תולדוט אתר ההיסטוריה - החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : חברי המסדרים הצבאיים

בחברה הצלבנית היה מעמדם של חברי המסדרים הצבאיים ותפקידם מיוחד וייחודי. כקומונות הימיות, הופקעו המסדרים מתחילת דרכם מסמכותם ומהתערבותם של השלטונות החילוניים והכנסייתיים במדינה ותלויים היו בגורם שמחוצה לה. אולם שעה שתלות הקומונות היתה בערי האם היו המסדרים תלויים באפיפיורות. המסדרים הכפופים במישרין לאפיפיור היו ארגונים בינלאומיים, ולהם סניפים ברוב מדינות אירופה שהמטות הראשיים שלהם נמצאו בירושלים, בבירת הממלכה שהגנתה היתה יעד לעצם קיומם. בתור ארגונים בינלאומיים שממשלם עצמי, לא רק שלא קיבלו עליהם המסדרים תמיד את מרות שליטי הממלכה הצלבנית אלא לעתים אף ניהלו מדיניות חוץ שנגדה את זו של מלכי ירושלים. מאידך גיסא, מבחינת תפקידם בחברה הצלבנית אפשר להעמידם בשורה אחת עם האצולה בתור לוחמי הממלכה ומגיניה. אולם תפקידי המסדרים חרגו מן התחום של לוחמה גרידא וכללו אף תפקידים שמתחום עיסוקם של מוסדות הכנסייה, סיעוד וסעד. צירוף זה של פונקציות מצביע על אופיים המיוחד של המסדרים הצבאיים שצמחו על אדמת ארץ-ישראל מתוך אידיאולוגיה חדשה שביקשה למזג אידיאלים של כת אבירית לוחמת עם האידיאלים של הנזירות. המסדרים הצבאיים הם היצירה המקורית של המדינה הצלבנית ואחד החידושים המעטים שהתחדשו בה. הממלכה, ששרויה היתה במצב של מלחמה מתמדת, הביאה לכך שכל מרצה התרכז במערכות הביטחון, ואם התחדשו בה חידושים היה זה בתחום הלוחמה. חידושים אלה היו המסדרים הצבאיים מכאן ואמנות המלחמה והביצורים מכאן. ואופייני למדינת הצלבנים שאת המסדרים הצבאיים הורישה לאירופה הנוצרית.

מקור המסדרים והאידיאולוגיה שלהם

מקורם של המסדרים באותם הרעיונות עצמם שהולידו את מסע-הצלב ובעקבותיו את המדינות הצלבניות בחוף המזרחי של הים התיכון - רעיון העלייה לרגל ומלחמת-הקודש. מסדר יוחנן הקדוש, הוא מסדר ההוספיטלרים, מקורו בבית מחסה, "הוספיטל" בלאטינית, ולידו מנזר שהוקם בירושלים ביוזמת סוחרים איטלקים מאמלפי בשנת 1070 , לערך. לאלה הצטרפו במהרה אבירים מספר שמטרתם טיפול בצליינים שהזדמנו אל העיר. אף במתכונת זו היה הארגון חדשני ביסודו, משום שטיפול בחולים רחוק היה מעולמם ומעיסוקם של אבירים. לאחר כיבושה של ירושלים בידי הצלבנים (1099) החל המוסד, שעתה נזקקו לו רבים, עולה כפורח הודות למתנות, לנכסים ולזכויות, הן בארץ הן באירופה, שהעניקו לו שליטים ויחידים מבני המעמדות הגבוהים. הרעיון החדש שבו בא לידי ביטוי המיזוג המיוחד של אבירות ונזירות דובב לבבותיהם של רבים, ואבירים בארץ ובאירופה החלו להצטרף לאגודה החדשה. כבר בשנת 1113 זכתה האגודה להכרה אפיפיורית בתור מסדר עצמאי בינלאומי הנתון למרותו הישירה של האפיפיור. אף-על-פי שרכושה הלך וגדל, שמרה תחילה האגודה על תקנון הנזורה הבנדיקטינית על שלוש שבועותיה הנזיריות הרגילות - עוני, פרישות ומשמעת. זה הוחלף במהלך הזמן (בין השנים 1153-1120, לערך) בתקנון שמבוסס היה אמנם על התקנון הבנדיקטיני אולם שיקף את השוני שהתחולל באגודה בעשור השלישי לקיום הממלכה. לטיפול בחולים ובית-מחסה היתוסף עתה תפקיד של לוחמה שהפך את האגודה למסדר צבאי.

שינוי זה באופי המוסד ובתפקידיו נבע כנראה משני גורמים שונים. האגודה היתה מלכתחילה מורכבת בעיקרה אבירים, כלומר בני השכבה שלפי חינוכה והלוך-רוחה עסקה מאז ומעולם בלחימה. שנית, כבר בעשור השני לקיומה של הממלכה החל להתארגן בירושלים מסדר אבירי שני, של הטמפלרים, שמתחילת דרכו לקח על עצמו תפקידים צבאיים מובהקים, גם אם קשורים היו אז בתנועה הצליינית. אגודה זו שמה לה למטרה להגן על עולי-הרגל וללוות ליווי מזוין את שיירותיהם בדרכי הארץ ; הכוונה היתה בעיקר בדרכים המוליכות למקומות המקודשים במסורת. כזה היה, למשל, מקום הטבילה המסורתי של ישו על-ידי יוחנן המטביל ליד יריחו. וכך נעו בעשור השלישי לקיום הממלכה עולי-רגל בדרכי הארץ, כשהם מלווים על-ידי הטמפלרים. אגודתם אימצה לעצמה בתחילת דרכה אף היא תקנון נזירי. אולם כשזכתה בשנת 1128 לתקנון משלה, תקנון שאושר על-ידי האפיפיורות, השתנה אופיה מזה של אגודות נזיריות והיא מיזגה בתוכה את האידיאל הנזירי עם האידיאל האבירי. התקנון, כפי שנוסח בהשראתו של ברנרד מקלרבו, שנחשב לקראת אמצע המאה השתים-עשרה למנהיג הרוחני של אירופה, נועד לשקם את מוסד האבירות על-ידי כפיית אורח-חיים שנבע מנדרי הנזירות על האבירות. האבירות האמיתית, טען ברנרד, היא זו של המקבים, מגיני האמונה ; אולם מאז עוות אידיאל זה עד שבאו הטמפלרים להחיותו.

המסדרים בתור צבא קבע

אם בתחילת דרכם התקיימו המסדרים זה לצד זה, כשהם ממלאים את משימתם הראשונה והמקורית - הדאגה לצליינים - וגם פונקציות צבאיות, פחתה והלכה בהדרגה חשיבות המשימה המקורית. השינוי הבולט במיוחד במסדר ההוספיטלרים היה בכך שצירף לתפקידיו הסיעודיים תפקידים צבאיים מובהקים. הנטיות הטבעיות של האבירים והתחרות מצד הטמפלרים דחפו את המסדר הוותיק יותר לשנות את אופיו. נוספה לכך גם העובדה שכמעט מתחילת דרכם היו המסדרים ארגונים בינלאומיים ובכל רחבי אירופה עמדו לרשותם מאגרי כוח-אדם וכספים לא-מוגבלים כמעט. מאגרים אלה הועמדו להגנת המדינה הצלבנית וכבר במאה השתים-עשרה היו המסדרים למעוזה הצבאי, שאפשר לכנותם "צבא הקבע". כוחה הצבאי של ממלכת ירושלים מבוסס היה על חובות השירות הפיאודאלי, ככל הממלכות הפיאודאליות. צבא זה מגויס היה בשעת חרום והצטרף לגרעין קטן של אבירים בגדוד המלך ולא היה אלא "צבא מילואים", אם כי הלחימה היתה עיקר עיסוקו בחיי היום-יום. נוסף על כך שלא היה זה צבא נוח לגיוס, הוא היה קטן למדי. מספר החייבים בשירות צבאי למלך, על בסיס הקשר הפיאודו-וסלי, לא עלה, לפי האומדנים, על כ-675 פרשים וכ-5,025 רגלים. חלק מחיל זה מרותק היה לתפקידי שמירה במבצרים ובמצודות הרבות, נקודות תצפית ושיטור על-פני הארץ. מכאן שכוח המחץ הממשי של הממלכה זעום היה למדי. במסגרת זו יש להעריך את תרומת המסדרים הצבאיים. לדברי בנימין מטודלה ב"טינפולי שלמון [כלומר, במסגד אלאקצא שהיה למשכן מסדר הטמפלרים ומכאן גם שמם] חונים הפרשים ויוצאים מהם שלוש-מאות פרשים בכל יום למלחמה" ; ז'ק מויטרי, בישוף עכו, ציין שני דורות מאוחר יותר שבמסדר בירושלים חיו 300 אבירים. יוצא שלרשות כל מסדר צבאי היו כ-300 אבירים וצירוף כוחות המסדרים היה שקול כנגד זה של כוחות הממלכה. לשני המסדרים הגדולים נוספו מאוחר יותר "מסדר מרים הקדושה של הטבטונים" הוא המסדר הטבטוני וכן מסדרים צבאיים קטנים יותר, שחיקו את המסדרים הגדולים, "מסדר החרב", "מסדר רוח הקודש", "מסדר סן-לעזר" (מסדר של אבירים מצורעים), המסדר האנגלי של תימס מקנטרברי, המסדר הספרדי של יעקב הקדוש ואחרים.

מסדר הטבטונים

המסדר הטבטוני, שעתיד גדול נשקף לו בתולדות אירופה כמייסדה של פרוסיה, הפך לשלישי בגודלו בממלכה. תחילתו באכסניה שהקים בעכו למען צלבנים דוברי גרמנית הדוכס פרידריך משוביה בשנת 1192. אבירי המוסד טענו לייחוס למוסדות גרמניים שקיימים היו בירושלים במאה השתים-עשרה, לרבות "כנסיית מרים הקדושה" (כיום בשטח הרובע היהודי) ואכסניה שבראשה עמד גרמני שנתון היה למשמעתו של ראש המסדר ההוספיטלרי. כבר בשנים 1128-1127, לערך, מסתבר כי קיים היה בתוך המסדר ההוספיטלרי מעין סניף של אבירים דוברי גרמנית. אולם נסיונותיהם של חברי קבוצה זו להפוך למסדר עצמאי לא עלו יפה אלא לאחר מסע-הצלב השלישי, שעם משתתפיו נמנו אבירים רבים דוברי גרמנית. האבירים הגרמנים, שבשנים הראשונות לקיום אגודתם בעכו הקדישו עצמם לטיפול בחולים, החלו בין השנים 1198-1196 ליטול על עצמם פונקציות צבאיות. תקנון המסדר, כפי שנוסח בשנת 1197 בעכו במועצת בישופים, נסיכים ואצילים גרמנים ששהו באותו זמן בארץ, מועצה שנועצה אף בבישופים ובבארונים המקומיים, מיזג את תקנוני ההוספיטלרים והטמפלרים. וכפי שהדבר נרשם בכרוניקה של המסדר :

כולם החליטו פה אחד שבית-החולים ינהג ביחס לעניים ולחולים כמנהג בית-החולים על-שם יוחנן הקדוש בירושלים . . . ואילו ביחס לכמורה. לאבירים ולשאר האחים ינהגו מעתה מנהג הטמפלרים . . .

בשנת 1199 זכתה האגודה להכרה אפיפיורית כמסדר צבאי. המסדר זכה במהרה לסטאטוס בינלאומי ולרכוש קרקעי ברחבי הממלכה. עם חידוש השליטה הפרנקית בירושלים (1229) העביר הקיסר פרידריך השני חלק ממוסדות המסדר לירושלים.

מבנה המסדרים

המסדרים שקמו כאגודות אבירים עניים פיתחו במהלך הזמן ארגון שאופיו ריכוזי והיירארכי מובהק. בראש כל מסדר עמד מפקדו הראשי שתוארו "מגיסטר", שהיה נבחר לתפקיד זה מתוך אבירי המסדר, לכל ימי חייו, על-ידי האסיפה הכללית של המסדר. במסדר ההוספיטלרי, למשל, סייעו למפקד הראשי כמה בעלי משרות, וביניהם ממלא-המקום שלו, הממונה על האוצר, מפקד הצי ומפקד חיל-הפרשים. תחתם עמדו מפקדי הסניפים של המסדר ברחבי העולם הנוצרי, שתוארם היה "פריור", כמו למשל "הפריור של גרמניה העלית", "הפריור של גרמניה התחתית", "הפריור של צרפת" ושל אירלנד. גם אותם בחרה האסיפה הכללית. המפקדים נבחרו מבין עלית חברי המסדר, "האחים-האבירים" ; לצדם עמדו כמרי המסדר, ותחתם - האחים-הסרג'נטים (לוחמים ולעתים אף פרשים שלא ממעמד האצולה). תחת אלה עמדו "האחים-המשרתים", ששימשו את האחים האחרים ועבדו גם כשרתים במוסדות המסדר, כגון בתי-החולים שלו. לאלה נלוו "הקונפרטרס", כלומר אנשים חילוניים שהיו קשורים בדרך זו או אחרת למסדר, כגון בני אצולה שתמכו בו בכספם אך בחרו שלא להפוך לאחים ממש.

המסדרים בתור חיל-מצב

כבר כאשר ביקר בארץ בשנת 1163 , לערך, תורוס השני מלך ארמניה, העיר בשיחה עם מלך ירושלים כי לא יכול היה למצוא בממלכה שום מבצר, עיר או עיירה השייכים למלך, חוץ משלושה ; הכל שייך היה למסדרים. הערה זו מוגזמת היתה, אולם מסתבר ממנה - וכמו גם ממקורות אחרים - כי כבר במהלך המאה השתים-עשרה קיבלו המסדרים על עצמם את איוש מבצרי הארץ והגנתם. וכך, נוסף על היותם צבא-קבע, החלו ממלאים גם את תפקיד חיל-המצב של הממלכה. תפקיד זה נבע, כשמדובר במסדר הטמפלרים, מיעדו המקורי של המסדר: מתן ליווי מזוין לצליינים בדרכי העלייה לרגל בארץ. כדי להבטיח את הדרכים, הוקמו עליהם מצודות קטנות, כמו אלה באבו גוש (שהצלבנים זיהו לעתים עם אמאוס) ובלטרון על דרך ירושלים-יפו או מצודות מעלה-האדומים ובית-עניה על דרך הצליינים ירושלים-יריחו. הראשון שלקח על עצמו את הגנת המבצרים היה לא מסדר הטמפלרים, כפי שאפשר היה לצפות, אלא מסדר ההוספיטלרים דווקא. הוא אף החזיק במהלך קיומה של הממלכה מספר הגדול ביותר של מבצרים בארץ. בשנת 1136 קיבלו ההוספיטלרים מידי המלך את מבצר בית-גוברין, בשנת 1152 את עזה, ב-1157 מחצית באניאס ועד שנת 1160 היו בידיו שבעה עד שמונה מבצרים, כולל כוכב-הירדן ; בשנת 1180 היו כבר בידיו עשרים וחמישה מבצרים ואילו בשנת 1244 – עשרים ותשעה. בסך-הכל היו ברשות המסדר במהלך תולדותיו כחמישים ושישה מבצרים בתחום ארץ-ישראל וסוריה. מסדר הטמפלרים החזיק במהלך התקופה הצלבנית במספר קטן יותר של מבצרים. היו אלה בעיקר מבצרי דרכים, וביניהם שסטלה, צפת, ציפורי, שפרעם, אלפולה, זרעין, עתלית, כפר לם, מרל, קאקון, אלברג', אזור, לטרון, יאלו ומעלה- האדומים. המסדר הטבטוני, שנוסד לאחר מסע-הצלב השלישי, זכה לקבל לידיו את מבצר מונפור (שם ביקשו הטבטונים לקבוע את מטה מסדרם), את מעליא וחורבת מנות השכנות וכמו כן יחיעם (מצודת ג'דין) ואכזיב (קזל אימבר).

מעמדם המדיני של המסדרים

במהלך המאה השתים-עשרה היה למסדרים תפקיד נכבד בהגנת הממלכה, ועל עושרם העצום העיר כרוניסט בן אירופה "כי אותו בולעים המסדרים למען הגנת ארץ-הקודש, כאילו שהושלך לתהום העולם התחתון". בזכות אספקת כוח-אדם מתמדת מאירופה הם היו לגורם הצבאי השני בחשיבותו בממלכה לאחר צבא המלך. אולם מבחינה מדינית היו המסדרים כפופים לכתר שהגדיר את פעילותם, ושנהנה בשל מדיניותו הזהירה באותה העת מיציבות בממלכה. מצב זה השתנה במאה השלוש-עשרה. מצד אחד נחלש הכתר ובייחוד לקראת אמצע המאה ולא היה עוד ביכולתו להכתיב מדיניות למסדרים הצבאיים ; מצד שני - הצטמקו מאגרי הכוח והעושר במדינה ובעיקר אלה של האצולה הצלבנית, עם אובדן השטחים מחוץ לשפלת החוף ; השטחים שנותרו לא הספיקו להזין את צורכי המדינה. המסדרים היו מעתה לצבאה העיקרי, אם לא הבלעדי, של הממלכה, צבא שאליו נוספו מדי פעם גיסות ששוגרו להגנת הממלכה מאירופה. עם החלשת השלטון המרכזי והעלמו, עלה גם כוחם הפוליטי של המסדרים. ממגיני הנצרות ומגיני הממלכות הצלבניות במזרח הפכו המסדרים לגורם שאף אם התרחק לכאורה מתככי הפוליטיקה היום-יומית ניסה לקבוע הלכה במדיניות החוץ הצלבנית. מבחינה זו דומה היה מעמדם לזה של הקומונות הימיות. במאה השלוש-עשרה החלו המסדרים מתערבים בענייני הממלכה, דבר שיצר יריבות בינם לבין עצמם. היריבות, ובעיקר זו שבין שני המסדרים הגדולים של ההוספיטלרים והטמפלרים, הביאה לידי כך שהם החלו לנהוג כגופים פוליטיים ריבוניים. בכך תרמו תרומה גורלית להתפרקותה של המדינה, אותה מדינה שלצורך הגנתה נוצרו. השעיר לעזאזל לנפילת הממלכה נמצא באירופה למקטרגים בדמות המסדרים הצבאיים. כטיפוס אידיאלי של האבירות הנוצרית תלו בני התקופה בחברי המסדרים ציפיות גדולות לאין-שיעור מאלה שתלו בלוחמים סתם. אבירי המסדרים חייבים היו לשמש דוגמה ומופת לשאר מגיני הממלכה וכשלא ענו על ציפיות אלה נחשבו לבוגדים. הלכי-רוח עוינים אלה, שהחלו מבצבצים ועולים בנצרות עוד סמוך לאמצע המאה השלוש-עשרה, הם-הם שהביאו לפירוקו של מסדר הטמפלרים בשנת 1312.

שני המסדרים הגדולים האחרים, ההוספיטלרים והטבטונים, המשיכו להתקיים גם לאחר נפילת הממלכה. קומץ הוספיטלרים ניצולי מפלת עכו עברו לקפריסין (1291), משם לרודוס (1310) ולבסוף למלטה (1531), כשהם מקדישים את כל מרצם לכיבוש מחדש של ארץ-הקודש מחד גיסא ומקיימים כאן מוסדות צדקה לצליינים מאידך גיסא ; רק נפוליון שם קץ למסדר ההוספיטלרי הלוחם ולנחלתו במלטה (1798). הטבטונים, שהצליחו להימלט מעכו, קבעו את מטותיהם תחילה בוונציה ובשנת 1308 במרינבורג שבפרוסיה (שם התבסס סניפם החל משנת 1231 ). כאן נטל עליו המסדר תפקיד קולוניזאציה בחסות פולין ותוך כך יצר מעין אימפריה שכללה גם את ליבוניה, אסטוניה, קורלנד וסמוגיטיה. אימפריה זו זועזעה קשה בקרב טננברג (1410) שהיה לטבטונים בחינת קרב חטין. מעתה ועד סיום שליטתם באיזור (1562), הכו בהם העמים ששיעבדו מזה ושכניהם מזה.

לחלקים נוספים של המאמר: