שתי תפיסות פוליטיות מנוגדות

לאחר המלחמה ניצבו ברית המועצות וארצות הברית זו מול זו בתחרות על העליונות המדינית בעולם. לכך תרמו שקיעתן של בריטניה וצרפת, המדינות המרכזיות במערב אירופה, תבוסת גרמניה ובעלות בריתה באירופה וכניעתה של יפן במזרח אסיה. ארצות הברית וברית המועצות ייצגו שתי גישות חברתיות ופוליטיות שונות בתכלית זו מזו.

ארצות הברית היא דמוקרטיה ליברלית וחוקתה מכירה בחירויות הטבעיות של כל בני האדם. רשויות השלטון במדינה מאזנות ומרסנות זו את זו. הכלכלה הליברלית-קפיטליסטית מעודדת את התחרות, היוזמה הפרטית והשוק החופשי. ברית המועצות לעומתה הייתה מדינה קומוניסטית טוטליטרית. בראש המדינה עמד מנהיג השולט בכל ההיבטים של חיי המדינה - צבא וביטחון, כלכלה, תקשורת ותרבות. האידיאולוגיה הקומוניסטית ששלטה בברית המועצות חתרה אמנם להקמת חברה שישררו בה שוויון וצדק חברתי, אולם רעיונות אלה לא הוגשמו, ובמדינה נרמסו זכויות האדם ושלטו הטרור והכפייה. חיי הכלכלה תוכננו בקפדנות על ידי השלטון המרכזי שמנע כל גילוי של יוזמה חופשית.

ברית המועצות מחזקת את הקומוניזם במזרח אירופה

עוד בימי מלחמת העולם השנייה נחשפו מחלוקות בין המדינות הדמוקרטיות, ארצות הברית ובריטניה, לבין ברית המועצות הקומוניסטית. אולם המטרה המיידית והמשותפת - הכנעת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה - הובילה להמשך שיתוף הפעולה.

בוועידת טהרן (1943), שהשתתפו בה צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין, העלה סטלין את שאלת גבולותיה של פולין. הוא דרש כי כאשר תסתיים המלחמה תמשיך ברית המועצות להחזיק בשטחי פולין שסיפחה בראשית ימי המלחמה. צ'רצ'יל ורוזוולט היו זקוקים לברית המועצות לצורך המאמץ המלחמתי ולכן נמנעו מדחיית תביעתו. הוחלט לדחות את הדיון בגבולותיה של פולין לשלב מאוחר יותר. בפגישה נוספת בין המנהיגים בוועידת ילטה (1945), דרש סטלין כי בפולין יוקם משטר ידידותי לברית המועצות, כלומר, שלטון קומוניסטי. צ'רצ'יל ורוזוולט התקשו להסכים לכך, ואף על פי כן לא היה בכוחם למנוע התפתחות זו, שכן פולין הייתה כבר נתונה תחת כיבוש הצבא האדום. וכך הפכה פולין ל"דמוקרטיה עממית" בעלת ממשלה קומוניסטית, שהיא למעשה גרורה של ברית המועצות.

ברית המועצות לא הסתפקה בהקמת מדינת חסות אחת בגבולה המערבי. היא החלה להקים שורת מדינות חסות לכל אורך גבולותיה המערביים. בעלות הברית לא יכלו למנוע צעד זה כי רוב שטחי מזרח אירופה שוחררו בידי הצבא האדום. עקב כך, הוקמו במזרח אירופה דמוקרטיות עממיות שהיו גרורותיה של ברית המועצות. (מפה : היווצרות גושים באירופה : אחרי מלחמת העולם ה- 2 ).

בראש המשטרים הקומוניסטיים במדינות מזרח אירופה עמדו שליטים שמונו על ידי ברית המועצות. מדינאים שלא היו מקובלים עליה נעצרו או הוצאו להורג. ענייני הפנים והחוץ של מדינות אלה התנהלו בהתאם למדיניות שהוכתבה ממוסקבה. המרשל טיטו, שליטה של יוגוסלביה, היה המנהיג החזק היחיד שדחה את הוראותיה של ברית המועצות. הוא הקים בארצו משטר קומוניסטי עצמאי, שלא היה כפוף לברית המועצות.

ברית המועצות לא הסתפקה בחגורת הביטחון שהקימה לאורך גבולותיה המערביים. היא שאפה להרחיבה גם אל עבר גבולותיה הדרומיים ולשם כך החלה להפעיל לחצים על איראן, טורקיה ויוון.

ארצות הברית מחזקת את המשטרים הדמוקרטיים

החשש מברית המועצות והקומוניזם חדר גם לארצות הברית עצמה והתבטא ברדיפת אנשים שנחשדו בקשר כלשהו עם ארגונים או אישים קומוניסטים, או כאלה שגילו אהדה לקומוניזם. בראש מסע רדיפות זה עמד הסנטור מקרתי, שטען כי נושאי משרות בכירות בממשל הם קומוניסטים (1950). כן נחשדו אמנים, סופרים ואנשים בתעשיית הקולנוע. אנשים שנגדם הועלו חשדות הוזמנו לחקירות משפילות, פוטרו מעבודתם וזאת בדרך כלל בשל חשדות בלתי מבוססים. על שמו של מקרתי נקראת מדיניות של רדיפה פוליטית בשם "מקרתיזם".

מול התחזקות הקומוניזם ראתה ארצות הברית את עצמה כאחראית לחיזוק המשטרים הדמוקרטיים בעולם, ובעיקר באירופה, ולבלימת התפשטות הקומוניזם. נשיא ארצות הברית, הארי טרומן טען, כי "אם לא יוצבו בפני רוסיה אגרוף ברזל ושפה תקיפה, תתפתח מלחמה חדשה" ולכן קבע, כי ארצות הברית תסייע לעמים החופשיים להתקיים מול תוקפנות המבקשת להשליט משטר טוטליטרי. שר החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל, הציע תוכנית לחיזוק המשטרים הדמוקרטיים באירופה באמצעות שיקום כלכלתם (יוני 1947). ארצות הברית סברה כי בדרך זו תוכל למנוע התפתחויות פוליטיות קיצוניות בעקבות משברים כלכליים, כפי שאכן אירע לאחר מלחמת העולם הראשונה.

ברית המועצות וגרורותיה הוזמנו להצטרף ל"תוכנית מרשל" אולם ברית המועצות דחתה את ההצעה ואף אסרה על גרורותיה להיענות לה. וזאת משום שראתה בתוכנית ביטוי לאימפריאליזם האמריקני, וייחסה לארצות הברית כוונה להשתלט על אירופה. כך הפכה "תוכנית מרשל" לתוכניתן של המדינות הדמוקרטיות ובמסגרתה קיבלו שש עשרה מדינות אירופיות סיוע כלכלי.

מסך ברזל חוצה את אירופה

הקרע בין ברית המועצות וגרורותיה, ה"דמוקרטיות העממיות" במזרח אירופה, לבין המערב העמיק בהתמדה. קרע זה הוביל למצב של "מלחמה קרה" - עימות מתמשך ללא שימוש בנשק חם. מאפיין מרכזי של המלחמה הקרה היה החיץ שהתהווה בין מזרח אירופה למערבה, שכונה על ידי צ'רצ'יל "מסך הברזל". במערב התפתחה תחושה, כי אכן, מסך ברזל, מסך בלתי חדיר, אוטם את מזרח אירופה מפני המערב.

"מסך הברזל", שברית המועצות הייתה אחראית ליצירתו, חצץ בין המדינות הקומוניסטיות שנקראו גם מדינות הגוש המזרחי, לבין המדינות הדמוקרטיות, הנקראות מדינות הגוש המערבי. הוא נועד לחסום חדירת תרבות, כלכלה ורעיונות ממערב אירופה למזרחה וכך למנוע ממדינות המערב להשפיע על המתרחש במדינות מזרח אירופה.

סגר על ברלין המערבית - שלב נוסף במאבק בין המעצמות

אחד מן הביטויים החריפים ביותר למאבק הכוחות בין שני הגושים התרחש בברלין. כאמור, הייתה ברלין בשטח הנתון לשליטת ברית המועצות וארבע המעצמות פיקחו עליה. שלטים שהוצבו ברחבי העיר הצביעו על אזורי השליטה השונים - צרפתי, בריטי, אמריקני או רוסי. ברית המועצות שאפה לכפות על מעצמות המערב לוותר על השליטה בברלין, ולכן הטילה סגר על ברלין המערבית וניתקה את דרכי התחבורה היבשתית אל העיר – כבישים ומסילות ברזל (יוני 1948). ברית המועצות קיוותה כי הסגר יוביל את מדינות המערב - ארצות הברית, בריטניה וצרפת - לנטוש את ברלין.

בתגובה שלח הנשיא טרומן ארבע טייסות מפציצים ארוכי טווח לאירופה. שתי טייסות הוצבו על אדמת גרמניה. אבל איום זה לא הועיל וברית המועצות לא הסירה את הסגר. כדי לסייע לתושבים הפעילה ארצות הברית רכבת אווירית לעיר הנצורה. במשך אחד עשר חודשי הסגר נחתו בברלין מטוסי תובלה בקצב של נחיתה אחת כל תשעים שניות. לשני מיליון תושבי מערב ברלין הנצורה סיפקה הרכבת האווירית מזון, דלק, פחם לתעשייה ואפילו סוכריות, קפה וסיגריות. רכבת אווירית זו ביטאה את נחישותה של ארצות הברית בשאלת ברלין.

לאחר שהוסר הסגר הוקמה "הרפובליקה הפדרלית הגרמנית" (מערב גרמניה) שהשתלבה בגוש המדינות הדמוקרטיות (1949). וכעבור זמן קצר הוקמה "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" (מזרח גרמניה), שהייתה נתונה להשפעת ברית המועצות.

מדינות הגוש המזרחי והגוש המערבי מקימות ארגונים

בכל אחד מן הגושים קמו ארגונים כלכליים וצבאיים שהידקו את שיתוף הפעולה בין המדינות החברות בגוש. מדינות המערב הקימו את נאט"ו - הברית הצפון אטלנטית (1949). ראשיתה בברית הגנה צבאית ששותפותיה היו בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. ברית זו לא הייתה מסוגלת להתייצב לבדה מול כוחה של ברית המועצות ולכן הצטרפה אליה ארצות הברית ובעקבותיה קנדה, איטליה, נורבגיה, דנמרק, פורטוגל ואיסלנד. מאוחר יותר הצטרפו לברית נאט"ו גם יוון, טורקיה וגרמניה המערבית. הקמת נאט"ו נועדה לבלום את התחזקותה של ברית המועצות באירופה. באמנת הברית נקבע, כי התקפה על אחת מחברות הברית תיחשב כהתקפה על כולן. בעקבות הקמת נאט"ו החלו להגיע למדינות אירופה חיילים ואספקה צבאית מארצות הברית.

ברית המועצות מצאה עצמה מול כוח צבאי מערבי מאוחד וכעבור כשש שנים הקימה את "ברית ורשה" (1955) - הברית הצבאית של הגוש המזרחי. עם חברותיה נמנו ברית המועצות, פולין, בולגריה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, רומניה, אלבניה וגרמניה המזרחית. מדינות הברית התחייבו לסייע זו לזו בכל מקרה של התקפה מזוינת. הקמת "ברית ורשה" לא שינתה את מאזן הכוחות באירופה משום שצבאות מזרח אירופה היו נתונים ממילא לשליטה סובייטית.

שני הגושים הקימו גם גופים כלכליים. עוד בינואר 1949 הקימה ברית המועצות איחוד כלכלי של מדינות הגוש הסובייטי - "המועצה לסיוע כלכלי הדדי" (קומקו"ן). על מדינות אירופה המזרחית שהשתתפו בגוף זה הוטלו תוכניות כלכליות שנועדו לעודד את התעשייה הכבדה ולספק מכונות לברית המועצות. אולם, למעשה, לא עודד ארגון כלכלי זה את הצמיחה הכלכלית העצמאית של מדינות הגוש המזרחי כי הן היו כפופות לברית המועצות ולכלכלתה. מדינות הגוש המערבי אף הן התארגנו בגוף כלכלי - "השוק האירופי המשותף" (1957). תחילה מנה הארגון שש חברות - גרמניה, צרפת, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג ומספר המדינות החברות בו גדל בהתמדה.

לחלקים נוספים של המאמר:

עולם במלחמה הקרה : תמונת מצב לאחר מלחמת העולם השנייה
עולם במלחמה הקרה : גילוייה הפוליטיים של המלחמה הקרה (פריט זה)
עולם במלחמה הקרה : מאבקים צבאיים במסגרת המלחמה הקרה
עולם במלחמה הקרה : תחרות בתחומי החימוש, הטכנולוגיה והמדע

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel