"ש. הם הביאו עמם רוח חדשה של תעוזה ותוקפנות, התמצאות טובה בשטח, זריזות וכושר אלתור. מעל לכל הם היו לוחמים ממושמעים והפליאו לתפקד בפיקודם של מפקדים-מנהיגים דוגמת יצחק שדה ווינגייט.

"פלוגות הלילה המיוחדות"

ב"פלוגות הלילה המיוחדות" (S.N.S. Special Night Squads) של וינגייט הושגה רמת פעילות שכמותה לא ידעה ה"הגנה" קודם לכן. וינגייט הוא שלימד את לוחמיה הצעירים של ה"הגנה" את תורת לוחמת הלילה, את השימוש היעיל במודיעין קרבי, את חשיבות ההפתעה ובעיקר את החיפוש אחר מגע עם האויב. וינגייט החל את פעולתו בשמירת קו הנפט של I.P.C. בעמק יזרעאל והרחיב אותה לכל איזור הצפון (הגליל התחתון). בחודשים יולי-ספטמבר 1938 הפכו "פלוגות הלילה" (שהיו בסדר גודל של מחלקה לערך) גורם מכריע בדחיקת רגלי הכנופיות הערביות מצפון הארץ. בספטמבר 1938 יזם וינגייט קורס רב היקף בעין חרוד, בהשתתפות מאה מפקדים צעירים של ה"הגנה", שקלטו בו את יסודות תורת הלחימה שלו. תחום פעולה אחר שהתפתח והורחב על רקע "המרד הערבי" היה "שירות הידיעות" (הש"י) של ה"הגנה", שהורכב למעשה מאנשי המחלקה הערבית של הסוכנות ואשר פעל בשיתוף עם האינטליג'נס הבריטי (הבולשת הצבאית). רק ב-1940 החל "שירות הידיעות" לפעול כשירות מודיעין ארצי.

"כופר היישוב"

בד בבד עם התמורות בשטח התרחש שינוי מכריע אחר במישור הארגוני וברמת הפיקוד העליון של ה"הגנה". בתקופת "המרד הערבי" הושלם תהליך הפיכתה של ה"הגנה" לארגון הכוח היישובי המוכר. שלושה ביטויים היו לכך: א) שיבתם של חלק מאנשי "ארגון הגנה ב' " בראשות אברהם תהומי ל"הגנה"; ב) הקמת קרן "כופר היישוב" כקרן כלל-ארצית. הקרן החלה בפעולתה בספטמבר 1938 ונועדה למימון פעולות הביטחון של היישוב מטעם ה"הגנה"; ג) מינוי ראש מפקדה ארצית (רמ"א) מטעם הנהלת הסוכנות.

המרות המדינית על ה"הגנה"

כמחצית מחברי "ארגון הגנה ב' ", שמנה כ-3,000 חברים, שבו והצטרפו ל"הגנה". האצ"ל הפך להיות ארגון מחתרתי שזוהה עם ז'בוטינסקי ותנועתו, ולפיכך כארגון שפרש ממרות היישוב המאורגן והנהגתו המדינית. ה"הגנה", לעומת זאת, זכתה עתה להכרה כללית כמעט, כארגון הכוח המוכר של היישוב על כל מחנותיו. יצירת תפקיד הרמ"א ביטאה את כפיפותה של ה"הגנה" למוסד הציוני המדיני העליון, הנהלת הסוכנות. הרמ"א מונה ישירות על-ידי יושב ראש הנהלת הסוכנות, וכך נקבעה למעשה כפיפותה של ה"הגנה" להנהלת הסוכנות. עם זאת הושפעו שיקוליה של המפקדה הארצית והחלטותיה גם מהוראות המוסדות הארגוניים המפלגתיים שמחוץ למפקדה הארצית, שחייבו את נציגיהם במפקדה. בשנות מלחמת העולם השנייה התגבשה המפקדה הארצית כמוסד ציבורי-פוליטי, בעל מבנה שיטתי ונהלים מסודרים. ב-1941-1939 נתגלעו חיכוכים עקרוניים בין נציגי ההסתדרות ונציגי "החוגים האזרחיים". הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי ניסו להתגבר על מחלוקת זאת, וביולי 1941 קיבלה "ועדת הביטחון העליונה" של הסוכנות את המרות על המפקדה הארצית, ולימים הגבירה את שליטתה עליה.

גיבוש המטה הכללי המקצועי

מינוי הרמ"א בישר גם התפתחות חשובה ברמה הפיקודית, הארגונית והמקצועית של ה"הגנה". ליד המפקדה הארצית החל להתגבש מטה צבאי מקצועי, שהפך בשנת 1939 למטה כללי ולפיקוד צבאי. יוחנן רטנר, הרמ"א הראשון, נבחר בזכות כישוריו המקצועיים, ותפקידו העיקרי היה לשחרר את הדרג הפיקודי והמקצועי מהלחץ של הדרג הפוליטי. בשנים אלה התגבשו המחלקות הראשונות של המטה המנהלי הצבאי, ובראשן מחלקת תעש (ייצור עצמי), מחלקת הרכש, מחלקת האחסון והטראנספורט וכן מחלקת הכספים והמזכירות.

התמורה בתודעה הבטחונית

אחד הסימנים המובהקים ביותר לתמורה שחלה במצבו של היישוב מן הבחינה הבטחונית והמדינית בתקופת המרד הערבי היה שילוב חדש של ענייני הביטחון והמדיניות. שילוב זה העיד יותר מכל על כך שמן הבחינה הבטחונית הגיע היישוב היהודי בארץ לעמדה של שיווי-משקל עם היישוב הערבי, למרות עדיפות כמותית של היישוב הערבי, ואם בשלבים קודמים היתה המחשבה הבטחונית כפופה כולה לשאלה כיצד להגן על נקודת ההתיישבות היהודית, עתה היא עברה לנסיונות לפתור את הבעיה כיצד אפשר יהיה להכריע את המאבק על ארץ-ישראל במקרה של סיום המאנדאט. בתודעה המדינית-בטחונית של היישוב כפי שהשתקפה בהנהלת הסוכנות ובפיקוד ה"הגנה" כבר הצטיירה ה"הגנה" כמכשיר הכוח האפשרי של הציונות שיכריע את עתידה המדיני של ארץ-ישראל.

בחסות הנוטרות יכלה ה"הגנה" לפתח את הפו"ש ולממן את פעילותו של הארגון ועצם קיומו. משדעך "המרד הערבי" וצומצמה פעילות הנוטרות, החל גם הפו"ש מצטמצם והולך, והתכניות של מעבר מפו"ש לחי"ש לא הגיעו לכלל מימוש. ה"הגנה" הועמדה שוב בפני סכנה של תקופת שפל לאחר תקופת הגאות, כי בתקופת המרד הערבי יכול ארגון ה"הגנה" ליהנות משיתוף פעולה צבאי ממשי עם הצבא והמשטרה הבריטיים, שביקשו להיעזר בכוחות שהעמיד היישוב היהודי לרשותם. כתוצאה מכך חרג ארגון ה"הגנה", לראשונה בתולדותיו, מן המתכונת המצומצמת שאפיינה אותו קודם לכן והגיע עד לסף גיבושו של כוח צבאי יישובי. קיומו של כוח זה הועמד בסימן שאלה כשפסק שיתוף הפעולה הצבאי ההדוק עם השלטונות הבריטיים והיישוב נדרש שוב לקיים את ה"הגנה" ממקורותיו העצמיים. במצב קשה פי כמה הועמדה ההנהגה המדינית והבטחונית של היישוב כשחל המהפך במדיניות הבריטית בארץ-ישראל עם פרסום "הספר הלבן" במאי 1939. אז נשאלה השאלה האם יש בכוחו של היישוב לנהל מאבק כדי לסכל את המדיניות הבריטית החדשה, והאם לא יישחק כוח זה במאבק נגד הכוח הבריטי העדיף.

חיל השדה (חי"ש) - המערך החדש של ה"הגנה"

בתום "המרד הערבי" בוטל הפו"ש, אבל ה"הגנה" ביקשה להפיק את הלקחים הארגוניים משלוש שנות המאמץ הצבאי. ב-6 בדצמבר נקבע "תקנון השירות הכללי", שארגן את היסודות הלוחמים של ה"הגנה" בשני חילות בעלי ייעודים שונים : א) חיל משמר (ח"מ ואחר-כך חי"ם), שקיבל על עצמו את תפקידי השמירה הנייחת וכלל גברים בגילים 50-35; ב) חיל השדה (ח"ש ואחר-כך חי"ש), שנועד ל"הגנה אקטיבית ולתפקידים צבאיים מובהקים בשטחים שמחוץ לתחומי ההגנה המקומית", כלומר להיות חיל השדה המיומן של ה"הגנה". למעשה התפתח החי"ש ככוח צבאי מיליציוני שהיה נתון למרותה של מערכת הפיקוד המרחבית. העובדה שבשנים 1944-1939 היתה רגיעה מוחלטת כמעט בתחום הבטחוני בארץ-ישראל ופני היישוב והתנועה הציונית היו נשואות בתקופה זאת ליעדים צבאיים-מדיניים אחרים (הגיוס לצבא הבריטי והפלמ"ח) עיכבה את התפתחות החי"ש ככוח ארצי נייד, ורק ממאי 1946 הורחבו משימותיו לקראת מאבק צבאי אפשרי עם האוכלוסייה הערבית המקומית ולקראת משימות התקפיות. אולם רק ערב מלחמת העצמאות ובראשיתה התגבש החי"ש בגדודים מבצעיים. בעיקרו שימש מסגרת הגיוס הממוסדת הרחבה שממנה התארגנו בפרוץ מלחמת העצמאות כמחצית מחטיבות צה"ל.

ועדת הביטחון והמפקדה הארצית

מלחמת העולם השנייה הביאה תמורה חשובה בפיקוח ובמרות על ה"הגנה". על רקע התקרבות המלחמה לשערי הארץ הורכבה "ועדת הביטחון" היישובית מ-18 חברים (ועדת ח"י), נציגי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי (נבחרי "האיחוד האזרחי" וההסתדרות הכללית), ויושב הראש שלה היה מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ב-1 ביולי 1941 מינתה ועדת הביטחון מפקדה ארצית חדשה שבראשה הועמד משה קליינבוים (סנה). כדי להקל על הקשר בין "ועדת הביטחון" ל"מפקדה הארצית" הוקמה "מזכירות מפקדה ארצית" מצומצמת שעמה נמנו בתחילה משה סנה, ישראל גלילי ויצחק רוזנטל.

קראו עוד מאמרים מתוך הפרק "התפתחות ארגוני המגן והמחתרת":

חלק א' - משמירה ו"גדודים" סדירים להגנה עצמית
חלק ב' - ארגון ה"הגנה" במרות הסתדרות העובדים הכללית (1930-1920)
חלק ג' - בין "מאורעות" ל"מאורעות": "השנים הרזות" של ה"הגנה"
חלק ד' - התארגנות ה"הגנה" אחרי מאורעות תרפ"ט כארגון כלל-יישובי והפילוג (1936-1929)
חלק ה' - שנות השיתוף והלגאליות למחצה (1939-1936) (פריט זה)
חלק ו' - משיתוף ל"מאבק צמוד"
חלק ז' - התמורות בהתגבשות הכוח הצבאי במלחמת העולם השנייה (1945-1939)
חלק ח' - ה"הגנה" בתקופת "המאבק" (1946-1945)
חלק ט' - היערכות ה"הגנה" ופעולותיה מפירוק "תנועת המרי" ועד החלטת ה"חלוקה"
חלק י' - מארגון הגנה ב' " ל"ארגון צבאי לאומי" רוויזיוניסטי (1939-1931)
חלק י"א - התפתחות האצ"ל בארץ ובגולה עד מלחמת העולם השנייה
חלק י"ב - משיתוף פעולה ל"מרד" - האצ"ל ולח"י במחתרת "עמוקה"