סימפוניה של צבעים ומראות מפתיעים של פריחות וריחות, נופים וצורות, כל אלה שימשו ומשמשים רקע מופלא שבמרכזו, בלב השטח החקלאי, ניצבת לה יסוד המעלה, מושבה חקלאית בת 110 שנים. גגות רעפים מכסים את בתי האיכרים.

בתחילת שנת 1883 שלחה אגודת "נחלת שדה וכרם" שלושה צירים לארץ הקודש: ר' לייב רובין, ר' פישל סלומון ומאיר ברוך רוזנבלום. הרעיון של יישוב חדש בארץ-ישראל על יסוד של עבודת אדמה, עשה רושם אדיר בתפוצות הגולה, והשפיע רבות על רעיון חיבת ציון שהחל להתפשט בקהילות ישראל. שלושת השליחים תרו את הארץ כדי לבחור את אדמות הנחלה לייסד עליהן מושבה עבורם. במסעם תרו את כל ארץ יהודה, עלו ובאו לגליל העליון לעיר המקובלים צפת, והאזור כולו מצא חן בעיניהם. בצפת ישבו שלושת האחים החכמים הספרדים: אברהם חיים עבו, יעקב חי עבו ויצחק מרדכי עבו. אביהם, הרב החכם שמואל עבו, היה קונסול צרפת בצפת. האחים עבו היו בעלי נחלה, חלקת אדמה גדולה שגבלה בשפת האגם הגדול, אגם החולה (אגם מי-מרום).

לאחר שלוש שעות רכיבה על גב הסוס ממרום הר כנען לשפת אגם החולה, מספר ר' פישל סלומון: "מוקסמים היינו. הנה זאת היא האדמה. נשארנו עומדים על מקומנו ועצרנו הסוסים, רגלינו דרכו על קרקע מוצקה, פינת פלאים. פגשנו שני היוגבים האחים הספרדים מצפת, חכם שלמה ושאול מזרחי, שהקדימו אותנו בי"א שנים, והיו מעבדים נחלה מנחלת משפחת עבו וקראו למקום "קולוניא מי-מרום" והיו מספרים שבחי האדמה אודות אדמת המישור שכולה משקה, בכל מקום שתחפור מים - יש. נובעים הם בשפע, וכל האדמה מסביב, מי האגם יספיקו להשקותה. ודגים הרבה באגם, רק רד לתוף האגם ושלה כאוות נפשך".

בעודם יושבים באוהל מתחת לעץ התאנה לשפת אגם החולה עם משפחות עבו ומזרחי - שלחו מצודה אל המים לשליית דגים, ובזמן שערכו הכירה היו פועלים עוסקים בחפירת תעלה מסביב לאוהל. והנה נכנס החופר וביקש עזרתם, כי נשברה ידית קרדומו שפגעה באבן בזלת גדולה במעבה האדמה. בצאתם לראות, גילו אבן בזלת שחורה, עליה חרות הכתב הארמי "אידכר לטיב דמיתב" ("ייזכר לטוב מי שיתיישב פה"). חיל ורעדה אחזו בר' סלומון. כרע על ברכיו, נשק לאדמה ושמע בת אלהים אומרת לו: "קנו לכם זאת הנחלה", וזה המריצו לעשות כך. "יסוד המעלה קראתי לה" (עזרא ז' ט').

באתר בו נמצאה כתובת האבן לפני 110 שנים נתגלו שרידי בית-כנסת מן התקופה הביזנטית. במרכז המבנה ניצבו עמודים בשתי שורות מקבילות, מהם שרדו הבסיסים בלבד. כיוון התפילה היה דרומה לעבר ירושלים. בית הכנסת חרב כנראה בראשית המאה ה-7 לספירה, עם כיבושה של ארץ-ישראל בידי המוסלמים.

על עצם יום הקנייה בט"ו באב תרמ"ג 1883, מספרים במושבה יסוד המעלה מפיו של ר' פישל סלומון, שבכוונה קבע את הקנייה לאותו יום כדי לקיים את אמרת חז"ל "לא היו ימים טובים כיום חמישה-עשר באב". השם שניתן למקום "יסוד המעלה", פירושו ראשית העלייה מבבל "כי באחד לחדש הראשון הוא יסד-המעלה מבבל, ובאחד לחדש החמישי בא אל ירושלים כיד אלהיו הטובה עליו" (עזרא ז', ט').

מחדשי היישוב העברי על חוף אגם החולה נתנו בכך ביטוי לתקוותם ולאמונתם כי הם ישמשו חלוצים להמוני העולים אשר יבואו אחריהם: "אם מים כאן, חקלאות, עבודת אדמה נעשה כאן", כך חשבו הראשונים בהסתמכם על קרבת הנחלה לאגם החולה.

מיד הודיעו השליחים לאחיהם בגולה ששטח הקרקע כבר נקנה ושעל החברים להתחיל בהכנות לקראת העלייה וההתנחלות על חלקות אדמתם. ראשוני החלוצים שנענו לקריאה היו שבעה בעלי משפחה: שבתי ליקרמן, יוסף גידולטר, חיים מנז'בסקי, אברהם פלמן, יחזקאל זמר, ברוך מאיר רוזנבלום וזאב בקר. במקום חיכה לבאים ר' פישל סלומון, ואל אלה הצטרפו עוד שתי משפחות: האחים חכם שלמה ושאול מזרחי, ולייב לובובסקי שעלה מהעיר בוסטון שבאמריקה (הוא בא ארצה עם אביו מרדכי יצחק לובובסקי ויחדיו הקימו את אחוזת "שושנת הירדן" - ברבות הימים משמר-הירדן שעל גשר בנות יעקב). מצטרפות המשפחות: אלחדף, ברזני, כהן, שרנשי, ברשח, טיליטיצקי, אמיתי, שטילמן, לויפר, גולדנר, פפו, ברש, אייזנברג, טייטלבויים, וויסל, שטרן, מזרחי, שניידר ודוברובין. אליהם נתחבר ישראל אשכנזי, צעיר חרוץ שהיה בקי בעבודת האדמה. וכך כבר בשנת 1884, חפרו באר, נטעו 100 דונם גן פרי ועיבדו גן ירק, בו נטעו יותר מחמש-עשרה מאות אילנות: אתרוגים, רימונים, זיתים, תאנים ותות.

קרוב לשנתיים התענו המשפחות ורשיון לבנייה אין. הפחה הטורקי סירב לתת, וגם קושנים אין עדיין. הלכו לראות היכן גרים השכנים הבדווים ומצאו אותם יושבים בסוכות אוהלים עשויים מקני סוף וגומא. למדו מהם את המלאכה והחליטו: "נעשה לנו אוהלים טובים ומתוקנים מהם וראויים יותר למושב אדם". שמח ר' פישל סלומון על הרעיון ואמר כי מצא סמך לדבר בנבואת הושע (י"ב, י') "עוד אושיבך באהלים כימי מועד". הלכו המתיישבים לביצת החולה ומצאו את הדרך למקום גידול הגומא, גם כלי עבודה לקחו עמם, קצרו גומא וחטבו קנים ועשו מהם אלומות אלומות, סחבו את האלומות בתוך הביצה עד לשפת האגם, שם חיברו את האלומות זו לזו עד שנעשו כמו רפסודה. קשרו את הרפסודה והשיטוה על פני ים החולה עד שהביאו את הקנים ואת הגומא אצל המושבה. עצים לתמוך את הקירות ולקרות עליהם את הגג היו מביאים מעבר לנהר הירדן מזרחה, ששם היה צומח יער עצים גבוהים וראויים לשמש קורות, ועל שפת ים החולה קמה מושבה של אוהלי סוכות, סוכה לכל בית אב.

המלריה, קדחת שחור השתן, מוות ושכול היו מנת חלקם, אך הם המשיכו. בימות הגשמים היה הירדן עובר על גדותיו, משתפך על המישור וגם האגם מתמלא על כל סביבותיו. בימות הקיץ מי הירדן מתמעטים והמישור מתחיל להתייבש, ומסביב לאגם מתהווה ביצת החולה. האיכרים הנלהבים לעבודת האדמה לא ידעו כי בינות לקנים, לסוף ולגומא אשר בביצות ליד האגם שוכנים יתושי האנופלס נושאי המלריה שהייתה מפילה חללים בלי רחם.

בשנים הראשונות לא היה רופא במקום. חובש ורוקח הגיעו רק ב-1889. קור וחום היו תוקפים חליפות את החולה. שתן החולה היה אדום כדם, וכעבור זמן היה מת. המחלה פרשה את כנפיה השחורות על המושבה האומללה במשך שנים וקצרה את קצירה האכזרי בצעיר, בחזק ובחסון ביותר. משפחות שכלו 2 ילדים, 5 ילדים, 7 ילדים, ו-12 ילדים. מנהיג החבורה ר' פישל סלומון באמונתו העמוקה עודד להמשיך ולהיאחז בקרקע: "אלהים הביאנו לכאן ורק הוא יוציאנו מכאן". מראשית הקמת המושבה יסוד המעלה ב-1883 ועד ייבוש אגם החולה והביצות מסביבו ב-1956, שלטה במקום המלריה - קדחת שחור השתן.

המושבה יסוד המעלה בגליל, מחדשת היישוב היהודי בעמק החולה, עמדה במלחמת השחרור בפני הסורים שפלשו ממזרח ומדרום בניסיונם לבתר את הגליל. לאחר מלחמת השחרור הוכרזה המושבה כמועצה מקומית. עד למלחמת ששת הימים סבלה מהפגזות הסורים שישבו על רכס רמת הגולן.

יסוד המעלה הינה מלכת השזיפים בארץ-ישראל, ושטחי מטעיה הם הגדולים בשטחי מטעי השזיפים בארץ-ישראל.

קראו עוד:

מושבות צפון הגליל : ראש-פינה - אם מושבות הגליל
מושבות צפון הגליל : יסוד המעלה (פריט זה)
מושבות צפון הגליל : מטולה
מושבות צפון הגליל : משמר-הירדן

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel