תולדוט אתר ההיסטוריה - החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : האצולה

המצב המתמיד של מלחמה מכאן והזרם הבלתי-פוסק של מהגרים מאירופה מכאן הם שני הגורמים העיקריים שהגדירו ועיצבו בשלוש עשרות השנים הראשונות לקיום הממלכה הצלבנית את דמותה של האצולה הארץ-ישראלית. האבירים שנותרו בארץ לאחר כיבושה היו רובם בנים למשפחות האצולה האירופית הבינונית והנמוכה, אבירים אשר נמנו בארצות מוצאם עם המון האבירים הזוטרים ובדרך-כלל היו חסרי-קרקע. בתחילת דרכו היה מעמד האצולה הומוגני באופיו, מוגבל ונבדל במעמדו המשפטי והחברתי, שענייניו הוסדרו במערכת מיוחדת של חוקי נוהג שעליה הוסיפה חקיקה מאוחרת יותר את "האסיזות", חוקי ממלכה. מעמד האצולה נהנה מזכויות-יתר משפטיות וחברתיות ביחס לשאר הפרנקים בממלכה. רק בני מעמד זה רשאים היו להחזיק סניוריות ופיאודה. העדיפות לא חסרה היתה אף חקיקה מוזרה ומיוחדת. וכך קבע חוק שנחקק לאחר 1146 שאין לאסור אביר או בת אצילים בשל חובות אך אפשר לאסור בורגני ולהכריחו לעבוד עד שישולמו חובותיו. חוק אחר, ה"אסיזה של בילביס", משנת 1168, קבע שאין להכריח אביר לרדת מסוסו אף בעת מצור על עיר. ..

האצולה הגבוהה

בין השנים 1160-1130, לערך, נוצרה קבוצת עלית בתוך שכבת האצולה, כעשר משפחות שהיו קשורות ביניהן בקשרי נישואין. בהדרגה הצליחו לרכז בידיהן סניוריות ורכוש קרקעי ולהשתלט על עמדות מפתח במדינה. שכבה זו של מגנטים, ובראשה בית איבלין, שאפה להתעלות למעמד נפרד מזה של שאר בני מעמדם, מעל להמון האבירים הפשוטים ואף מעל בעלי הסניוריות הקטנות. ואמנם כבר באמצע המאה השתים-עשרה הסתמנה בתעודות הממלכה אבחנה בין שכבה זו של האצולה הגבוהה לבין שאר האצולה; המגנטים מופיעים בתור "ברונים", "אנשים עשירים" או "אצילים". על מעמד האצולה עבר אפוא תהליך של קיטוב. הסטאטוס של האביר בתוך מעמדו נקבע עתה על-ידי המשפחה שאליה השתייך וכן לפי סוג הנחלה הפיאודאלית שבה החזיק. המשפטן ז'ן מאיבלין הבחין בין שלושה סוגי נחלות שאפשר להחזיק מן המלך: ברוניה, סניוריה או פיאודום. למחזיקים בברוניה היו, לדבריו, יותר "רום וחרות" מאשר לאחרים וזכותם היתה להישפט על-ידי השווים להם, כלומר על-ידי ברונים אחרים. הם רשאים היו להחזיק "חצר" דוגמת חצר המלך, ובה נושאי משרות, כגון המרשל והקונטבל. המעמד המיוחד של בית-הדין הברונילי היה בכך שסמכויותיו רחבות מאלה של בתי-דין סניורילים גרידא ומעמדו הרם התבטא בחובה לספק לצבא המלך מכסה של מאה אבירים - מספר עצום בתנאי התקופה. כל אלה חברו יחד כדי להעמיד את הברוניה בתור יחידת ממשל טריטוריאלית שעוצמתה גדולה יותר מסניוריה סתם. התיאור של ז'ן מאיבלין לא תאם את המציאות מבחינת זכויות השיפוט המיוחדות, קל-וחומר מבחינת החובות הצבאיות, ואולם יש בו כדי לאפיין את הלכי-הרוח של המגנטים בממלכה.

טיפוסי למעמד זה של מגנטים בממלכת עכו במאה השלוש-עשרה היה ז'ן מאיבלין עצמו. היה זה נצר למשפחת האיבלינים שבניה הצליחו במהלך המאה השתים-עשרה (בשורה של נישואין ליורשות עתירות תארים ונכסים) להתחבר למשפחות האצולה הרמות ביותר בממלכה ומחוצה לה (ביניהן משפחת בית המלוכה הירושלמית ומשפחת קיסרי ביזנטיון) ולהשיג דריסת-רגל באחת החשובות מבין הסניוריות בממלכה, רוזנות יפו-אשקלון. ז'ן, שהיה למן שנת 1247, לערך, ועד מותו ב-1268 אדונה של הרוזנות, נולד (1215) כנכדה של מלכת ירושלים מריה קומננה; בנושאו לו לאשה את מריה מארמניה הקטנה היה לגיסו של מלך ארמניה וגם גיסו של מלך קפריסין, הנרי הראשון. קרב אכזיב (1232) הוציא לז'ן בן השבע-עשרה מוניטין של לוחם אמיץ, ואילו עמדתו בשעת מלחמת האצולה נגד הקיסר פרידריך השני (1243-1231) חיזק את מעמדו בשורות האצולה הארץ-ישראלית. כאדון יפו-אשקלון, בזכות קשריו המשפחתיים, עושרו המופלג והצטיינותו בשדה-הקרב שעליהם נוספו במרוצת השנים ניסיון פוליטי וידיעה מושלמת של החוק הפיאודאלי, היה ז'ן מאיבלין לאחד מגדולי הממלכה הצלבנית. בתארו את ז'ן מאיבלין מפליג (בשנת 1249) אל עבר האויב בנילוס של מצרים, התפעל הכרוניסט הצרפתי ז'ואנויל, ממקורביו של לואי התשיעי וממשתתפי מסע-הצלב של מלכו למצרים, למראה הגלרה המפוארת של ז'ן על שלוש-מאות חותריה : "היה זה האיש שהגיע באופן האצילי ביותר". ואמנם היה ז'ן מאיבלין המושלם בנציגי האצולה הצלבנית הגבוהה במאה השלוש-עשרה. המקורות מעידים על מעמדו כאחד מראשי האוליגארכיה האיבלינית ששלטה משנת 1246 בממלכה. בשנת 1250 הוא נקרא, לפי עדותו של ז'ואנויל, לתת את עצתו ללואי הקדוש בדבר המשך המאבק נגד האסלאם. בשנים 1256-1253 היה עוצר של הממלכה ; הישגו המפואר ביותר בתפקידו זה היה הסכם שביתת נשק לשתים-עשרה שנים עם סולטאן דמשק (1254). בשנת 1263 הצליח להגיע לידי הסכם עם ביברס על חילופי שבויים, הסכם שעורר תרעומת רבה בממלכה והוכשל בשל התנגדותם של המסדרים הצבאיים.

כשם שהיו כושר הלחימה ומעורבותו בענייני הממלכה של נצר מפואר זה לבית איבלין טיפוסיים לאצולה הגבוהה בממלכת עכו כך היה גם עיסוקו בתור משפטן. לא היתה מדינה בעולם ימי-הביניים שבה התעניינה האצולה הגבוהה במידה כזו בענייני חוק ומשפט כמו במדינת הצלבנים. באשר לז'ן מאיבלין הרי כושרו האינטלקטואלי, מקוריותו ובקיאותו בפרטי-פרטים של החוק והמשפט של המדינה שניכרים בכל פרק ופרק של חיבורו המונומנטאלי, "האסיזות של ירושלים" (שהשלים בשנת 1266), העמידו אותו מעל ומעבר ליוריסטים אחרים בני מעמדו והפכו את חיבורו לאחד החשובים בחיבורים היורידיים של המאה השלוש-עשרה. חיבור זה, שנכתב בתור מדריך לשמש את האצילים בבתי-הדין, היה למעשה חוקה אידיאלית למשטר פיאודאלי, שבה אין המלך אלא סניור ראשי והשלטון נתון בידי "בית-הדין העליון", היינו - אוליגארכיה פיאודאלית של האצולה הגבוהה.

האצולה הנמוכה

בהשוואה לז'ן מאיבלין ודומיו, לא היה מעמדם של האבירים הפשוטים בעלי הפיאודה מזהיר כלל. בשנת 1170, לערך, העמידה הדומנה המלכותית 257 אבירים לשירות צבאי, כ-40 אחוז מכלל האבירים בממלכה. רובם היו בעלי "פיאודום של אביר אחד", כלומר פיאודום שהספיק לפרנסתו של אביר אחד, או שהחזיקו וסל אחד או שניים. לחלק מהם היה פיאודום של קרקע ; רובם החזיקו "פיאודום של כסף", כלומר הכנסה שנתית קבועה ממקורות ההכנסה השונים בסניוריה, כגון ממסי שערי העיר ושווקיה, מכסי נמל או ארנונות עירוניות. הענקות הקרקע היו קטנות והספיקו לפרנסתו של אביר אחד ובוודאי שלא אפשרו מסירת הלקים מהם בתור פיאודה לאבירים נמוכים יותר. קו אופייני אחר היה הענקת הכנסות עירוניות או נכסים עירוניים במקום נחלות קרקע. הגורמים לכך היו בראש-וראשונה העובדה שהסניוריות הפרנקיות לא היו מעולם גדולות ביותר. שנית, לרשות החברה הצלבנית, אם כי היתה חברה פיאודאלית, עמד משק כספים מפותח. ארץ-ישראל, כמו המזרח המוסלמי כולו, לא התנסתה בימי-הביניים במשק חליפין כמו אירופה. כשהגיעו הצלבנים לארץ-ישראל הם מצאו במקום כלכלת כסף מפותחת שאופיה עירוני ואימצו אותה לצורכיהם. זה נעשה על-ידי שילוב משק הכספים לתוך המערכת הפיאודאלית. לפיכך אחד ממאפייני האצולה הצלבנית, בניגוד לאצולה האירופית, היה שהיא התגוררה בערים ולא במבצרים או באחוזות שהיו מתכונת קיום קבועה באירופה במהלך ימי-הביניים.

בשנות הארבעים של המאה השלוש-עשרה הגיעו הכנסותיו של בעל סניוריה קטנה כמו זו של תבנין לכדי 60,000 ביזנטינים של זהב ואילו של ארסוף – ל-4,000 ביזנטינים, לערך. הכנסתו של אביר פשוט שהחזיק ב"פיאודום של כסף" היתה, לעומת זאת, כ-400-500 ביזנטינים לשנה. מה היה ערכו של סכום זה ? באמצע המאה השלוש-עשרה הגיעו הוצאותיו של אביר לכדי ביזנטינוס אחד ליום. מכאן ששכרו השנתי הספיק בקושי לקיומו ולא נותר בידו עודף ניכר לשימושו. מצבו הכלכלי הצנוע, שלא היה לעתים קרובות אלא זה של אבירים שכירים, מכאן, והקרבה הפיסית בתוך חומות העיר מכאן, חידדו את תלותם של האבירים הפשוטים באדוניהם הרבה מעבר למקובל באירופה. "האסיזה של אמלריך" לא הצליחה להגביל תלות זו, שהלכה וגברה. בשלהי המאה השתים-עשרה נעלמה קבוצת הביניים המצומצמת של אבירים שמקומה היה בין המגנטים לבין האבירים הפשוטים. סייעה למגמה זו חקיקה שהושפעה מן הכוח העולה של המגנטים שהתירה צבירת פיאודה ובכך סללה את הדרך לבליעת הפיאודה הקטנים. אובדן הממלכה הראשונה ושיקומה החלקי לאחר מסע-הצלב השלישי לא שיפרו את מעמדם של האבירים הקטנים. בממלכה השנייה, ששטחה כלל לא יותר מחמישית שטחה של הממלכה הראשונה, ירד מספר הפיאודה שהחזיקו האבירים. אולם השושלות הסניוריליות, שהוסיפו להתקיים לאחר שאיבדו את נחלותיהן, החזיקו לעתים קרובות אבירים על בסיס "פיאודום של כסף".

האצולה הגבוהה בממלכה השנייה

למפלת הממלכה הראשונה היו השלכות מרחיקות-לכת גם על האצולה הגבוהה. כשניטל ונשלל ממנה בסיסה הטריטוריאלי היא הצטופפה בחוסר-מעש בערי-החוף ושורותיה הלכו והצטמצמו בהתמדה. במצב זה הפכה האצולה יותר ויותר חסרת מנוחה ומרדנית. שליטים כמו הנרי משמפן (1197-1192), ואימרי מליזינין (1205-1197) הצליחו עדיין לרסנה; אולם פרידריך השני והשליטים שבאו אחריו לא יכלו לה. לאחר יציאתו של פרידריך השני את הארץ בשנת 1229 נעשתה האצולה הגבוהה המושלת בממלכה הלכה למעשה. היא הטילה עתה את רוב מרצה למאבק לא נגד האויב המוסלמי אלא נגד מלכה, פרידריך השני, והביאה על הממלכה מלחמת-אזרחים בין תומכי הקיסר לבין מתנגדיו שבראשם עמדו האיבלינים (1243-1231). ידם של האיבלינים היתה על העליונה ואולם המלחמה כרוכה היתה באובדן נפש ורכוש וגרמה לדלדול האמצעים של האצולה, ובעקיפין גם להידרדרותה. מאז ואילך אם התקיימה האצולה הארץ-ישראלית עלה הדבר בידיה בזכות נכסיה בקפריסין. התרוששותה הכשירה את הקרקע לעליית השפעתם הפוליטית של גורמים אחרים במדינה - הבורגנים, הקומונות והמסדרים הצבאיים.

תוחלת החיים ונוהגי יורשות

תוחלת החיים של האצולה הצלבנית היתה קצרה בדרך-כלל. המלך פולק היה בן 53 במותו, בלדוין השלישי היה בן 33 ואילו אמלריך - בן 38. בני האצולה בחרו את בנות זוגם רק ממשפחות פרנקיות, אולם שניים ממלכי ירושלים נשאו נשים ארמניות ושניים אחרים - נסיכות ביזנטיות ; יחסי פילגשות עם נשים נוצריות-מזרחיות נוצרו בכל דרגות החברה הפרנקית, כולל הכמורה. כמו באירופה, רווחו למדי נישואי ילדים, ולפי חוקי הנישואין אפשר היה להשיא ילדים בגיל 13-12; בגלל גיל הנישואין הנמוך, מצב המלחמה המתמיד ותנאי האקלים הקשים, נמצאו בממלכה גם אלמנות צעירות שנתחייבו על-פי הנוהג הפיאודאלי להינשא שנית, כדי לשמור על הערך הצבאי של הפיאודום. ליורשות ולאלמנות ניתנה הזכות לבחור לעצמן אחד מתוך שלושה מועמדים שהציג לפניהן הסניור שלהן. הגבירה יכלה אף לסרב להינשא בנימוק של פגיעה בכבודה ובמעמדה, ולכן נאלצו הסניורים - ובכללם המלך - להציע להן חתנים שמעמדם החברתי והכלכלי תאם את מעמדן ואת ציפיותיהן.

אחת היורשות הנדרשות ביותר בממלכת ירושלים היתה איזבל, בתו הצעירה של המלך אמלריך ואשתו השנייה הנסיכה הביזנטית מריה קומננה. נדונייתה היתה כתר הממלכה. בשנת 1183 נישאה איזבל, כשהיא בת אחת-עשרה, לאונפרואה הרביעי, אדוני תבנין (טורון) ; נישואין אלה בוטלו במהרה מסיבות פוליטיות. איזבל נישאה והתאלמנה שוב ושוב, שלוש פעמים. בעלה קונרד ממונפרה (1192-1190) נרצח על-ידי החשישיים ; הנרי משמפן (1197-1192) נפל מחלון ארמונו ומת; ובעלה הרביעי והאחרון, אימרי (1205-1197), מת מפאת אכילת יתר של דגים. בגיל שלושים ושלוש הספיקה כבר איזבל להתגרש פעם ולהתאלמן שלוש פעמים. מתוך ארבעת בעליה רק אחד, אונפרואה מתבנין, היה מאצילי הממלכה ; שלושת הנותרים היו אנשי חוץ ופנים חדשות בממלכה. הגורמים לכך היו שונים. מספרן המצומצם של משפחות שהשתייכו לעלית האצולה הביא כבר במאה השתים-עשרה לכך שנישואים בתוך השכבה נתקלו באיסור של גילוי עריות. נוסף על כך, כשמדובר היה ביורשת חשובה כמו, איזבל, נישואי פנים עלולים היו להביא לידי קרע בתוך האצולה הגבוהה בממלכה. מכאן שמוטב היה להעדיף מועמד מבחוץ ובעיקר מי שיכול להוסיף כוח - ולפחות מוניטין - לכתר של ממלכת ירושלים. כזה אמנם היה השיקול כשמדובר בנישואיה האחרונים של איזבל. לפני שנישאה לאימרי הועלתה שאלת הנישואין לדיון לפני "בית-הדין העליון" וזה צריך היה לבחור בין שני מועמדים, אימרי מלך קפריסין ורלף מטבריה שהיה ממנהיגי המפלגה הברוניאלית. "בית-הדין העליון" דחה את מועמדותו של רלף "בשל מצבו הכלכלי הירוד" ובחר במלך קפריסין.

בנות האצולה

מעמד בנות האצולה הצלבנית נראה שהיה גבוה מזה של בנות מעמדן באירופה. בישוף עכו, ז'ק מויטרי, כתב בראשית המאה השלוש-עשרה כי הפרנקים סוגרים את נשותיהם ואוסרים עליהן אפילו להשתתף בתפילות ובתהלוכות, כך שאין הן מבקרות בכנסייה ; הם הרשו להן רק לבקר בבית-מרחץ, תחת משמר כבד, שלוש פעמים בשבוע. אולם עדותו זו של ז'ק מויטרי נכונה היתה רק בחלקה. נראה שבנות האצולה הצלבנית נהנו מחופש רב יותר מאשר בנות מעמדן באירופה. בממלכה רשאיות היו, לפי החוק הצלבני, לרשת פיאודה. יתר על כן, מצב הלחימה המתמיד והשיעור הגבוה יותר של תמותת בנים בקרב האצולה הפרנקית הביאו לכך שהנשים ירשו את רכוש אביהן והעבירו אותו לבעליהן. מי שהצליחה יותר מכל נשות האצולה הצלבנית להטביע את חותמה על ממלכת ירושלים ואף להחזיק בידה במשך שלושים שנה את רסן השלטון היתה המלכה מליסנדה, בתו הבכורה של בלדוין השני ואשתו הארמנית מורפיה. מליסנדה הוכרה על-ידי אביה חסר-הבנים (לבלדוין השני היו פרט למליסנדה עוד שלוש בנות) בתור יורשתו, וכבר לקראת סוף ימי מלכותו החל שמה להופיע יחד עם שם אביה המלך במסמכים הרשמיים של הממלכה. בשנת 1129 נישאה לפולק מאנז'ו, אלמן, אב לבנים בוגרים ושליט בעל ניסיון, שלואי השישי מלך צרפת הציעו בתור בעל למליסנדה. ב-1131 הוכתרו מליסנדה ופולק לשליטי הממלכה בכנסיית הקבר בירושלים. תחילה לא שיתף פולק את אשתו בשלטון הממלכה, אך משנת 1136, לערך, היא החלה להופיע כשותפתו. בשנת 1143, לאחר שפולק נהרג בתאונת ציד, נטלה מליסנדה את רסן השלטון לידיה בתור עוצרת הממלכה למען בנה בלדוין השלישי, שהיה אז בן שלוש-עשרה. באותה שנה הוכתר בשנית למלכה והפעם עם בנה. מאז היתה שליטת הממלכה בפועל עד שנת 1152 , כאשר התמרד בנה נגדה. לאחר שנתיים של מאבק התפייסו האם והבן ; בין השנים 1160-1154 שוב שימשה מליסנדה שותפת לשלטון - הפעם של בנה.

מחוץ לפעילותה הפוליטית מילאה מליסנדה תפקיד חשוב כפטרונית הכנסייה והאמנויות בממלכה. היא שייסדה את מנזר הנזירות בבית-עניה (שם שימשה אחותה איוט בתור אם המנזר). כן העניקה מתנות ותרומות לכנסיית הקבר, למנזר הבנדיקטיני של מרים הקדושה בעמק יהושפט, ל"מקדש האדון" בהר-הבית, לאגודת הפרמונסטרטנזים מנבי סמויל הוא "הר השמחה", למסדר ההוספיטלרים ול"מסדר סן-לעזר" של אבירים מצורעים. במותה בשנת 1161 נקברה מליסנדה במנזר מרים בעמק יהושפט שם נמצא קברה עד היום. צוואתה כללה, בין השאר, הענקות רכוש למנזר היווני-האורתודוקסי של מר סבא במדבר יהודה. בחייה היו לה גם קשרים טובים עם הנוצרים-המזרחים ולא מן הנמנע כי היתה בכך משום השפעה של מוצאה מאם ארמנית. מליסנדה היתה כנראה לא רק אדוקה אלא אף משכילה. ספר בעל כריכה אמנותית ואיורים חשובים המכונה "ספר התפילות של המלכה מליסנדה", השמור עתה במוזיאון הבריטי וזמנו נקבע לשנים 1143-1131, מעיד על עניינה הרב באמנות. ואמנם היתה מליסנדה פטרונית לאמנים מרחבי העולם, ובעיקר מביזנטיון ומאיטליה, שהצטופפו בירושלים בימי שלטונה. כשבא וילים מצור לסכם את תקופת שלטונה הכתיר את הערצתו למלכה בתארו אותה כך:

אשה בעלת חכמה גדולה שנסיונה רב בכל סוגי העניינים החילוניים. היא התעלתה עד כדי כך מעל ומעבר למעמד הנשים עד שהעזה לנקוט צעדים חשובים ביותר. שאיפתה היתה למגר את הרוממות של הנסיכים הנכבדים והמיוחסים ביותר ולהראות את עצמה כשוות-ערך להם. בנה קטין היה ולכן שלטה בממלכה וניהלה את ענייניה בכשרון השווה לזה של אבותיה.

ברנרד מקלרבו, שהמלכה התכתבה עמו בקביעות, כתב לה באחד ממכתביו כי עליה -

להסדיר את ענייני הממלכה בזהירות ובמתינות כך שיעריכו את מעשיה כמעשי מלך ולא מלכה וכך שלא יוכלו לומר הגויים: איהו מלך ירושלים?

כך עשתה אמנם מליסנדה.

לחלקים נוספים של המאמר: