תולדוט אתר ההיסטוריה - "המלחמה הגדולה"

הסכמים ובריתות מחלקים את אירופה לגושים

סכסוכים בין כמה ממדינות אירופה בשלהי המאה ה-19, הן ביבשת עצמה והן בשטחי שלטונן באסיה ובאפריקה, הובילו להיווצרותה של מערכת בריתות מדיניות. הבריתות נועדו למנוע מלחמה ולהעניק ביטחון למדינות ולאזרחיהן, אך למעשה הן פיצלו את אירופה לשני גושים יריבים ששרר ביניהם מתח רב, וכתוצאה מכך עלול היה סכסוך מקומי לגרום להתלקחות מלחמה בין המדינות.

המערכת המדינית באירופה הושפעה מהקמתה של גרמניה המאוחדת בשנת 1871. גרמניה המאוחדת, מדינה גדולה וחזקה במרכז אירופה, הייתה למעצמה צבאית ותעשייתית, והדבר גרם לערעור מאזן הכוחות באירופה. לאחר הקמת גרמניה המאוחדת ניהל ביסמרק, הקנצלר של גרמניה, מדיניות חוץ שנועדה לבודד את צרפת באירופה ולמנוע כל אפשרות שגרמניה תיאלץ להילחם בשתי חזיתות - הן בגבולה המערבי עם צרפת, והן בגבולה המזרחי עם רוסיה. לשם כך יזם ביסמרק ברית בין גרמניה לאוסטרו-הונגריה (1879). הייתה זאת ברית צבאית ובה הסכימו שתי המדינות לעזור זו לזו אם תתקוף אותן רוסיה. לאחר שלוש שנים (1882) הצטרפה גם איטליה לברית, והיא נקראה "הברית המשולשת".

אולם התפתחות מדינית דרמתית במיוחד עירערה את מדיניותו של ביסמרק. רוסיה הצארית, השוכנת במזרח אירופה, חתמה על הסכם צבאי עם צרפת הרפובליקנית, השוכנת במערב אירופה (1893). שתי המדינות התחייבו לסייע זו לזו אם תתקוף אותן גרמניה. ברית רוסיה-צרפת עוררה חששות כבדים בגרמניה, שהייתה נתונה עתה לסכנת מלחמה בשתי חזיתות: רוסיה במזרח וצרפת במערב.

והיה צעד מדיני נוסף שתרם להגברת המתיחות באירופה. בריטניה, אשר הצליחה להקים אימפריה ולשלוט בה בעזרת הצי החזק שלה, נקטה מדיניות שנקראה "בדידות מזהרת": היא העדיפה לא להצטרף אף לאחד מן הכוחות הפוליטיים באירופה. אך בסוף המאה ה-19, כאשר החל קיסר גרמניה, וילהלם השני, להשקיע משאבים רבים בפיתוח הצי הגרמני, חל שינוי במדיניות זאת: בריטניה, אשר חששה שגרמניה תנסה לפגוע בעוצמתה, החלה לחפש בעלות-ברית. כך נוצרה הסכמה מדינית בין בריטניה לצרפת ושתי המדינות חתמו על "ההסכמה הלבבית" (1904). "ההסכמה הלבבית" לא הייתה ברית צבאית, אלא הסכמה שנועדה לפתור חילוקי דעות בין בריטניה לצרפת בשאלות ההתפשטות הקולוניאלית. בשנת 1907 התחולל שינוי רב חשיבות במצב המדיני באירופה כאשר חתמו ביניהן בריטניה, צרפת ורוסיה על "ההסכמה המשולשת", שבמסגרתה הוסכם על שיתוף פעולה בין שלוש המדינות.

מתיחות בגבול גרמניה-צרפת

אחד הסכסוכים הממושכים, שגרמניה הייתה קשורה בהם, היה בנוגע לאזור אלזס-לורן, הנמצא בגבול צרפת-גרמניה (מפה: אזור הגבול בין צרפת לגרמניה - אלזס-לורן, 1871). בין שתי המדינות שררה מתיחות ממושכת בנוגע לשליטה באזור זה. הגרמנים טענו כי כבר בימי הביניים היה אזור אלזס-לורן שייך לגרמניה וכי תושבי האזור הם גרמנים, ולכן ראוי שיהיה בשליטתם. ואילו הצרפתים טענו כי מאז ומעולם היה האזור שייך לצרפת, ואף שפתם של תושביו - הצרפתית - מחזקת את זכותם לשליטה באזור.

בעקבות המלחמה בין פרוסיה לצרפת ב-1871 נאלצה צרפת למסור לפרוסיה את אזור אלזס-לורן שהיה בשליטתה, והדבר פגע בגאווה הלאומית של הצרפתים והגביר את המתח בין שתי המדינות. אזור אלזס-לורן כונה בפי הצרפתים "המחוזות השדודים", ובאסיפה הלאומית הצרפתית הביעו נציגי אלזס-לורן את תחושותיהם הלאומיות לגבי האזור: "אנו מצהירים על זכותם הנצחית של בני אלזס ובני לורן להישאר חברים באומה הצרפתית. אנו נשבעים לעצמנו, לבוחרינו, לבנינו ולבני בנינו לתבוע זכות זאת לעולמי עולמים, בכל אמצעי אפשרי."

הבלקן - מוקד לסכסוכים לאומיים

מתיחות שררה באירופה לא רק בעקבות היווצרות מערכת הבריתות אלא גם בגלל סכסוכים לאומיים שהתעוררו בין קבוצות אתניות שישבו במדינות השונות. דוגמה לכך הם האירועים בבלקן (מפה: קבוצות אתניות בשטחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית והבלקן, 1908).

תהליך התפוררותה של האימפריה העות'מאנית טיפח בקרב עמי הבלקן את השאיפה לעצמאות. המאבק לעצמאות של עמי הבלקן עורר חששות בקרב מעצמות אירופה ובמיוחד ברוסיה ובאוסטרו-הונגריה, הקיסרויות השוכנות בגבול הבלקן, שאף בשטחי שלטונן חיו לאומים רבים, והן חששו מתסיסה לאומית בשטחיהן. שתי הקיסרויות היו מעוניינות לשלוט בבלקן, ושתיהן ניצלו את חולשתה של האימפריה העות'מאנית כדי להגביר את מעורבותן שם. בגלל מצב זה כונה אזור הבלקן בשם "חבית אבק השריפה של אירופה".

בשנת 1908 התרחשה הסלמה במצב בבלקן, כאשר סיפחה אוסטרו-הונגריה לשטחה שני מחוזות שהיו בשליטת האימפריה העות'מאנית - בוסניה והרצגובינה. כתוצאה מן הסיפוח נוצר קרע בין רוסיה לאוסטרו-הונגריה, ורוסיה דרשה מאוסטרו-הונגריה לסגת מן האזור. גם סרביה, מדינה עצמאית שהתכוונה לספח אליה את בוסניה והרצגובינה ולזכות בגישה נוחה אל הים, איימה להילחם באוסטרו-הונגריה.

המשבר בבלקן גרם להידרדרות היחסים בין מעצמות אירופה ולהיווצרות אווירה של מלחמה - בלי שנורתה אף ירייה אחת. אבל עד מהרה התלקחה בבלקן מלחמה : בשנים 1913-1912 התאחדו מדינות הבלקן - בולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון - למלחמה באימפריה העות'מאנית, ובעקבות המלחמה צומצמה שליטתה של האימפריה בבלקן.

המלחמה בבלקן עוררה חששות כי עימותים נוספים מן הסוג הזה יגררו את אירופה כולה למלחמה, מכיוון שהמדינות היו קשורות ביניהן במערכת של בריתות והסכמים והתחייבו לעזור זו לזו.

מוקדי מתיחות מחוץ לאירופה

כאמור, לאווירת המלחמה בין מדינות אירופה תרמו גם מוקדי המתיחות שנוצרו ביניהן עקב המירוץ האימפריאליסטי מחוץ ליבשת עצמה - באסיה ובאפריקה. דוגמה לכך הוא המשבר שנוצר במרוקו: בשנת 1905 פרץ סכסוך בין גרמניה לצרפת בשאלת מרוקו, שהייתה נתונה להשפעה צרפתית אבל הייתה עצמאית. כצעד נגד צרפת תמכה גרמניה בשליטים מקומיים במרוקו אשר פעלו נגד צרפת. ב-1911 החריפה גרמניה את המשבר כאשר שלחה אוניית מלחמה לנמל אגדיר שבמרוקו, בטענה כי צעד זה נועד להגן על האזרחים הגרמנים במקום. למעשה ביקשה גרמניה להביע בכך תמיכה בכוחות המורדים במרוקו, אך עמדתה התקיפה של צרפת ותמיכתה של בריטניה בצרפת גרמו לנסיגתה של גרמניה.

המשבר במרוקו, גם אם חלף ללא מלחמה, המחיש את החשדנות והמתיחות ששררו בין מדינות אירופה. בעקבות משבר מרוקו התהדקה הברית בין בריטניה לבין צרפת, והן החליטו על שיתוף פעולה בין הציים של שתי המדינות. בריטניה אף התחייבה להגן על צרפת אם תותקף על ידי גרמניה.

מירוץ החימוש בין מדינות אירופה

המתיחות הפוליטית ואווירת המלחמה הגבירו את מירוץ החימוש בין מעצמות אירופה. מירוץ החימוש התבסס על התפיסה שכוח צבאי הוא אמצעי יעיל לפתרון בעיות מדיניות. לפיכך הגדילו מדינות אירופה את תקציבי הביטחון שלהן, הצטיידו בנשק רב וחוקקו חוקים להארכת משך השירות הצבאי, ובכך הן הגדילו את יחידות הצבא שלהן וחיזקו אותן.

מירוץ החימוש גלש גם לתחום כוחות הים: בריטניה הייתה מעצמה ימית, והיה לה צי אוניות מפותח ששלט בנתיבי השיט בימים ובאוקיינוסים. גם גרמניה החלה לבנות את כוחה הימי ופיתחה צי מלחמה, ובכך אף הצליחה לערער את עליונותה הימית של בריטניה.

הימצאותו של נשק רב כל כך בידי מדינות אירופה חיזקה בקרב מנהיגיהן את החששות מפני מעשי תוקפנות ומלחמה קרובה, והם הכינו תוכניות מלחמה. הלאומנות ודעת הקהל המשולהבת שהתעוררו בקרב אזרחי מדינות אירופה הוסיפו אף הם לרוחות המלחמה. למעשה, מערכת הבריתות, ההצטיידות וההיערכות לקראת מלחמה הושלמו כבר ב-1907, והמעצמות רק המתינו לסיבה מספקת שתיתן את האות לפתיחה במלחמה.

לחלקים נוספים של המאמר:

"המלחמה הגדולה" - 1918-1914 : רוחות מלחמה (פריט זה)
"המלחמה הגדולה" - 1918-1914 : מלחמת עולם
"המלחמה הגדולה" - 1918-1914 : סדר עולמי חדש