תולדוט אתר ההיסטוריה - לו משפט הבכורה

במלאות 900 שנה למותו של רש"י הנפיקה ממשלת צרפת בול לזכרו. מי האיש?

אגדות רבות נרקמו סביב חייו של רבי שלמה יצחקי, רש"י, שנולד בשנת 1040 בעיר טרוייש שבצפון צרפת ונפטר בכ"ט בתמוז 1105, אך אלה מבטאות את ההערצה אליו ומשקפות את עולמה התרבותי של החברה היהודית בשלהי ימי הביניים יותר משהן מהוות מקור היסטורי לתולדות חייו.

על חייו הפרטיים של רש"י לא הגיעו לידינו ידיעות של ממש ועל אשתו של רש"י אין אנו יודעים דבר. לזוג נולדו שלוש או ארבע בנות, ושתיים מהן, יוכבד ומרים, נישאו לתלמידי חכמים גדולים. נכדיו של רש"י היו כולם תלמידי חכמים מובהקים, ושניים מהם, ר' שמואל (רשב"ם) ור' יעקב (רבנו תם), היו מגדולי בעלי התוספות והחלו להנהיג את קהילות צרפת הצפונית שנים מעטות לאחר פטירתו.

בהיותו כבן 20 יצא רש"י מצרפת ללמוד בישיבת מגנצא שבגרמניה, שזכתה אז לפרסום רב ולהילה של זוהר. שני דורות לפניו לימד בה רבנו גרשום מאור הגולה, שרש"י כינהו "גדול העולם" ו"מאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין". כעשר שנים למד רש"י במגנצא ובוורמיזא, ולתקופה זו נודעה השפעה מכרעת על אישיותו ועל מפעלו הספרותי המפואר.

זמן קצר לאחר שובו לטרוייש הקים רש"י בית מדרש משלו. בתחילה זו הייתה ישיבה קטנה שמנתה תלמידים אחדים בלבד, התלמידים, שלא היו מבני המקום, גרו בביתו של רש"י וסעדו על שולחנו. מספר התלמידים בישיבה גדל בהדרגה, ובתוך זמן קצר רכש לו רש"י פרסום רב ועמדה חשובה בקהילות צרפת הצפונית. שמעו יצא למרחוק ואל ישיבתו באו תלמידים אף מן הארצות הסלביות ומגרמניה. באשכנז ובצרפת בתקופה ההיא לא קיבלו חכמים משכורת על הוראתם בישיבה. רש"י התפרנס ממסחר, ויש חוקרים הסוברים שהתפרנס מגידול כרמים. ענוותן גדול היה בחייו הפרטיים אך מנהיג ציבורי תקיף הנלחם בעוז על דעותיו.

חומש עם רש"י

פירושו של רש"י למקרא היה הספר הראשון שנדפס בעברית, פירושו לתורה - שהיה לפירוש קבוע בחומש - זכה לתפוצה גדולה ביותר. במשך מאות שנים קראו לאורו את פרשיות התורה, ורבים ספגו דרכו את מדרשי חז"ל ואת הערכים החינוכיים הגלומים בהם. במקומות רבים היה לימוד הפרשה עם פירוש רש"י לדרישה מקובלת מכל ילד יהודי הלומד בחדר ובמוסדות השכלה אחרים הן בקהילות אשכנז הן במרכזים אחרים. ר' יהודה כלאץ, שעבר מספרד לצפון אפריקה במחצית השנייה של המאה ה-15, מספר כי בנדודיו במלכות גרנדה נתבקש ללמד חומש עם רש"י והוא מעיד כי: "כבר נמשך המנהג בכל ישראל להתחיל המתחילי' [=נערים העושים את צעדיהם הראשונים בלימוד] בקריאת רש"י". בטור ובשולחן ערוך נפסק להלכה שאדם יוצא ידי חובה של קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" בקריאת פירוש רש"י במקום תרגום אונקלוס. מעטים החיבורים שהשפעתם על התרבות היהודית לדורותיה כה גדולה כפירוש רש"י למקרא.

במיוחד חשובה השפעתו הגדולה של הפירוש על התפתחות אסכולת הפשט בצרפת, אסכולה שבמרכזה עמדו ר' יוסף קרא, רשב"ם, ר' יוסף בכור שור ור' אליעזר מבלגנצי. לפירוש רש"י נכתבו פירושים רבים, גם מלומדים נוצרים גילו עניין בפירושיו של רש"י, ויש מהם שהושפעו ממנו לאחר הפולמוס על התלמוד בשנת 1240. במיוחד ראוי להזכיר את ניקולאוס מלירה (1349-1270), מחשובי מפרשי המקרא הנוצרים בימי הביניים. הוא ידע עברית על בוריה והכיר היטב גם פירושים עבריים אחרים למקרא. הוא הרבה להסתמך על רש"י ולהזכירו בשמו, מהמאה ה-17 החלו לתרגם את פירושיו של רש"י לשפות זרות, ובהן לגרמנית, ליידיש, לאנגלית ולצרפתית.

מה הביא לתפוצה עצומה זו של הפירוש ולהשפעתו הגדולה? מדוע נדחו מפניו פירושים מצוינים כפירושו של ר' אברהם אבן עזרא? קשה לתת על כך תשובה ברורה וחד-משמעית. פירוש על דרך הפשט, מעין זה שכתבו ר' אברהם אבן עזרא ורשב"ם, היה מיועד לתלמידי חכמים ולבקיאים בדקדוק הלשון העברית. המוני העם חיפשו פירוש שישלים בקצרה את התמונה המתוארת במקרא, יעניק עמקות ומשמעות לדברים ויעשיר את עולמם האינטלקטואלי והרגשי של הלומדים. ההתנוונות והירידה של יהדות ספרד במאה ה-14 וה-15 וגירוש היהודים מערים שונות בגרמניה במאה ה-15, הגבירו את הצורך בחיזוק הלבבות, הלקט הנבחר של מדרשי חז"ל, ששיקע רש"י בפירושו אגב קשירתו ללשון המקרא, עולם הרעיונות הגלום בו (זהו אגב תחום "חם" שלא נדון כמעט באלפי המחקרים שפורסמו על רש"י ויעסיק את עולם המחקר בשנים הקרובות) והלשון הקצרה והבהירה, השווה לכל נפש, היה בהם מדרך הטבע כדי למשוך את הלב, להגביר את העניין בלימוד המקרא ולעתים אף לחזק ברכיים רפות.

הפירוש התמודד לעתים עם העולם הנוצרי הסובב, הן בפולמוס הישיר עם הפרשנות הכריסטולוגית הן במתן טעם לסבל שבגלות. בעלי הקבלה בספרד אף ראו בפירושו של רש"י כלי רב-חשיבות במלחמתם בפילוסופיה ובנושאיה. אין זה מקרה שהרמב"ן, מנושאי הדגל המובהקים של המקובלים במלחמה זו, הוא שתיאר את פירוש רש"י לתורה כ"נרות המנורה הטהורה", וכמי שיש ליתן לו את "משפט הבכורה".

ים התלמוד והפיוט

אם בפירוש המקרא זכינו לפירושים מקיפים נוספים בעלי חשיבות, כגון פירושיהם של רבי אברהם אבן עזרא, ר' משה בן נחמן (הרמב"ן) ור' דוד קמחי (רד"ק), הרי בפרשנות התלמוד לא נכתב פירוש שישווה אל זה של רש"י ברמתו ובהשפעתו על העיון ועל הלימוד לדורות. ערכו הפרשני והדיאלקטי לא יסולא בפז. רש"י פירש רבות ממסכתות התלמוד הבבלי ואולי את כולן. עם זאת, מקצת הפירושים הנדפסים המיוחסים לו אינם שלו, ואחרים - זהות מחברם עודנה מוטלת בספק.

רש"י היה מגדולי המשיבים שבין חכמי ישראל בימי הביניים. מאות מתשובותיו שרדו, ובהן חומר הלכתי, היסטורי ותרבותי רב, אך ברור שתשובות רבות אחרות אבדו. מעט שאלות הקשורות בדיני ממונות שרדו בידינו ביחס לריבוי תשובותיו בתחומי איסור והיתר ואורח חיים. לעתים קרובות הושמטו או קוצרו השאלות שהופנו אליו, וגורל דומה פקד רבות מתשובותיו. תלמידיו לא כינסו את כל תשובותיו יחדיו. הן פוזרו לפי נושאיהן בחיבורים שונים, ובעיקר בספרי הליקוטים שמקורם בבית מדרשו של רש"י.

רש"י היה רגיל להאריך בשבחם של השואלים ולדרוש בשלומם. אם השיב לתלמידי חכמים גדולים, הביע פליאה על הפנייה אליו, ואם לתלמידים ענה - בירכם בלבביות, לעתים כינה את השואל בלשון חיבה "חביבי" או "אחי".

כרוב חכמי אשכנז וצרפת בזמנו עסק רש"י גם בכתיבת פיוטים. חשיבות פיוטיו רבה, הן להכרת דמותו שלו הן להכרת תחושותיהם של בני אותו הדור. ב"סליחות" שלו תיאר רש"י את רדיפות היהודים ואת מכאוביהם, את מאווייהם לגאולה, את השפלתם וביזוים, את הנגישות הכלכליות נגדם ואת מסירות נפשם על לימוד התורה. ייתכן שתיאוריו קשורים גם בפרעות של מסע הצלב הראשון בשנת תתנ"ו, אך אין לכך הוכחה ברורה, רש"י עסק גם בפירוש פיוטים. ז'אנר ספרותי זה, שחכמי צרפת וגרמניה עסקו בו כבר לפני רש"י, זכה לפריחה מהירה דווקא בבית מדרשו, שבו ייחסו לפיוט ולפייטנים הקדומים ערך ראשון במעלה.

ארון הספרים

אין בידינו פרטים של ספרייתו הפרטית של רש"י, לא על היקפה ולא על גורלה. רשימת הספרים שרש"י השתמש בהם בתשובותיו, כבכל יצירתו, היא עשירה ומגוונת מזו של רבותיו ושל חבריו באשכנז. רש"י עשה שימוש בתלמוד הבבלי, בתלמוד הירושלמי, במדרשי הלכה ואגדה, בסיפורי עם, בתרגומי מקרא, בתשובות ובספרי הלכה של הגאונים, בפיוטים - הן הקלסיים הן אלה שנתחברו באשכנז סמוך לזמנו. ספריהם של המדקדקים היהודים הקדומים בספרד עמדו לפניו, והוא הרבה להשתמש בחיבוריהם של מנחם בן סרוק ודונש בן לברט.

רש"י לא חדל מלהתעניין במורשות תרבותיות יהודיות ובמקורות ספרותיים שמחוץ למרכז היהודי-אשכנזי, ובמיוחד בפרובנס, בספרד ובביזנטיון. רש"י קיבל מסורות בעל פה ובכתב מחברים ומתלמידים שונים, ובמיוחד מרבי יוסף קרא, שהביא בפני רש"י מסורות יהודיות פרובנסליות, ומר' שמעיה, שסיפק לו מסורות של יהודי ביזנטיון. באמצעות תלמידים מבוהמיה התוודע למנהגיהן של קהילות ישראל שם. הוא נפגש עם "הבאים מארץ ישראל" ושמע מהם על מנהג קריאת התורה שראו בה. במידה מסוימת קירבוהו מסורות אלה אל לשונות אחרות, כגון יוונית וערבית, אל מנהגים שונים ואל מסורות הלכתיות שונות. זיקתו של רש"י אל המורשות התרבותיות השונות: האשכנזית, הבבלית, הספרדית והאיטלקית גם הן העשירו את מקורותיו ואת עולמו הרוחני, זהו אחד הקווים החשובים המאפיינים את בית מדרשו בטרוייש.

האיר עיני גולה

ברשימות הזיכרון של ערים שונות בגרמניה מתואר רש"י כמפרש הגדול "שהאיר עיני הגולה בפירושו". בני הדורות הבאים ראו את ייחודו ואת עיקר תרומתו לדורות בתחום הפרשנות. ואכן, מבחינת יצירתו הספרותית הגדרה זו קולעת אל האמת יותר מכל הגדרה אחרת. שני מקורותיה החשובים ביותר של תרבות ישראל - המקרא והתלמוד הבבלי - הוארו באור חדש בזכות מפעלו הפרשני. ואולם, בפרספקטיבה היסטורית כוללת, דומה שראוי להדגיש אף תואר אחר שנתנו לו תלמידיו: "המורה הגדול". תרומתו של רש"י להתפתחותו של מרכז התורה בצרפת הצפונית הייתה מכרעת. בראשיתו היה המרכז בצפון צרפת קטן מאוד באוכלוסיו, והחכמים המעטים שפעלו בו ברבע השלישי של המאה ה-11 יצאו ללמוד בישיבות המפוארות של גרמניה, והנה כעבור זמן קצר הוא זכה לפרסום גדול והפך לאבן שואבת לחכמים ממרכזים אחרים. נעשתה בו פעילות ספרותית ענפה ורבגונית, והוא אף עלה בכך על המרכז המפואר שבגרמניה.

עלייתו של מרכז זה למעמד של בכורה בהנהגה הרוחנית של קהילות ישראל באירופה (למעט ספרד) ובהתפתחותה של היצירה הספרותית באה בתקופה קשה לחיי הרוח של קהילות אלה. ישיבות וורמייזא ומגנצא ספגו מכה קשה ביותר בגזרות תתנ"ו ורוב חכמיהן המובהקים נספו. המרכז באיטליה ירד גם הוא מעט מגדולתו. לא מצינו בו חכמים גדולים או יצירות ספרותיות גדולות מאז ימיו של ר' נתן בר' יחיאל בסוף המאה ה-11 ועד למאה ה-13.

המורה הגדול

המרכז המפואר שבצפון צרפת עלה לגדולה לא רק בשל יצירותיו האישיות של רש"י, אלא גם בעקבות פעולתם ויצירתם הספרותית של תלמידיו. אל ישיבתו של רש"י בטרוייש באו תלמידי חכמים ממרכזים אחרים להסתופף בצלו. רש"י הרגיל את תלמידיו לקלוט מסורות פרשניות ממורשות יהודיות מגוונות, כולל ספרד ופרובנס, ולגלות פתיחות מסוימת גם כלפי הסביבה הלא-יהודית. הפתיחות והביקורתיות תרמו תרומה גדולה להתפתחותה של היצירה הרוחנית במרכז בצרפת ולעיצובה. זה הרקע להתפתחותם של בעלי התוספות בצרפת במהלך המאה ה-12. שורשיה של דרך חדשה זו בעיון בתלמוד נעוצים עוד בישיבותיה של גרמניה, אך אין זה מקרה שלשיא התפתחותן הגיעו דווקא בצרפת במהלך המאה ה-12.

קשה לתאר את התפתחות המרכז הצרפתי המפואר ללא פעולתם של ר' יוסף קרא, ר' שמעיה, ר' מאיר בר' שמואל, רשב"ם, ריב"ן, ר' נתן בר' עזריאל, ר' שמחה מוויטרי, ר' יעקב בר' שמשון ואחרים. כל אלה הסתופפו בצלו של רש"י וינקו מתורתו ומדרכיו בלימוד. "המורה הגדול" הוא שעודדם ליצור. תעיד על כך העובדה שעוד בשבתם לפני רש"י כתבו חכמים אלה פירושים למקרא, לתלמוד, למשנה ולפיוטים, וכן מחזורים. אין שום מרכז יהודי אחר שבו הייתה יצירה כה ענפה ומגוונת כמו בבית מדרשו של רש"י.

קשה להניח שבלא עידודו המפורש של רש"י הייתה זוכה היצירה הפרשנית לפריחה כה גדולה ולעיסוק כה אינטנסיבי עוד במאה ה-11. גם בגרמניה מצינו תלמידים יוצרים לפני רבותיהם, ונראה שרבנו גרשום מאור הגולה הוא שחינכם לזאת, אך לא באינטנסיביות כזו ולא בתחומים חדשים כבצרפת. את תפקידו החשוב בישיבתו ראה המורה הגדול רש"י לא רק ביצירתו שלו, אלא גם בהכשרת התלמידים ללכת בעקבותיו.

האווירה המיוחדת בקרב חבורת הלומדים שישבה לפני רש"י, כפי שהיא עולה ממקורות שונים ומגוונים, יש בה כדי להעיד על הדרך שבה עיצב רש"י את בית מדרשו. בחבורה זו שררו יחסי קרבה גדולים בין המורה לתלמידיו ובין התלמידים לבין עצמם. הם נשאו ונתנו בחופשיות מוחלטת, חונכו לביקורתיות ולשימוש במקורות רבים ומגוונים, ובעיקר - ליצור בתחומים רבים וחדשים. אין להתעלם מכך שגם בחברה הלא-יהודית, ובמיוחד בצרפת הצפונית, נוצרו באותה עת חוגי לומדים שהסתופפו בצלו של מורה גדול וחונכו לחשיבה ביקורתית וליצירה ענפה. אולם קשה לתלות בהשפעת הסביבה לבדה את ההתפתחות המרשימה של המרכז היהודי בצרפת הצפונית ברבע האחרון של המאה ה-11.

שבחי רש"י

מאלפת ההשוואה בין ישיבות גרמניה לישיבות צרפת ביחס להתפתחותו של ז'אנר ספרותי חדש שנוצר באותה עת: שבחיו של המורה. זו הפעם הראשונה בתולדות החברה היהודית באירופה בימי הביניים שתלמידים מספרים על מעשי רבותיהם ועל הנהגותיהם כדי שישמשו דוגמה ומופת לדורות הבאים. בגרמניה כתבו בני מכיר ברבע האחרון של המאה ה-11 את ספר "מעשה המכירי" ובו תיאור מעשיהם, הנהגותיהם ודברי תורתם של חכמי מגנצא, וורמייזא ושפירא, ובמיוחד אלה של ר' יצחק בר' יהודה. באותה עת ממש העלו על הכתב תלמידיו של רש"י בצרפת הצפונית את "שבחי" רבם, את מעשיו ואת הנהגותיו. במרכזה של יצירה זו עמד ר' שמעיה, אך השתתפו בה גם תלמידים נוספים.

כך נשתמרו לנו פרטי פרטים על מעשיו ועל הנהגותיו של רש"י בתחומים רבים של החיים. האופי האישי הבולט כל כך בספרות שנוצרה בבית מדרשו של רש"י בהשוואה ל"מעשה המכירי", נובע מהקרבה הרבה בין רש"י לתלמידיו. כך, למשל, כתב רש"י אל תלמידו שמעיה: "לשלומך אתה שמעיה אחי, אני שלמה אוהבך שואל, ואשר השלום שלו ישקיטך לשלות שלום וישוב לשוש עליך". כינויו "המורה הגדול" בא לו בשל קרבה זו ולא רק בשל ההוראה בישיבה בפועל. בפרספקטיבה היסטורית כוללת, ראוי רש"י לתואר זה הן בשל יצירתו הפרשנית הענפה, שאפשרה לרבים ללמוד בעצמם את המקורות, הן בשל העמדתם של תלמידים ראויים בעלי שיעור קומה, בונים ויוצרים, שהמשיכו את מפעלו במרכזי יישוב יהודיים בצרפת ומחוצה לה.

רש"י הכתיר את רבנו גרשום בתואר "מאיר עיני הגולה" וכינהו "הגאון", "הצדיק", "שאין גדול כמותו", ומי "שכל בני אשכנז וכותים תלמידיו אנו". והנה באו תלמידיו של רש"י וכינוהו בתארים דומים. רשב"ם תיאר את רש"י כמי ש"האיר עיני הגולה" וראב"ן תיארו כמי ש"הקים לעולם רגל שלישי". ברשימות הזיכרון של קהילות אשכנז נהגו להזכיר במשך מאות שנים בעת התפילות זה בצד זה את רבנו גרשום מאור הגולה ואת רש"י. האחד כמי שהאיר עיני גולה בתקנותיו, והאחר כמי שהאיר עיני גולה בפירושיו.