תולדוט אתר ההיסטוריה

אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) ארגון-גג של ארגוני שחרור פלסטיניים שונים, שהוקם ב-1964 ע"י אחמד אל-שוקיירי. בשנת 1968 השתלט הפת"ח, בהנהגת יאסר ערפאת, על הארגון. אע"פ שלא נערכו מעולם בחירות דמוקרטיות לארגון, וגופים פלסטיניים שונים התנגדו לו ולמדיניותו, ראו בו רוב הפלסטינאים גוף המייצג אותם, ותמכו בהכרתו ע"י מדינות העולם כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני. מטרתו העיקרית של אש"ף הייתה, בעת הקמתו, לשחרר את פלסטין מהכיבוש הישראלי - במשך שנים רבות תוך אי-הכרה מוחלטת בזכויות יהודיות כלשהן בארץ. הארגון עסק גם במשך השנים ברווחה וחינוך בקרב הפלסטינאים. האמצעים להשגת המטרה – "מאבק מזויין", שבעיני ישראל התקבל תמיד כתמיכה פלסטינית עקרונית בטרור נגדה. בעיקר לאחר 1974 התמקד אש"ף גם בפעילות דיפלומטית אינטנסיבית בעולם, והקים נציגויות במספר הולך וגדל של מדינות.

האמנה הלאומית הפלסטינית מביעה את השאיפות הקיצוניות ביותר של הפלסטינאים, ואחד הוויכוחים המהותיים בין ישראל לפלסטינאים הוא על הצורך לבטל סעיפים מרכזיים באמנה כתנאי לשלום בין שני העמים.

היסטוריה

1969-1964, הקמת אש"ף אושרה ב-1964 בוועידת הפסגה הערבית הראשונה. הכוונה הייתה שארגונם הצבאי והמדיני של הפלסטינאים ישרת את מדיניות החוץ הערבית במאבק הערבי נגד ישראל. אחמד אל-שוקיירי, איש ציבור ממוצא פלסטיני, נתמנה כראש הארגון החדש אך כיוון שהגיוס לצבא השחרור הפלסטיני (צש"ף) בקרב הפליטים הפלסטינים היה כפוף אז לקבלת אישור מיוחד מהממשלות המקומיות, לא נוצר קשר אמיתי בין שוקיירי והמוני הפלסטינאים.

מלחמת ששת-הימים וכיבוש הגדה-המערבית ורצועת-עזה בידי ישראל הביאו לכך שיותר ממיליון וחצי פלסטינאים (ובכלל זה חצי מיליון ערביי ישראל) היו כפופים למעשה לשלטון ישראלי. מצב זה הפיח רוח חיים באש"ף והביא לשינוי בדרכי פעולתו. יאסר ערפאת, סטודנט להנדסה באוניברסיטת קאהיר ממוצא פלסטיני, התייצב בראש הפת"ח, אחד ממרכיבי אש"ף שהוקם ב-1965, והטיף למאבק מזויין. ערפאת פנה להמונים במחנות וקרא להם לקחת את גורלם לידיהם. לאחר קרב כראמה במרס 1968, כשלטענת פת"ח נחל ניצחון על כוחות ישראליים שעברו לשטח ירדן לבצע פעולת תגמול, הגביר ערפאת את כוחו והבטיח את עליונותו של פת"ח בתוך אש"ף, תוך שהוא נהיה יו"ר הארגון. ב-1968 ניסח אש"ף מחדש את האמנה שנוסחה לראשונה ב-1964.

מעמדו המרכזי של פת"ח לא נשאר ללא עוררין. ב-1966 נוסדה קבוצה מהפכנית קיצונית, החזית העממית לשחרור פלסטין, בראשותו של ג'ורג' חבש, מנהיג כריזמטי, רופא יליד לוד. ב-1969 פרש מהחזית נאיף חואתמה, יליד עבר-הירדן, והקים קבוצה קיצונית עוד יותר - החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. הן חבש והן חואתמה הנם נוצרים יוונים אורתודוקסים.

לאחר שהתאכזבו מתבוסתם של צבאות ערב ב-1967, החלו קבוצות אלה - כל אחת בנפרד - לבצע פעולות טרור נגד ישראל, בניסיון להוסיף ולקיים את הלהט המהפכני, כשירדן מהווה את בסיסן העיקרי. בירדן הם הקימו למעשה מדינה בתוך מדינה, תוך סיכון השלטון ההאשמי. הפת"ח פתח במלחמת התשה לאורך בקעת הירדן שהפילה חללים רבים לישראל, והובילה לתגובה ישראלית נמרצת. שאר הקבוצות עסקו בתמיכת פת"ח בפעולות טרור מובהקות כגון חטיפות, לכידת בני-ערובה והנחת מטענים במטרות אזרחיות.

ההבדלים בין פת"ח והארגונים הקיצוניים יותר התבטאו לא רק בצורות המאבק אלא גם בתכניותיהם לטווח הארוך. בעיני הקיצונים, מהפכה חברתית-מדינית בעולם הערבי כולו היא תנאי בסיסי לשחרור פלסטין. הם טענו שיש להתערב בענייניהן הצבאיים והמדיניים של הממלכות הריאקציוניות בעולם הערבי, דוגמת ירדן, מרוקו, כוויית וערב הסעודית, כדי להחיש את בואה של המהפכה שם. כמו כן, הם ראו את המאבק המזויין כאמצעי יחיד להשגת יעדים אלה, בכך שיעורר את המוני העם הפלסטיני. למרות זאת הם לא התנגדו להקמת קאדרים מדיניים לשם השגת היעדים המהפכניים של התנועה, אך לא כתחליף למאבק המזויין. פת"ח, לעומת זאת, לא ראה במאבק המזויין אמצעי יחיד, והדגיש גם את הצורך בעצמאות לאומית כבסיס מוצק לפתיחת המאבק לאחדות ערבית. בזכות מדיניותו הלא-מתערבת בענייניהן הפנימיים של ארצות ערב, קיבל פת"ח סיוע דיפלומטי וכספי ממדינות הנפט הערביות בצד תמיכה רחבה בקרב הפלסטינאים הגולים, שרבים מהם הועסקו ע"י הממלכות הערביות הריאקציוניות. בכינוס החמישי של המועצה הלאומית הפלסטינית (מל"פ), ב-4 בפברואר 1969, קיבל אש"ף את תכנית המדינה הפלסטינית, הדמוקרטית והחילונית על כל אדמת פלסטין. ב-1971 נתקבלו ארגוני חבש וחואתמה לאש"ף והצדיקו בכך את טענת ההנהגה שלו שהוא מייצג קונצנזוס פלסטיני רחב.

1982-1970 בסוף שנות ה-60 החל אש"ף להקים בסיסים צבאיים ופוליטיים במחנות הפליטים בירדן, שמהם ניהל פעולות חבלה נגד ישראל ומעשי טרור נגד מוסדות, אזרחים ואינטרסים ישראליים ויהודיים בעולם כולו. מדיניות הגשרים הפתוחים, שאפשרה תנועה מבוקרת בין ירדן לגדה-המערבית, הקלה על אש"ף לחזק את אחיזתו בקרב תושבי הגדה-המערבית על בסיס התנדבותי ובדרכי כפייה גם יחד. אולם, בספטמבר 1970, לאחר ניסיון התנקשות שני בחייו, פתח המלך חוסיין במערכה נגד אש"ף. צבאו הרג רבים מלוחמי אש"ף, ואחרים נמלטו ללבנון דרך סוריה, שצבאה פלש לירדן ב-19 בספטמבר. היו גם, למרבה האירוניה, שביקשו מחסה בגדה-המערבית. "ספטמבר השחור" הוליד ארגון טרור בשם זה ששימש את פת"ח גם נגד ישראל (הוא היה האחראי לרצח 11 הספורטאים הישראליים במינכן ב-1972) וגם נגד המשטר הירדני (הוא עמד מאחורי ההתנקשות בחיי ראש הממשלה הירדני ואצפי אל-תל).

בעקבות גירושו של אש"ף מירדן, עשה הארגון מאמצים לשקם ולהרחיב את אחיזתו על אדמת לבנון ולהכין תשתית חדשה - צבאית, חברתית ומדינית. כבר בסוף שנות ה-60, כאשר הפת"ח נעשה הגורם הקובע בהכשרה צבאית באש"ף, התנהלה במחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון מערכת מסועפת של תעמולה פוליטית, גיוס המוני ואגירת נשק. נוכח חולשתה של ממשלת לבנון וחוסר יכולתה לבלום את התפתחות העוצמה הפלסטינית, הקים אש"ף בתחילת שנות ה-70 מדינה בתוך מדינה בלבנון, תוך שהוא משתלט למעשה על חלקים גדולים משטחה, בעיקר במחנות הפליטים וסביבתם ובדרום לבנון, שזכה לכינוי "הפת"חלנד". עוד ב-1969, בהסכם קאהיר, נעשה ניסיון לשים קץ להתנגשויות בין צבא לבנון וקבוצות מחבלים פלסטיניים בלבנון, ע"י מתן הכשר לישיבת המחבלים בדרום לבנון ולפעולותיהם נגד ישראל מבסיסיהם שם.

כאשר העביר אש"ף ב-1970 את בסיסו העיקרי ללבנון נעשה מאמץ לשפר את שיתוף הפעולה הצבאי בין מרכיביו השונים, כדי לעקוף את חילוקי הדעות המדיניים והרעיוניים שפגעו באחדותו. ב-1971 הרכיב אש"ף ועד פועל חדש בן 15 נציגים מהארגונים המרכזיים, אך הפת"ח הוסיף לעמוד בראש הארגון. עם צירופם של הארגונים הקיצוניים, נאלץ ערפאת להשלים עם דעות קיצוניות יותר משלו בכל הנוגע לפעולות טרור, אך גם נחל הצלחה גדולה בכך שנתאפשר לו להציג חזית מאוחדת של כל הארגונים באש"ף תחת פיקוד אחד, ואפילו לכפות איפוק-מה על החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית העממית-המפקדה הכללית (בהנהגת אחמד ג'יבריל), החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, חזית השחרור הפלסטינית (בהנהגת טלעאת יעקוב) והמועצה המהפכנית של אבו נידאל.

אע"פ שמלחמת יום-הכיפורים הצטיירה בעיני הערבים כמפלה ישראלית, הסכמי ההפרדה שחתמו ישראל, מצרים וסוריה והסכם הביניים שחתמה ישראל עם מצרים, הובילו לדחיקתו של אש"ף לקרן זווית יחד עם ארגוני חזית הסירוב. למרות זאת הצליח אש"ף לשפר את מעמדו בזירה הבינלאומית בכלל והמערבית בפרט, לאחר ועידת רבאט באוקטובר 1974, שהכירה בו כנציגם הלגיטימי היחיד של הפלסטינאים. בנובמבר הוזמן ערפאת לשאת דברים בעצרת הכללית של האו"ם. המתקפה הדיפלומטית של אש"ף, נתפרשה בקרב הקיצונים בעולם הערבי כסימן של חולשה. עוד ביוני 1974 קיבל אש"ף את "תכנית השלבים" שדיברה על שלטון לאומי עצמאי "בכל חלק מן הטריטוריה הפלסטינית שישוחרר", כלומר, בשטחי הגדה ועזה. באותו זמן נאמר גם במפורש, שלא תהיה "הכרה, שלום וגבולות בטוחים" בין שלטון לאומי זה וישראל.

בשנים 1977-1970 התקיימה סדרה ארוכה של התנגשויות מחד ושל שיחות ופשרות מאידך, בין אש"ף לבין הכוחות הלבנונים. אולם המצב בכללו נשאר מעורער. באפריל 1975, פרצו קרבות בצידון בין אש"ף וכוחות הנוצרים הלבנוניים, ואלו התפשטו על פני לבנון כולה. הנוצרים פתחו במתקפת-נגד ובאוגוסט 1976 כבשו את תל אל-זעתר – מעוז אש"ף בביירות - והרגו מספר רב של פלסטינאים. עם זאת הוסיף אש"ף לשלוט, בתמיכת המוסלמים בלבנון, במערב ביירות וברוב שטחה של דרום לבנון. בספטמבר 1976 התערבו הסורים לטובת הנוצרים, ויחד ערכו מבצע נגד אש"ף שהביא להתמוטטות צבאית פלסטינית. אולם באוקטובר 1976 הכריזה ועידת פסגה ערבית בריאד על הפסקת אש נוספת שהחזירה לתוקפו את המצב ששרר ב-1975, תוך הסתמכות על הסכם קאהיר. ב-1977 התלקחו מעשי האיבה למלחמה מלאה בין אש"ף וכוחות הנוצרים, אלא שהפעם שינתה סוריה את מדיניותה ועשתה יד אחת עם אש"ף. אחרי 1977 ניתנה לאש"ף יד חופשית בחיזוק בסיסיו וכוחותיו בדרום לבנון מבלי להסתכן בהתערבות מצד צבא לבנון, שלמעשה חדל להתקיים. לאחר הטבח בתל אל-זעתר שוב העתיק אש"ף את מרכז פעילותו מביירות לדרום לבנון, בעזרתה הפעילה של האוכלוסייה המוסלמית המקומית ויסודות שמאלניים כמו המפלגה הקומוניסטית המקומית ומפלגת הבעת הפרו-עיראקית, שהיו מושרשים היטב בצור, בצידון ובכפרי השיעים. בעקבות התפתחויות אלה גברה פעילות אש"ף נגד ישראל משטח לבנון והיא הגיעה לשיא ב-11 במרס 1978, כאשר קבוצת מחבלים שנחתה בישראל מהים ליד קיבוץ מעגן מיכאל חטפה אוטובוס ורצחה את רוב נוסעיו. בתגובה לכך ביצע צה"ל כעבור ארבעה ימים את מבצע ליטאני בכוונה להשמיד את בסיסי אש"ף בדרום לבנון.

לאחר נסיגת ישראל הוצב בדרום לבנון כוח של האו"ם (UNIFIL), שאחד מתפקידיו היה למנוע השתלטות מחודשת של אש"ף. אולם, עד מהרה הובהר שאינו מסוגל למלא תפקיד זה, וישראל החלה ב-1979 בהפצצת בסיסים של אש"ף בדרום לבנון. השפעתה של הפעילות הזאת הייתה מבוטלת ואף סייעה לאש"ף לחזק את אחיזתו בשטחים גדולים בביירות ובערי חוף אחרות בלבנון, שהפכו להיות מרכזים לוגיסטיים, מאגרי נשק ותחמושת, בסיסי אימונים לחיל-רגלים ולכוחות ימיים, נמלי אספקה ושטחי זינוק לפעולות טרור נגד ישראל ונגד מטרות ישראליות יהודיות בחו"ל. בדרום לבנון בלבד רוכזו בעשרות מחנות במקומות שונים כ-6,000 אנשי אש"ף, מהם 700 בשטח שבפיקוח כוחות האו"ם. הם הפעילו בגלוי ג'יפים, מרגמות ותותחים, לרבות תותחי 140 מ"מ מתוצרת סובייטית, תותחי 155 מ"מ צרפתיים וטילי קטיושה.

בעקבות הסכם הביניים בין מצרים וישראל ב-1975, הציבה ארה"ב בפני אש"ף שני תנאים בסיסיים ככרטיס כניסה לתהליך המדיני באזור: קבלת החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 ע"י אש"ף, והכרה בקיומה של מדינת ישראל (אם כי לא בהכרח הכרה בזכותה להתקיים). דרישות אמריקניות אלה (שאליהן צירף הנשיא רונלד רייגן גם דרישה להתנער מהטרור), הביאו לטקטיקת "התנועה בתוך הקיפאון" של אש"ף, שמשמעותה : החלטות מל"פ קיצוניות נגד פשרות כלשהן בעמדות המסורתיות של אש"ף, תוך הגמשה בעמדות האישיות של מנהיגים שונים, כולל ערפאת עצמו. בתקופה זאת החלו גם מגעים ישירים בין נציגי אש"ף לבין אישים ישראלים כמו אורי אבנרי, מתתיהו פלד אריה לובה אליאב ואחרים.

בעקבות הסכם השלום מצרים-ישראל, שלמעשה השאיר את הבעיה הפלסטינית בלתי-פתורה, פנה אש"ף למדינות הסירוב הערביות הקיצוניות. היה זה, לפחות באופן חלקי, הרקע להסלמה בפעולות אש"ף נגד ישראל מלבנון שהחריפו בשנים 1982-1981. בתחילת 1980 שיגר אש"ף לדרום לבנון את חטיבת העילית שלו, עין-ג'לוד, וריכז שם טנקים בכמויות גדולות, שהיוו איום ישיר על יישובי הצפון בישראל. אש"ף הגביר את הפגזותיו על ישראל ואת ניסיונות החדירה אליה מן הים. ישראל הגיבה בהפגזות, בהפצצות מן האוויר ובפשיטות על יעדים נבחרים בשטח שנשלט בידי אש"ף. ביולי 1981, לאחר חילופי-אש עזים במיוחד בין אש"ף וכוחות צה"ל, הושגה הפסקת אש בחסות ארה"ב וסעודיה ובתיווכו של האמריקני פיליפ חביב. בעקבות הפסקת האש נשמר השקט, פחות או יותר, לאורך גבול לבנון-ישראל, אולם אש"ף המשיך בפעולות הטרור שלו נגד מטרות ישראליות במקומות אחרים.

בחודשים אפריל-יוני 1982, הגיבה ישראל בסדרת התקפות מן האוויר, וב-6 ביוני, פתחה במבצע שלום-הגליל, לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. בשלב הראשון של המלחמה נהדפו הכוחות הפלסטיניים לתוך בסיסיהם במערב ביירות, ומשם גורשו לבסוף 15,000 הלוחמים של אש"ף ופוזרו בכמה ארצות ערביות במזה"ת ובצפון אפריקה. על אף הגירוש מלבנון יכול היה אש"ף לרשום לזכותו את העובדה שלראשונה בהיסטוריה נאבקו כוחות פלסטינים ישירות בצה"ל, ואף גרמו לו אבדות. העובדה שהמצור הישראלי על הכוחות הפלסטינים בבירות נמשך למעלה מחדשיים, הוצגה ע"י אש"ף כהצלחה. בעצם אותם ימים התקיימו גם המפגשים הראשונים של ערפאת עצמו - עוד לפני גירושו מבירות – עם ישראלים, וראשון שביניהם, אורי אבנרי.

1988-1983 בעקבות הגירוש מלבנון שוב מצא את עצמו אש"ף נתון לחסדיהם של מנהיגי ערב, והוא החל במאמצים לשפר את יחסיו עם מצרים וירדן, אע"פ ששתיהן תמכו בתכנית רייגן מספטמבר 1982 שקראה להקמת ישות פלסטינית הקשורה בירדן. מדיניותו זו של ערפאת הובילה למרד נגדו בקרב הקבוצות הפרו-סוריות באש"ף. אחת מהן, בהנהגת אבו-מוסא, החלה לפעול, בתמיכת סוריה, לגרש את אנשי ערפאת ממעוזיהם בצפון לבנון. הקרבות, שהגיעו לשיאם בטריפולי שבלבנון ב-1983, הסתיימו בתבוסה של אנשי ערפאת, ובמשך עשר השנים הבאות לא דרכה כף רגלו של ערפאת בדמשק. לאחר שהתפנו הכוחות של ערפאת מטריפולי הפכה תוניסיה למרכזו החדש של אש"ף, שם התיישב ערפאת עצמו ושם הוקמו משרדי הארגון.

בנוסף לקבוצת אבו-מוסא, שמנתה כ-5,000 לוחמים שבסיסם בסוריה, צצו לאחר גירושו של אש"ף מלבנון, ארגונים חדשים ששוב לא קיבלו על עצמם את מרותו של הארגון בראשות ערפאת. אלו כללו, בין היתר, את חזית המאבק העממי (בהנהגת ד"ר גושא) וחזית השחרור הפלסטינית (בהנהגת אבו-עבאס) שהתפלגה מארגונו של טלעאת יעקב. מבין הקואלציות הרחבות יותר שנוצרו בתקופה זאת נגד ערפאת: הברית הדמוקרטית (1983), שהסתייגה ממנו אישית אף ששללה מעשי טרור מחוץ לישראל ולשטחים הכבושים, וחזית ההצלה הלאומית הפלסטינית (1985), ארגון-גג שפעל נגד ערפאת מדמשק. חזית זאת שללה וממשיכה לשלול כל מו"מ עם ישראל, אם כי הביעה נכונות להשלים עם מדינה פלסטינית מצומצמת בגדה-המערבית וברצועת-עזה כצעד ראשון לקראת הגדרה עצמית פלסטינית מלאה.

בינתיים נמשכו פעולות הטרור נגד ישראל וישראלים בהשראת אש"ף, וכתגובה לרצח שלושה תיירים ישראלים ביאכטה בקפריסין, הפציצה ישראל את מפקדת אש"ף בתוניס, באוקטובר 1985. מאמצים אמריקניים לפתיחת שיחות בין ישראל והמלך חוסיין והפלסטינאים שאינם חברי אש"ף, בהסכמתו החשאית של אש"ף, לא הניבו תוצאות. אמנם ערפאת הגיע להסכם עם המלך חוסיין, ב-11 בפברואר 1985, שעל פיו התקבל העיקרון של שטחים תמורת שלום, הקמתה של קונפדרציה ירדנית-פלסטינית, והשתתפות משלחת משותפת ירדנית-פלסטינית בוועידת שלום, והשתמעה ממנו הכרה בהחלטות 242 ו-338. אולם ההסכם נתקל בהתנגדות עזה במסגרת הפת"ח והוועד הפועל של אש"ף, וכתוצאה מכך הודיע חוסיין, ב-19 בפברואר 1986, על הפסקת התיאום המדיני בינו לבין אש"ף. ערפאת מצידו הגיע להסכם עם אחדים ממנהיגי הארגונים הקיצוניים במסגרת ועידת המל"פ באלג'יר באפריל 1987, וביטל את ההסכם עם חוסיין. בנוסף לביטול ההסכם עם המלך חוסיין, הכריז ערפאת על הפסקת המגעים עם מצרים; והחל לדרוש שהפלסטינאים ישותפו בוועידה הבינלאומית לשלום כמשלחת עצמאית. הרקע לכל זאת היה בידודו הגובר של ערפאת וצמצום כושר התמרון שלו, וזאת לאחר שאחד ממפקדיו בירדן, אבו-זעים, הצהיר אמונים למלך חוסיין באביב 1985. כך נקלע ערפאת בין אבו מוסא וסוריה מצד אחד ואבו-זעים וירדן מצד שני.

ערב פרוץ האינתיפאדה נראה היה שאש"ף מגיע למבוי סתום. לקראת פתיחת ועידת הפסגה הערבית בעמאן בנובמבר 1987, ניסה ערפאת לגרום למהומות בשטחים כדי לעורר תשומת לב, אך ללא הועיל. אחת מתוצאות הפסגה הייתה החלטת יצרניות הנפט הערביות להפסיק את הסיוע הרב-שנתי הממוסד שהעניקו למדינות העימות ולאש"ף מאז 1979. מעתה ואילך, הודיעו, הסיוע יהיה על בסיס דו-צדדי ועל בסיס הדדיות. גם ברה"מ בהנהגת מיכאיל גורבצ'וב הייתה מוכנה פחות מבעבר לסייע לאוייבותיה של ישראל.

התפרצות האינתיפאדה ב-9 בדצמבר 1987, הפתיעה את אש"ף באותה מידה שהפתיעה את ישראל. אמנם במשך הזמן הצליח אש"ף להשתלט עליה באמצעות המפקדה המאוחדת, אולם ההנהגה הפרו-אש"פית המקומית הוכיחה רצון וחיוניות משלה, והאחים המוסלמים הגבירו את השפעתם ברחוב הפלסטיני באמצעות החמאס והחלו לפעול באופן עצמאי, לפעמים בניגוד לקו של אש"ף. ניסיון למשוך תשומת לב נוספת של התקשורת העולמית לעניין הפלסטיני באמצעות "ספינת השיבה", שאמורה הייתה לצאת מקפריסין בכיוון המים הטריטוריאלים של ישראל כשעל סיפונה מגורשים פלסטינים ואנשי תקשורת, נכשל לאחר שהספינה פוצצה בלימסול ב-15 בפברואר 1988, ככל הנראה בידי סוכנים ישראלים. סוכנים ישראלים היו כנראה גם אלו שחיסלו בתוניס, ב-16 באפריל, את חאליל אל-וואזיר (אבו-ג'יהד) - מי שהיה אחראי על המנגנון הצבאי של הפת"ח, היה המוח מאחורי פעולות טרור רבות ונחשב בישראל כמי שמתכנן את האסטרטגיה של האינתיפאדה.

קצת אחרי פרוץ האינתיפאדה החלה הנהגת אש"ף לחשוב כיצד להפוך את ההצלחה הפסיכולוגית של ההתקוממות להישגים פוליטיים. בינואר 1988, דיבר ערפאת על הקמת ממשלה פלסטינית, בגלות, אולם רעיון זה עורר התנגדות בקרב הנהגת אש"ף, כולל סגנו של ערפאת סאלח חלאף (אבו-איאד).

1993-1988 ביוני 1988 פרסם אחד מיועציו של ערפאת, בסאם אבו-שאריף, נייר שעסק באפשרות של שלום עם ישראל. לפי השמועות נכתב המסמך ע"י ערפאת עצמו, שראה בו בלון ניסוי.

הרעיון להכריז על מדינה עלה שוב בתחילת אוגוסט 1988, לאחר שהמלך חוסיין הודיע ביולי על התנתקותו המשפטית מהגדה-המערבית. תומכי פת"ח בשטחים קראו לערפאת להשתלט על המוסדות אשר נוהלו בעבר ע"י ירדן במגמה להתחיל להכין את "המדינה שבדרך". עבודת ניסוח הצהרת המדינה הפלסטינית החלה מיד. נפתחו גם מגעים עם וואשינגטון לפתוח בדיאלוג אמריקני-פלסטיני בתמורה להכרה פלסטינית בהחלטות 242 ו-338. המדינה הפלסטינית הוכרזה ע"י ערפאת ב-15 בנובמבר 1988, בכינוס המל"פ ה-19. גבולות המדינה התבססו על תכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, ודובר על שתי מדינות בשטחה של פלסטין. ההכרזה כללה הכרה מרומזת בישראל, ולוותה בהודעה פוליטית ארוכה. המל"פ הביע בהזדמנות זאת הוקרה ל"כוחות השלום" הישראלים המתנגדים לכוחות "הפשיסטיים והגזעניים" בישראל, וחזר על הצורך להעמיק את הקשרים עם כוחות אלה - כל זאת מבלי להזכיר את הציונות כגורם שלילי.

מסמך הכרזת העצמאות נוסח לפי מיטב המסורת האמביוולנטית האש"פית, אך התקבל בעולם כתרומה ממשית מצידו של הארגון לשלום. במסיבת עיתונאים בפריז ב-2 במאי 1989, הכריז ערפאת שהאמנה היא caduc - כלומר, בטלה ומבוטלת, למרות שביטול או אף שינוי האמנה הצריך הצבעה של שני שלישים מחברי המל"פ, דבר שלא נעשה.

האמריקנים, אשר את הכרתם חיפש אש"ף, עדיין לא היו מרוצים, וב-14 בדצמבר הכריז ערפאת במסיבת עיתונאים בז'נווה, בעת כינוס מיוחד של האו"ם בנושא הפלסטיני, שאש"ף יימנע בעתיד מכל פעילות טרוריסטית, אם כי האינתיפאדה תימשך עד לסיום הכיבוש הישראלי. אע"פ שאש"ף לא הכריז על הכרה בזכותה של ישראל להתקיים, ועל אף השגות ישראליות, נפתח הדיאלוג הרשמי בין ארה"ב לפלסטינאים, באמצעות שגריר ארה"ב בתוניס.

תגובתו של אש"ף ליוזמת השלום שמיר-רבין במאי 1989 הייתה שלילית, ואבו-איאד אף כינה אותה "מעשה תרמית". התנגדותו של אש"ף התמקדה בכך שלא הוזכרה ביוזמה נסיגה ישראלית מהשטחים, ושהבחירות בשטחים יתנהלו תחת עינו הפקוחה של הממשל הצבאי הישראלי. הסכמה לבחירות בתנאים כאלו, טען אש"ף, כמוה כהכרה בלגיטימיות של הכיבוש הישראלי. מה שאש"ף רצה היה נסיגה ישראלית מהשטחים וקיום בחירות תחת חסות בינלאומית.

למרות כל זאת הביע ערפאת נכונות ביוני 1989 למנות צוות המורכב מתושבי השטחים, לפתוח בשיחות עם ישראל על מהות הבחירות, ובספטמבר אף קיבל בברכה את 10 הנקודות של מובארכ בקשר למפגש עם הישראלים בקאהיר. אולם כל המהלך הגיע למבוי סתום עם הפלת הממשלה בישראל ב-15 במרס 1990, ומוקד תשומת הלב של אש"ף הוסת לנושא גל העלייה לישראל שהחל מברה"מ.

ירח הדבש של אש"ף עם המערב בכלל וארה"ב בפרט, הגיע לסיומו כאשר ארגונו של אבו-עבאס ניסה לבצע פיגוע המוני לאורך חופי ישראל ב-30 במאי. ערפאת סירב לגנות את ניסיון הנפל, או לסלק את אבו-עבאס מאש"ף. כתוצאה מכך ניתקה ארה"ב את הדיאלוג עם אש"ף. החלטתו של ערפאת להביע תמיכה בפלישתו של נשיא עיראק, צדאם חוסיין, לכוויית באוגוסט 1990, החריפה את משבר האמון. דובר אש"ף הסביר שמדיניותו של ערפאת נבעה מאכזבתו מחוסר התגובה הישראלי לכל המחוות שלו בשנתיים שחלפו, אולם למעשה הסיבה העיקרית לתמיכה בצדאם (חוץ מההערצה המסורתית למנהיגים ערבים תקיפים) הייתה החשש לגורלם של כ-400,000 עובדים פלסטינים בכוויית.

בעקבות מלחמת המפרץ ירדה קרנו של אש"ף, והוא נקלע למשבר כספי חמור, לאחר שמדינות המפרץ הפסיקו לחלוטין את המימון. כאשר מזכיר המדינה של ארה"ב, ג'יימס בייקר, פתח ביוזמת השלום החדשה שלו במרס 1991, לא הייתה שום פנייה ישירה לאש"ף. אע"פ כן, היה זה סוד גלוי שהסכמת הפלסטינאים מהשטחים להשתתף בוועידת מדריד במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית, הייתה תלויה באישורו של אש"ף. משהחלו השיחות הדו-צדדיות בוואשינגטון בעקבות ועידת מדריד, נראה היה שהמשלחת הפלסטינית מאבדת את סבלנותה כלפי ההנהגה בתוניס. בנוסף, שלושה ארגונים מתוך אש"ף - אלו של חבש, חוואתמה ואבו-עבאס – הצטרפו ל"חזית העשרה" של הארגונים הפלסטינים המתנגדים לתהליך השלום והדיון על אוטונומיה, והחמאס, שאף הוא הצטרף לחזית העשרה, צבר בהדרגה כוח בשטחים.

גם לאחר שהוקמה בישראל ממשלה בראשותו של יצחק רבין המשיך מצבו של אש"ף להדרדר, בעיקר לאור תקוותו של רבין שההנהגה המקומית בשטחים - "אש"ף המקומי", כפי שכינה אותה - תתנתק מהנהגת אש"ף בתוניס.

1993-היום בסוף 1992 נפתח ערוץ סודי של שיחות בין ישראל לאש"ף באוסלו שבנורווגיה. בצד הפלסטיני עמדה בראש השיחות אישיות כמעט לא מוכרת מחוץ לחוגי אש"ף - ראש מחלקת הכספים של אש"ף, אחמד עלי סלימאן קריע (אבו אל-עלא). דבר קיום השיחות היה ידוע למעטים בישראל וגם באש"ף נשמר העניין בסוד ע"י קבוצה מצומצמת של מנהיגים, לרבות יאסר ערפאת עצמו. בו-בזמן נמשכו השיחות הדו-צדדיות בין ישראל למשלחת פלסטינית מהשטחים בוואשינגטון, שהמתיחות בינה לבין תוניס הלכה וגברה. בתחילת אוגוסט 1993, פחות מחודש לפני שנודע דבר קיום שיחות אוסלו, ביקרו חברי המשלחת הפלסטינית בתוניס בכדי לנסות להפיג את המתיחות, אך עדיין לא הוכנסו לסוד השיחות.

כמו ממשלת ישראל, כך גם הנהגת אש"ף לא ניסתה להשיג אישור להכרה ההדדית עם ישראל ולהצהרת העקרונות לפני החתימה עליו בוואשינגטון ב-13 בספטמבר 1993. רק בשבוע השני באוקטובר כינס ערפאת את המל"פ והצליח לגבש רוב של שני שלישים מ-107 חברי גוף זה (אשר למעלה מ-20 מהם החרימו את הישיבה) לתמוך בהסכם עם ישראל, לו קרא "שלום של אמיצים". מלבד מתנגדים אחדים להסכם, בתוך הפת"ח עצמו - לרבות ראש המחלקה המדינית של אש"ף פארוק קאדומי - התנגדו לו גם נאיף חוואתמה, מנהיג החזית הדמוקרטית, וג'ורג' חבש, מנהיג החזית העממית. בזמן שחוותמה וחבש המשיכו להתנגד עקרונית לתהליך השלום שהחל במדריד, הויכוח בין המתנגדים והתומכים בקרב הפת"ח התרכז בסוגייה : האם יש להמשיך במאבק המזויין נגד ישראל ובאינתיפאדה עד שישראל תסיים את הכיבוש, או להתרכז בהקמת המוסדות הלאומיים והתשתית הכלכלית של היישות הפלסטינית? לאחר

החתימה על הסכם קאהיר במאי 1994, אישר הוועד הפועל של אש"ף בתוניס את המצע המדיני של הרשות הפלסטינית. בין היתר נאמר במצע ש"הרשות תורכב על-פי החלטה של אש"ף, הנציג הלגיטימי והבלעדי של העם הפלסטיני, בהיות הרשות המשך של אש"ף. הרשות שואבת את הלגיטימציה שלה מאש"ף, שיהיה מקור הסמכות המדיני והחוקתי שלה." לאחר הגעתם של ערפאת ואנשיו לעזה ביולי, החלו מצדדי ההסכם בפת"ח להיכנס לשטחים, בזמן שמתנגדיו בחרו להישאר בחוץ, והחלה להיווצר סכנה ממשית לפילוג בארגון - סכנה שלא התממשה במהלך השנתיים שעברו מאז.

ב-21 בפברואר נפגש הוועד הפועל של אש"ף בקאהיר, בעקבות הקיפאון שהסתמן בשיחות עם ישראל לאחר מספר פיגועים נגד ישראלים, לרבות הפיגוע בחיילים בצומת בית-ליד. לקראת הישיבה, חתמו 60 מחברי המלייפ על עצומה נגד המשך תהליך השלום ונגד מדיניותו של ערפאת לעצור פעילים מן האופוזיציה הפלסטינית בעזה ויריחו, כמו כן החרימו אישים פלסטינים רבים את הישיבה. אולם חודש לאחר מכן, ב-17 במרס, בכינוס של הוועד המרכזי של אש"ף בתוניס, איש לא דרש להשעות את המו"מ עם ישראל, ומחמוד עבאס (אבו-מאזן) מונה במקומו של נביל שעת' כמפקח הבכיר על המו"מ עם ישראל – מינוי שחיזק את מעמדו של ערפאת.

לאחר החתימה על הסכם טאבה ביולי, התרצו רבים מבכירי אש"ף שקודם לכן התנגדו להסכמי אוסלו וביקרו את הרשות הפלסטינית. ב-24 באפריל 1996, לאחר שישראל אישרה את כניסתם של רוב חברי המל"פ לשטחים להשתתף בישיבת המועצה בראמללה, החליט המל"פ, ברוב של למעלה משני שלישים, לשנות את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים להשמדתה של ישראל.

מדיניות ישראל כלפי אש"ף

עד להודעת ממשלת יצחק רבין ב-30 באוגוסט 1993, שמגעים רשמיים מתנהלים עם אש"ף, הייתה המדיניות הרשמית של כל ממשלות ישראל, שהארגון מוקצה מחמת מיאוס. במודעות של המנהיגים והציבור בישראל, כמו גם בתעמולה הישראלית, הוצג אש"ף כארגון טרור, שכל מטרתו הריגת יהודים והשמדת ישראל, ושכל הדיבורים על הגמשה בעמדותיו ונכונותו להכיר במדינת ישראל ולהתפשר עמה הם דיבורים מן השפה ולחוץ. שוב ושוב ענו מנהיגים ישראלים, כשנשאלו "ומה אם יוכח שאמנם אש"ף השתנה?" - "אם אש"ף ישתנה, הוא שוב לא יהיה אש"ף".

המדיניות שנבעה מראייה זאת כללה : מלחמת חורמה נגד כל פלגי האש"ף, פגיעה מכוונת אך זהירה באחדים ממנהיגי הארגון; אי נכונות להתדיין עמו, עם מנהיגו יאסר ערפאת או עם חברים רשמיים בו, אפילו לא בעקיפין; נסיונות לשכנע ממשלות זרות שלא להכיר בו כמיצג העניין הפלסטיני, ותעמולה אנטי-אש"פית עיקשת.

אולם גם במסגרת המדיניות הנוקשה הזאת היו דקויות. למשל, ב-1969 ניסה שר הביטחון משה דיין להיפגש עם ערפאת מתוך רצון להכיר את כל היבטי הבעיה הפלסטינית. ב-1970 רווחה בחוגים מסויימים בצה"ל הדיעה שבמשבר "ספטמבר השחור" בירדן היה על ישראל לסייע לערפאת להשתלט על ירדן כמדינה פלסטינית, במקום להעניק למלך חוסיין סיוע לסילוק אש"ף מתחום ממלכתו. דיעה זו פורסמה ע"י אריאל שרון בעיתונות ב-1974 ובמשך שנים אחדות לאחר מכן. בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 הייתה המדיניות הרשמית של מפלגת העבודה שאין לקיים מגעים כלשהם עם אש"ף, אך בידיעת יו"ר המפלגה, שמעון פרס, התנהלו מגעים בלתי רשמיים ע"י המחלקה הבינלאומית של המפלגה עם אישים מאש"ף בתיווכו של קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי. ב-1981 הגיעו ישראל ואש"ף להסכמה על הפסקת אש בדרום לבנון באמצעות תיווכו של הנציג האמריקני פיליפ חביב, וב-1982, בעקבות מבצע שלום-הגליל ונפילת שבויים ישראלים בידי ארגונים פלסטינים שונים בתוך אש"ף ומחוצה לו, ביקש רה"מ מנחם בגין מאריה לובה אליאב, לקיים מגעים ישירים עם ארגונים אלו כדי לנסות ולהבטיח את שחרורם, וזאת מבלי שהנחה אותו שלא לדבר עם בני שיחו על נושאים אחרים.

אך מגעים אלו היו היוצאים מן הכלל שהעידו על הכלל, וגם במהלך שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, כשהועלו הצעות שונות לגבי מסגרות לפתיחת תהליך שלום במזה"ת, עמדה ישראל בתוקף על כך שאש"ף לא יהיה שותף, ושאם ישותפו פלסטינאים בתהליך הם לא יהיו חברי אש"ף ולא ייצגו אותו. בנוסף לטיעונים המסורתיים על כך שאש"ף הינו ארגון טרור שכול רצונו הוא הכחדתה של ישראל והקמת מדינה פלסטינית תחתיה, נטען שגם אם יסכים אש"ף לחיות בדו-קיום עם ישראל למשך תקופת ביניים, הוא מוכן לדבר רק על מדינה בשטחים שישראל תפנה, בזמן שישראל מתנגדת בתוקף להקמתה של מדינה נוספת מערבית לנהר הירדן.

החל מ-1975 החלו אישים ישראלים שונים, כמו מאיר וילנר, תופיק טובי, אורי אבנרי, מתי פלד, יעקב ארנון ואריה לובה אליאב לקיים מגעים עם נציגי אש"ף ; שניים מהם, סעיד חמאמי ועיסאם סרטאווי, נרצחו בשל כך ע"י פלסטינים קיצונים - הראשון ב-1978 והשני ב-1983. בתקופת כהונת ממשלתו הראשונה של רבין, הסכים רה"מ להיפגש עם כמה מהאישים הישראלים שסיפרו לו את ששמעו מהנציגים הפלסטיניים, אך סירב לקרוא לזה "דיווח". בעקבות ריבוי הפרסומים אודות המפגשים הפרטיים עם נציגי אש"ף הועלו מספר הצעות בכנסת לאסור על מפגשים כאלו ללא אישור הממשלה. באוגוסט 1986, במסגרת עסקה שעל פיה העבודה לא תתנגד לחקיקה בדבר האיסור על מפגשים עם אש"ף ובתמורה הליכוד לא יתנגד לחקיקה שתקבע שהסתה לגזענות הנה עבירה פלילית, תוקנה הפקודה למניעת טרור כך שנאסר על מפגשים ללא אישור. כמה אישים הובאו לדין על בסיס החוק המתוקן, ביניהם אייבי נתן, אולם למעשה השיג שינוי החוק את התוצאה ההפוכה מזו שקיוו לה מציעיו. בבחינת "מים גנובים ימתקו", קיום החוק רק הגביר את שטף המפגשים בין נציגי השמאל הישראלי עם נציגי אש"ף, בדרך כלל תוך התחכמויות פרוצדורליות שמטרתן להוכיח שלא נעשתה עבירה. התיקון לחוק בוטל בינואר 1993.

במשך שנות ה-80 רבו המגעים החצי-רשמיים מטעם גורמים שונים עם אנשי אש"ף, רובם בידיעת ראשי מפלגת העבודה. שיחות אוסלו היו אחת המסגרות של שיחות "בערוצים אחוריים" back-channel talks)). הסכמתם של רבין ופרס לשינוי זה במדיניות נבעה מכך שכל שאר האופציות שנוסו מאז תחילת שנות ה-70 - כולל האופציה הירדנית, שיחות עם משלחת ירדנית-פלסטינית, עידוד הקמתה של מנהיגות פלסטינית חלופית לאש"ף - נכשלו. אחד התנאים של ממשלת ישראל להכרה הרשמית באש"ף היה מחיקת סעיפים מסויימים מהאמנה הפלסטינית הקוראים להשמדתה של ישראל - אש"ף הסכים לתנאי - אך עד סוף 1997 הדבר לא בוצע.

לחיצת היד של רבין עם ערפאת בעת החתימה על הצהרת העקרונות בוואשינגטון, ב-13 בספטמבר 1993, סימלה את השינוי הרשמי במדיניות הישראלית. לממשלתו של בנימין נתניהו, שהוקמה ביוני 1996, לא הייתה ברירה אלא לקבל את המוגמר, אע"פ שחברים אחדים בקואליציה, לרבות חבר הכנסת זאב בנימין בגין, המשיכו לדגול בעמדה הסרבנית מהעבר.