תולדוט אתר ההיסטוריה - החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים

עקרונות הריבוד החברתי

כאשר עבר בארץ-ישראל הנוסע המוסלמי אבן ג'ביר בשנת 1184, הוא הופתע לראותה פורחת, למרות המצב הבטחוני המתדרדר והולך. פה-ושם פגש פרנקים ומוסלמים שחרשו יחד את שדותיהם ורעו את צאנם בשטחי מרעה משותפים ; שיירות של סוחרים נעו בביטחון לעכו ושם זכו לטיפול יעיל של השלטונות המקומיים באמצעות פקידות דוברת ערבית. ואמנם, גם אם החברה הצלבנית קמה בתור חברה דואליסטית של כובשים ונכבשים והנציחה מצב זה בחוקי המדינה, היתה מתכונת היחסים בין השניים של דו-קיום, של תלות הדדית ושל קשרי יום-יום. הצלבנים לא גירשו את האוכלוסיה המקומית וגם לא ניסו להטמיעה בדרך של המרת דת באונס, לא את הנוצרים-המזרחים וכל שכן לא את המוסלמים.

העיקרון הבסיסי שהפריד בין המרכיבים השונים של החברה הצלבנית, כלומר מכלול האוכלוסיה הארץ-ישראלית שבשלטונם, לא היה כאמור הגזע אלא הדת. לכאורה היתה ההבחנה החשובה יותר בין נוצרים ללא-נוצרים. אך למעשה היתה זו הבחנה בין הנוצרים הקאתולים וכל השאר, כלומר נוצרים-מזרחים, מוסלמים ויהודים. עיקרון בסיסי זה התקשר עם אחר: המוצא. הכובשים, הפרנקים הקאתולים, היו כולם יוצאי אירופה או צאצאיהם. עם שכבת הכובשים נמנו אם כן כל יוצאי אירופה ללא הבדל מוצא חברתי או טריטוריאלי וללא הבדל התעסקות או שפה. המשותף לשכבת הכובשים היתה עובדת מוצאם האירופי וממילא השתייכותם לכנסייה הקאתולית-הרומית. בהיותם השליטים, ריכזו הפרנקים את השלטון המדיני בידיהם וכן את הבעלות על כל הרכוש הקרקעי בממלכה. הם נחלקו לשתי שכבות עיקריות: אצולה ובורגנות. הכינוי "בורגנים", שציין באירופה של אותה התקופה את תושבי הערים שהתחילו לפרוח, קיבל בממלכת ירושלים משמעות חדשה והתייחד לשכבת הפרנקים הלא-אצילים, בין אם ישבו בערים בין אם לאו. שכבת הכובשים נבנתה מריבוי טבעי של גרעין הכובשים הראשונים וזרם העלייה מאירופה שנמשך ללא-הרף במשך שלושה או ארבעה דורות. המתיישבים נכללו באורח אוטומאטי בשכבת הכובשים. כן נמנו עם שורותיה ילידי הארץ, בנים לנישואי תערובת בין פרנקים ולא פרנקים, וליתר דיוק - בין גברים פרנקים ונשים ילידות הארץ. רוב האבירים שהצטרפו לגיסות מסע-הצלב הראשון ונשארו בארץ לאחר כיבושה היו רווקים ; במחנות המסע נמצאו נשים מעטות בלבד ורובן התלוו לבעליהן. מכאן ריבוי נישואי התערובת - ובעיקר בשנותיה הראשונות של הממלכה - בין פרנקים אצילים לבין נשים ארמניות וביזנטיות ונישואי פשוטי העם, הבורגנים, עם נשים סוריות ואף ערביות. בכל המקרים האלה המירו הנשים את דתן וקיבלו על עצמן את האמונה הקאתולית. בניהם של נישואי תערובת אלה נקראו "פולני".

לעצם ההשתייכות לשכבת השליטים, שנקבעה, כאמור, בדת ובמוצא, היו השלכות כלכליות משמעותיות. באירופה היו הרכוש הקרקעי, הזיקה לבעלות או החזקה על הרכוש, מקום מגורים ומה שיצא מכך בעיסוק הכלכלי - הגורמים העיקריים שקבעו את מעמדו של הפרט בחברה; אולם בממלכה הצלבנית קבעו הדת והמוצא במידה רבה את מעמדו הכלכלי - וכך התרכז כל הרכוש הקרקעי בידי שכבת הכובשים. בדומה לכך תפסו הכובשים את המונופולין על העיסוק הרווחי ביותר בממלכה - הסחר הבינלאומי. ואולם קיומה של שכבת הכובשים הושתת על שכבת הנכבשים, שקשורה היתה במישרין למקורות הייצור ולאמצעי הייצור העיקריים, בראש-וראשונה לחקלאות ובמידת-מה למלאכה ולתעשייה. העיסוק בחקלאות, שעליה מבוססת היתה כלכלת המדינה, הגדיר את מעמד מעבדי הקרקע, האיכרים, לדרג הנמוך ביותר בחברה, זה של משועבדים. האצולה הפרנקית, שכמו זו האירופית הגדירה את עצמה בתור שכבת אבירים-לוחמים, שאבה את הכנסותיה מן הקרקעות שברשותה, מן התוצרת החקלאית של הנחלות, ממסי הערים והשווקים ומן ההטלים על עסקי הסחר הבינלאומי. אזרחי הקומונות של איטליה, פרובנס וספרד, שהיו אף הם חלק משכבת הכובשים, עסקו בעיסוקים שונים שנבעו מן הסחר הבינלאומי הגדול. מתחתם עמדו הפרנקים הלא-אצילים, הבורגנים. אלה, כמו גם חלק מן ה"לא-פרנקים", מוסלמים, נוצרים-מזרחים ויהודים, עסקו באומנויות למיניהן ובסחר המקומי. בתחתית הסולם נמצאה רוב האוכלוסיה, איכרים מוסלמים או נוצרים-מזרחים.

לחלקים נוספים של המאמר: