(ה)אמנה הלאומית הפלסטינית מסמך היסוד של אש"ף, המגדיר את מטרותיו של הארגון. בגרסתה המקורית אושרה האמנה ע"י אש"ף בוועידתו הראשונה ב-1964, והרעיון המרכזי הבא לידי ביטוי בה הוא חיסולה של מדינת ישראל והקמת מדינה ערבית-פלסטינית בפלסטין כולה. האמנה נוסחה מחדש בצורה יותר מפורשת וברורה ע"י המועצה הלאומית הפלסטינית (המל"פ) בוועידתה בקאהיר ביולי 1968. גרסה זו דוחה את חלוקת הארץ "שבגבולותיה מתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית, שאינה ניתנת לחלוקה" (סעיף 2) ו"מולדת העם הערבי" שהעם הפלסטיני הוא חלק ממנה (סעיף 1). רק "היהודים אשר שכנו בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה" יוכרו כפלסטינאים (סעיף 6). הארץ תשוחרר בדרך של "מאבק מזויין" (סעיף 9) כולל "הפעולה הפידאית" (כלומר, טרור) שהיא "הגרעין של מלחמת השחרור העממית הפלסטינית" (סעיף 10), שתכליתה "לחסל את הקיום הציוני בפלסטין" (סעיף 15). והציונות מוגדרת כ"תנועה בלתי חוקית", שיש "לאסור את קיומה ופעילותה" (סעיף 23). סעיף 20 של האמנה שולל קשר היסטורי ורוחני כלשהו של היהודים לפלסטין : "הצהרת בלפור, המנדט ומה שנבע מהם, ייחשבו בטלים". הוא שולל גם את קיומו של עם יהודי. "היהדות כדת אינה לאומיות בעלת קיום עצמאי, וכמו כן אין היהודים עם אחד... אלא הם אזרחים במדינות שלהן הם שייכים." סעיף 21 דוחה פשרות כלשהן: "העם הערבי הפלסטיני (דוחה) את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין בשלמותה." גם לאחר הניסוח מחדש של האמנה ב-1968, לא היה ברור אם "פלסטין בגבולותיה מתקופת המנדט" (סעיף 2) מתייחס רק לא"י המערבית, או גם לעבר-הירדן, שהיה אף הוא חלק מהמנדט הבריטי. כמו כן מעולם לא הובהר מתי, על פי הפלסטינאים, החלה הפלישה הציונית לפלסטין (סעיף 6).
כשהחל הלחץ הבינלאומי על ישראל אחרי 1974 להכיר באש"ף, הגיבה ישראל בפרסום נוסח האמנה בשפות רבות, כמסמך המדבר בעד עצמו. דוברים ישראלים, לרבות דוברים מטעם השמאל, שלא דחו על הסף קיום מגעים עם הארגון, חזרו וטענו שהכרה בו תיתכן רק אחרי שהאמנה כולה, או הסעיפים המדברים על חיסולה של ישראל ואי הכרה ביהודים כעם, יבוטלו. כאשר אמר ערפאת בעת מסיבת עתונאים בפריז ב-2 במאי 1989 שהאמנה בטלה ומבוטלת (הוא השתמש במילה הצרפתית caduc), התריסו כנגדו מומחים ישראלים שרק רוב של שני שליש מהמל"פ יכול לבטל או לשנות אותה (סעיף 33 של האמנה).
במכתב ששיגר לראש ממשלת ישראל יצחק רבין ב-9 בספטמבר 1993, התחייב ערפאת שאותם סעיפים באמנה השוללים את זכותה של ישראל להתקיים והסותרים את הכרתו של אש"ף בישראל, את קבלתו את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 ואת מחוייבותו לתהליך השלום אינם ברי תוקף, והמל"פ יכונס כדי לאשר את השינויים ההכרחיים באמנה. על בסיס מכתב זה הכירה ישראל באש"ף.
המל"פ כונס לישיבה מיוחדת ב-24 באפריל 1996, כחודש לפני הבחירות בישראל, כדי לבטל את הסעיפים הבעייתיים. החלטת המל"פ נוסחה כדלקמן : 1) מוחלט בזה על תיקון האמנה הלאומית הפלסטינית ע"י ביטול הסעיפים העומדים בניגוד לאיגרות ההכרה ההדדית שהוחלפו בין אש"ף לממשלת ישראל ב-10-9 בספטמבר 1993 ; 2) המל"פ מטילה על הוועדה המשפטית לנסח מחדש את האמנה הלאומית ולהציג את הנוסח בפני המועצה המרכזית בישיבתה הראשונה. בעת מערכת הבחירות טען הפרופ' יהושע פורת - וטענתו הופיעה בתעמולת הבחירות של הליכוד - שהאמנה לא שונתה, והחלטת המל"פ לא הייתה אלא תרמית. תומכי השמאל טענו שלא הייתה כל תרמית, מכיוון שהחלטה נתקבלה ברוב גדול (504 הצביעו בעד, 54 התנגדו, 14 נמנעו ו-94 נעדרו מההצבעה), בתמיכה ציבורית רחבה, ולמרות התנגדות חריפה מצד החוגים הרדיקלים באש"ף - לרבות החזית העממית, החזית הדמוקרטית, מפלגת "חלאץ" האיסלאמית ומספר חברי פת"ח בכירים כמו פארוק קדומי. ערפאת החליט לא להביא נוסחים מתוקנים של האמנה להצבעת המל"פ בשל חששו שהדיון ייארך. כמו כן, הוא רצה ללא ספק לראות מה תהיינה תוצאות הבחירות בישראל, והאם ממשלתה החדשה של ישראל תמשיך בדרך תהליך אוסלו לפני שהפלסטינאים יוותרו על אחד הקלפים העיקריים שבידם. ההתחייבות לתקן את האמנה הופיעה שוב בהסכם חברון.
