משיתוף ל"מאבק צמוד"
התקופה שהתחילה למחרת פרסום "הספר הלבן", ב-17 במאי 1939, והמכונה תקופת "המאבק", הוגדרה על-ידי בן-גוריון כתקופת "הציונות הלוחמת", שבאה בעקבות שתי התקופות הקודמות - תקופת "הציונות המעשית" ותקופת "הציונות המדינית". בן-גוריון עצמו השקיע מאמץ רב בהסברת יעדי המאבק, שאיננו יכול להיות מאבק אנטי-בריטי כולל ואף לא מאבק לעצמאות מדינית, אלא הוא מאבק לסיכול מדיניות "הספר הלבן", מאבק שתכליתו האמיתית היא להחזיר את הבריטים אל המתכונת המקורית של משטר המאנדאט.
 |
דרכי המאבק ב"ספר הלבן" |
ה"הגנה" לא היתה ערוכה להתמודדות חזיתית עם הצבא הבריטי. יעדיו המוגבלים של המאבק הוציאו אפשרות זו מכלל חשבון, והקשר בין יכולתו הצבאית המוגבלת של היישוב לבין ההגדרה הזהירה של יעדי המאבק לא היה מקרי. המאבק הצפוי עשוי היה להתנהל בקלות יחסית בשיטות טרור ופיגוע; אך במקרה זה עלול היה להתדרדר בקלות רבה למאבק אנטי-בריטי כולל, כנגד רצונה של ההנהגה המדינית ותוך סיכון הישגי המפעל הציוני. המאבק על דרך הטרור היה גם מנוגד לכל האתוס הציוני כפי שטופח במשך שנים על-ידי היישוב המאורגן, ודווקא על רקע הסכסוך עם הערבים. הוא היה גם מנוגד לאופיה של ה"הגנה", שצמחה כארגון מגן מקומי ואך זה הגיעה לדפוסים של "צבא שבדרך". הפסקת שיתוף הפעולה עם הבריטים כבר הביאה לנסיגה בהתפתחותה של ה"הגנה". מעבר למאבק טרוריסטי היה גוזר על ה"הגנה" כליה, לאו דווקא בשל הסיכונים הכרוכים בעימות כולל ואלים עם הבריטים, אלא מחמת עצם מהותה של ה"הגנה" כארגון עממי המקיף את כל שדרות היישוב ונזקק לתנאים לגאליים למחצה לצורך קיומו. ארגון ה"הגנה" לא היה ארגון מחתרת, הוא היה ארגון הכוח היישובי. ה"הגנה" ביטאה במונחים צבאיים את גבולות כוחו הפיסי העצמאי של היישוב. מאבק על דרך הטרור מסוגל היה לנהל ארגון מחתרתי מובהק הבנוי תאים חשאיים קטנים, מבודדים זה מזה, והפועלים תחת מרותה המוחלטת של מפקדה אחת, שאיננה חייבת לתת דין וחשבון לשום גורם מדיני שמחוצה לה. צורת המאבק בבריטים נקבעה אפוא על-פי המתכונת שהתאימה ל"הגנה". דבר זה בלט בחודשים הראשונים למאבק, שהיו חודשים של לבטים וויכוחים פנימיים קשים - בהנהלת הסוכנות ובפיקוד ה"הגנה" - על עצם הצורך במאבק ועל שיטותיו, חודשים שבהם, דווקא על רקע המבוכה ואבדן העשתונות, גברה הנטייה לפעולות טרור לא רק בחוגי האצ"ל כי אם גם בחוגים המתונים יותר של ה"הגנה" וההנהגה המדינית.
|
היחידה לפעולות מיוחדות |
כתוצאה מכך הוקמה יחידה מיוחדת ל"פעולות מיוחדות" (פו"ם), שפעלה מחוץ למערכת ההירארכית הרשמית של ה"הגנה". יחידה חשאית זו הוקמה כדי למנוע תהליכי התפוררות והפרת משמעת מצד יסודות קיצוניים בתוך ה"הגנה", שתבעו תגובה נמרצת. יחידה זו היא שביצעה את רוב הפעולות כנגד יעדים ערביים ובריטיים בחודשים מאי-ספטמבר 1939, בכלל זה הפעולה נגד הכפר הערבי בלד א-שיח' וטיבועה של סירת המשטרה "סינדבאד 2", שעסקה בציד מעפילים. יחידה זו פורקה, ופעולותיה הופסקו, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עת הוקפא המאבק בבריטים נוכח הצורך לשתף פעולה עם בריטניה במאבק הגורלי נגד היטלר והנאציזם.
בחודשים שקדמו לפרוץ המלחמה לא התפתח מאבק אנטי-בריטי של ממש. היישוב התקשה לעבור לפסים של מאבק אחרי עשרים שנות שיתוף פעולה ציוני-מאנדאטורי, וההנהגה המדינית התקשתה עוד יותר לעכל את התפיסה החדשה. גם בן-גוריון, שנחשב בצדק למנהיג המאבק של היישוב ב"ספר הלבן", היסס הרבה לפני שהגיע למסקנה שאין מנוס ממאבק; לפני-כן היה נתון זמן רב ללחצים של הלכי הרוח הנזעמים ביישוב, שדרשו פעולה נמרצת נגד "הספר הלבן". המנהיגות האקטיביסטית של היישוב, ובן-גוריון בראשה, גיששה עדיין אחרי דפוס מתאים למאבק, וזה נמצא לה לבסוף בדמותה של "עלייה ב"'.
|
העלייה ב'": ה"העפלה" |
ריכוז המאבק סביב ההעפלה התאים מאוד לאופי המאבק הציוני הכולל ולפילוסופיה הבסיסית של המפעל הציוני, שגרסה תמיד מתקפה בתחומי העלייה וההתיישבות ומגננה בתחום הצבאי. ההנהגה האקטיביסטית ביקשה ליצור עתה ביחסיה עם ממשלת המאנדאט מצב דומה לזה שיצרה ביחסיה עם הערבים, מצב שבו הצד השני הוא התוקף פעולות בניין ויצירה של היישוב, וזה האחרון נאלץ לגונן על מפעלו. עד כה התנהלה העלייה לארץ בצורה לגאלית, ובן-גוריון אף התנגד בתקיפות לנסיונות לערב את ה"הגגה" בעלייה בלתי לגאלית באמצע שנות השלושים (האנייה "ולוס" 1934). אך מעתה ראה בעלייה הבלתי לגאלית עניין מרכזי במאבק לסיכול מדיניות "הספר הלבן", וכאשר ביקש להסלים את המאבק, הציע לעבור מ"עלייה ב' " ל"עלייה ג' ", כלומר לארגון ה"העפלה" בממדים מאסיביים, תוך הפעלת כל כוחה של ה"הגנה" לניווט צי המעפילים והנחתתו בחופי הארץ.
מאבק היישוב כנגד מדיניות "הספר הלבן" לבש אופי של מאבק צמוד לנושאי ההגשמה הציונית. סוג זה של מאבק התאים עד מאוד, כאמור, לאופיה של ה"הגנה" והבטיח מראש שלא תחול התדרדרות כללית העלולה לסכן את כל הישגיה של הציונות בארץ-ישראל. דווקא בצורת מאבק מבוקרת זו יכלה ה"הגנה" להישאר בתמונה ולשמש מכשיר כוח בידי ההנהגה המדינית. מבחינה זו לא חלה נסיגה, כי אם דווקא התפתחות חשובה, בתפקודה של ה"הגנה", אך מן הבחינה הצבאית הטהורה עלולה היתה ההתפתחות להיבלם, יחד עם בלימת התפתחות המפעל הציוני במסגרת משטר "הספר הלבן".
קראו עוד מאמרים מתוך הפרק "התפתחות ארגוני המגן והמחתרת":
חלק א' - משמירה ו"גדודים" סדירים להגנה עצמית
חלק ב' - ארגון ה"הגנה" במרות הסתדרות העובדים הכללית (1930-1920)
חלק ג' - בין "מאורעות" ל"מאורעות": "השנים הרזות" של ה"הגנה"
חלק ד' - התארגנות ה"הגנה" אחרי מאורעות תרפ"ט כארגון כלל-יישובי והפילוג (1936-1929)
חלק ה' - שנות השיתוף והלגאליות למחצה (1939-1936)
חלק ו' - משיתוף ל"מאבק צמוד" (פריט זה)
חלק ז' - התמורות בהתגבשות הכוח הצבאי במלחמת העולם השנייה (1945-1939)
חלק ח' - ה"הגנה" בתקופת "המאבק" (1946-1945)
חלק ט' - היערכות ה"הגנה" ופעולותיה מפירוק "תנועת המרי" ועד החלטת ה"חלוקה"
חלק י' - מארגון הגנה ב' " ל"ארגון צבאי לאומי" רוויזיוניסטי (1939-1931)
חלק י"א - התפתחות האצ"ל בארץ ובגולה עד מלחמת העולם השנייה
חלק י"ב - משיתוף פעולה ל"מרד" - האצ"ל ולח"י במחתרת "עמוקה"
