מארגון הגנה ב' " ל"ארגון צבאי לאומי" רוויזיוניסטי (1939-1931)
שונה בדפוסיה ובעקרונותיה היתה התפתחותם של שני ארגוני המחתרת שפעלו בארץ-ישראל למן שנת 1937, עם ייסוד הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל). ואחר-כך למן שנת 1940, עם ייסוד הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, שהפך ב-1942 ל"לוחמי חירות ישראל" (לח"י). הקמתם היתה ביטוי קיצוני למגמות הקיטוב והפיצול הפנימי בתוך התנועה הציונית וביישוב היהודי, בעיקר מצד האופוזיציה הרוויזיוניסטית. אך בה בשעה יצרה הופעתו של האצ"ל כארגון מחתרת דינאמיקה פנימית שהביאה, מצד אחד, לניתוקו של האצ"ל ממרותה של התנועה הפוליטית. ומצד שני, לפילוג פנימי בתוך המחתרת. גם האצ"ל וגם לח"י - שקדם בכך לאצ"ל - הפכו לארגוני מחתרת עצמאיים, שמפקדותיהם היו גם מטה צבאי מבצעי וגם מרכז מדיני ופוליטי שאינו כפוף למרות גוף פוליטי-ציבורי. ה"פרישה" ממרות המוסדות הנבחרים של היישוב ושל התנועה הציונית נמשכה אפוא כ"פרישה" מן המרות הפורמאלית של תנועת-האם הפוליטית.
 |
התפתחות "ארגון הגנה ב'" |
למעשה היה כיוון התפתחותו של האצ"ל מנוגד להשקפת העולם הרוויזיוניסטית. "ארגון הגנה ב' " נועד כזכור להיות גרעין לצבא סדיר, ואנשי בית"ר הצטרפו אליו מתוך הנחה כי אכן יתפתח לצבא סדיר וייתן ביטוי לאקטיביזם הלאומי של התנועה, המחנכת ל"צבאיות". תהומי סבר תחילה ש"החוגים האזרחיים" מעדיפים להגיע להסכם עם ה"הגנה" ואף הצטרפו למפקדה הארצית. מכיוון שכך הפכה התנועה הרוויזיוניסטית, שפרשה בשנים 1935-1933 מההסתדרות הציונית והקימה הסתדרות ציונית חדשה (הצ"ח), כמו גם הסתדרות עובדים עצמאית בארץ (הסתדרות העובדים הלאומית, 1935), לתנועה הציבורית המאורגנת העיקרית שעליה יכול האצ"ל להישען. זאת ועוד: לאט לאט הפכו אנשי בית"ר ובוגרי בית-הספר למדריכים של בית"ר לרוב בקרב חברי הארגון, שמנה באביב שנת 1933 רק 300 חבר. באוגוסט 1933, לאחר שנכשל נסיון התיווך של הלורד מלצ'ט להביא לאיחודם של ה"הגנה" ו"ארגון הגנה ב' ", ניסה הארגון לחזק את העורף הציבורי שלו על-ידי הקמת מוסד פוליטי עליון - ועד מפקח - שחבריו היו נציגי מפלגות ציוניות שונות: זאב ז'בוטינסקי, הרב מאיר ברלין, מאיר גרוסמן ויהושע סופרסקי. כן הוקם בוורשה ועד שנועד להבטיח את הרכש הצבאי ואת המשאבים הכספיים. הוועד המפקח מינה מרכז, וזה מינה את המפקדה הארצית, שהיתה בת שלושה חברים ולמרותה סרו הסניפים והמחלקות המקצועיות.
|
"שבירת ההבלגה" |
בשנת 1936 מנה "ארגון הגנה ב' " כ-2,000 חברים, ומאורעות תרצ"ו הפתיעו אותו כפי שהפתיעו את ארגון ה"הגנה". המאורעות היו הסדן שעליו חושל הארגון הצבאי הלאומי לעתיד ובמהלכן נקבעה דמותו. חברי הארגון היו שותפים לשמירה הסטאטית במושבות, בעיקר במושבות הגליל העליון, והצטרפו למשטרת היישובים, אף שלא ייחסו לנוטרות אותו ערך צבאי ומדיני שייחסה לה ההנהגה המדינית של היישוב. אך בעיקרו של דבר התגבשה דמותו של הארגון בפעולות הטרור, שנועדו "לשבור" את מדיניות ה"הבלגה" של ה"הגנה". ההשקפה הלאומית האקטיביסטית של חברי בית"ר לא הניחה להם להגיב בהתאפקות ובריסון. הם ראו ב"מאורעות" שלב מכריע במאבק הלאומי על השליטה בארץ-ישראל, וב"הבלגה" ראו נתינת יד חופשית לערבים, תוך פגיעה מחפירה בכבוד הלאומי היהודי. פעולות הגמול וההרתעה של "ארגון הגנה ב'" (או: "הגנה לאומית") נבעו מלחץ כבד, שמקורו היה בפיקוד שבמחוזות, בניגוד לעמדתו של תהומי ובניגוד לעמדתם של "החוגים האזרחיים". גם ז'בוטינסקי עצמו העדיף בתקופה ההיא התאפקות מרבית, בצאתו מתוך הנחה שדווקא התנהגות זו תניב פירות מדיניים רצויים.
פעולות הגמול התבטאו בפגיעה באוכלוסייה ערבית אזרחית בערים המעורבות, שכן לארגון לא היו כלים ואמצעים לתכנן ולבצע פעולות מבוקרות דוגמת אלו של ה"הגנה". על רקע ההתנגדות לפעולות הגמול והנקם ועל רקע ישיבותיה של "הוועדה המלכותית" החל תהומי לגשש את דרכו בחזרה ל"הגנה".
|
האיחוד והקמת האצ"ל |
פרק ביניים קצר היה הניסיון להפוך את "ארגון הגנה ב' " בפיקודו של תהומי למכשיר הכוח של התנועה הרוויזיוניסטית. במהלכו של ניסיון זה נחתם בפריס הסכם בין ז'בוטינסקי לבין תהומי ב-5 בדצמבר 1936, ובו נקבע שתהומי ישמש מפקד הארגון מטעם נשיא הצ"ח (הסתדרות ציונית חדשה) וינהל אותו ברוח הוראותיו. אך תהומי נסוג במהרה מהסכמתו ומחתימתו, ובארגון שררה אווירה של חשדנות הדדית ערב פילוג. בינואר 1937 נענה מרכז "ארגון הגנה ב' " להצעה למזג את שני הארגונים ולהכפיפם למרות אחת של הוועד הלאומי. מיזוג זה הפך למעשה לשיבתם של אנשי "ארגון הגנה ב' " לארגון ה"הגנה" הגדול, המאורגן והכללי יותר. חברי בית"ר ומצדדי הקו הרוויזיוניסטי האקטיביסטי ב"ארגון הגנה ב' " לא הצטרפו לתהומי והפכו ל"ארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל), המקיים זיקה אידאית, ארגונית ופוליטית עם התנועה הרוויזיוניסטית. להלכה לא היה קיים קשר פורמאלי ("אין קשר ואין גשר"), אבל למעשה היה הארגון כפוף למרותה של ההנהגה הפוליטית של התנועה הרוויזיוניסטית. בכך נשלם למעשה ארגונה של התנועה הזו ומעתה היו ברשותה, בצד הסתדרות נוער והסתדרות עובדים, גם ארגון מחתרת משלה. בארגון זה באו לכלל ביטוי תחושות האקטיביזם הלאומי וההנחה כי "גורל העם העברי יוכרע בכוח הנשק העברי על אדמת המולדת". הוקמו מפקדה חדשה ומטה. "ועד המורשים", הגוף הפוליטי האחראי לתנועה הרוויזיוניסטית בארץ, הוא שמינה את המפקדה ואת המפקד הראשי.
|
מפלגה לגאלית וארגון מחתרת |
באופן זה נקלע הרוויזיוניזם לאותו מצב שבו מצאה עצמה תנועת הפועלים עם ייסוד ה"הגנה". הרוויזיוניזם היה תנועה פוליטית לגאלית החותרת לפתרון "שאלת ארץ-ישראל" בצורה מדינית, ואילו האצ"ל היה ארגון מחתרתי בלתי לגאלי, שהאידיאולוגיה שלו אומרת שהמאבק הלאומי על ארץ-ישראל יוכרע בכוח הזרוע. הניסיון לנתק כל קשר פורמאלי בין האצ"ל לבין המפלגה - לפחות כלפי חוץ - לא היה בו כדי להטעות את הבריטים ולא היה בו כדי להציל את התנועה ממחלוקת פנימית קשה, שהיתה פרי הדפוסים השונים של מפלגה פוליטית מזה וארגון מחתרת טרוריסטי מזה.
|
שיאו של הטרור הנגדי |
בראשונה פעל גם האצ"ל בצורה כמעט גלויה וקיים מסדרים פומביים וקורסים להכשרה צבאית, אך כבר אז נתגלתה בו הדינאמיקה של מחתרת, שאפשרה לקבוצות קיצוניות לקיים פעולות עצמאיות של שוד וטרור. יתר על כן, בגלל רפיון המרות הפוליטית החלו סניפי האצ"ל לבצע על דעת עצמם פעולות גמול נגד אוכלוסייה ערבית אזרחית, פעולות ששיאן היה ב-14 בנובמבר 1937 ("יום ראשון השחור") בירושלים. האכזבה ממדיניותה של בריטניה ומנסיגתה מתכנית ה"חלוקה" והראדיקאליזם הלאומי הגובר בשורות בית"ר בפולין החריפו את פעולות התגובה בלי שהמפקדה בראשותו של המפקד השני של הארגון, משה רוזנברג, תצליח לשים להן סכר. תלייתו של חבר האצ"ל שלמה בן-יוסף, שנתפס בידי הצבא הבריטי לאחר ניסיון לבצע פעולת גמול על התחבורה הערבית בכביש ראש פינה-צפת ביוני 1938, ליכדה את שורות האצ"ל והביאה את ז'בוטינסקי להעניק, מאותה עת והלאה, גיבוי מוסרי ופוליטי מלא לפעולות הגמול, שבמהלכן נהרגו עשרות רבות של אזרחים ערבים. ההשקפה שהיתה מונחת ביסוד "שבירת ההבלגה" היתה, שרק פעולות של טרור נגדי ירתיעו את הערבים ויוכיחו לבריטים שליישוב היהודי יש פוטנציאל לאומי צבאי גבוה, וערכו רב יותר כבעל-בריתה של בריטניה מזה של הערבים. בתוך כך התעמקה התסיסה הרעיונית באצ"ל, והיו שביטאו הסתייגות מן התפיסה המסורתית של הרוויזיוניזם המדיני, ואף דחיית תפיסה זו.
ואף-על-פי-כן גילתה ההנהגה המדינית של האצ"ל כראשותו של ז'בוטינסקי בשנים 1940-1938 רצון לאחד את הארגון עם ה"הגנה" תחת מרות פוליטית משותפת. אך שלושת הנסיונות שנעשו - בספטמבר 1938, בסתיו 1939 ובנובמבר 1940 - נכשלו, בראש ובראשונה בשל התנגדותו של בן-גוריון, שראה באיחוד כזה את החלשתו של עקרון הסמכות והמרות המרכזית של ארגון הכוח של היישוב ושל התנועה הציונית.
קראו עוד מאמרים מתוך הפרק "התפתחות ארגוני המגן והמחתרת":
חלק א' - משמירה ו"גדודים" סדירים להגנה עצמית
חלק ב' - ארגון ה"הגנה" במרות הסתדרות העובדים הכללית (1930-1920)
חלק ג' - בין "מאורעות" ל"מאורעות": "השנים הרזות" של ה"הגנה"
חלק ד' - התארגנות ה"הגנה" אחרי מאורעות תרפ"ט כארגון כלל-יישובי והפילוג (1936-1929)
חלק ה' - שנות השיתוף והלגאליות למחצה (1939-1936)
חלק ו' - משיתוף ל"מאבק צמוד"
חלק ז' - התמורות בהתגבשות הכוח הצבאי במלחמת העולם השנייה (1945-1939)
חלק ח' - ה"הגנה" בתקופת "המאבק" (1946-1945)
חלק ט' - היערכות ה"הגנה" ופעולותיה מפירוק "תנועת המרי" ועד החלטת ה"חלוקה"
חלק י' - מארגון הגנה ב' " ל"ארגון צבאי לאומי" רוויזיוניסטי (1939-1931) (פריט זה)
חלק י"א - התפתחות האצ"ל בארץ ובגולה עד מלחמת העולם השנייה
חלק י"ב - משיתוף פעולה ל"מרד" - האצ"ל ולח"י במחתרת "עמוקה"
