הגדרת המונח

ספרות חז"ל מורכבת מהלכה ומאגדה, או הגדה. בשם "אגדה" מכונה החלק הבלתי נורמאטיבי של ספרות חז"ל. לשון אחר - כל מה שאינו הלכה הוא אגדה. במובן זה דומה הספרות של תורה שבעל פה לתורה שבכתב - מה בתורה שבכתב, בחמישה חומשי תורה, יש חלק סיפורי, שאינו דן במצוות ובחוקים, אף בתורה שבעל פה כן. ולא רק בספרות חז"ל כך, אלא גם בספרותם של זרמים אחרים מימי בית שני, כגון ב"חוג חנוך", שבקרבו נתחבר ספר היובלים, המשלב וממזג הלכה באגדה, והוא הדין בספר קדמוניות המקרא, שנתחבר זמן מה לאחר חורבן בית שני.

מהותה של האגדה

אין תחום של החיים, שהאגדה - במובנה הרחב - אינה עוסקת בו. אגדת חז"ל כוללת אפוא תחומים מגוונים של מדע, מחשבה וספרות. הצד השווה שבכל אלו הוא אופיים, שאינו מחייב. חז"ל גופם העידו על כך, כשאמרו: "אין למדין... ולא מן ההגדות" (ירושלמי, פאה ב ו, יז ע"א), שכן "זה בעל אגדה, שאינו לא אוסר ולא מתיר, לא מטמא ולא מטהר" (שם, הוריות ג ח, מח ע"ג). והוא הדין בדרשות הכתובים שבאגדה. אין משיבין על הדרש ואין מקשין עליו, ולא עוד אלא שמתעלמין מן הסתירות המרובות שבדרשות ובאגדות. שכן אמרו: "וכי המדרשות אמנה הם? - דרוש וקבל שכר" (שם, נזיר ז ב, נו ע"ב).

תוכן וצורה ו"כללי משחק"

מטרתה העיקרית של האגדה היא הפקת לקחים בתחומי המטאפיסיקה, האתיקה (תורת המידות) והמוסר. מבחינת תוכנה ומגמתה האגדה היא אפוא דידאקטית. אולם, כמו בתופעות רבות ושונות - בתרבות ישראל ובתרבויות אחרות - אין להתעלם גם באגדה מן המקום והמשמעות הנכבדים שנודעו לצורה. מבחינה זו האגדה היא יצירה ספרותית-אמנותית. ולא זו בלבד, שהיסוד האמנותי-הספרותי השפיע הרבה על התוכן, אלא שפעמים הרבה אף הפך יסוד זה להיות עיקר, בחינת אמנות לשם אמנות - משחק ושעשוע, ואף דברי בדיחות. במובן זה יש באגדת חז"ל מעין "כללי משחק"; ומי שלא הכירם, לא הבין את האגדה אף בימי קדם, בעצם זמן היווצרה. כך אירע, דרך משל, לר' זעירה, שעלה במאה השלישית מבבל לארץ-ישראל:

רבי זעירא ורבי אבא בר כהנא ורבי לוי היו יושבים והיה רבי זעירא מקנתר את אלו של האגדה וצווח להם: ספרי קוסמים. אמר לו רבי בא בר כהנא: למה אתה מקנתר אותם? שאל והם מגיבים לך! אמר לו: מהו זה שכתוב: "כי חמת אדם תודך שאירית חימות תחגור?" [תהילים עו יא] אמר לו: "כי חמת אדם תודך" - בעולם הזה; "שאירית חימות תחגור" - לעולם הבא. אמר לו: או נאמר: "כי חמת אדם תודך" - בעולם הבא; "שאירית חימות תחגור" - בעולם הזה. אמר רבי לוי: כשתעורר חמתך על הרשעים - צדיקים רואים מה אתה עושה להם והם מודים לשמך. אמר רבי זעירא: היא הופכת והיא מהפכת - אין אנו שומעין ממנה כלום (ירושלמי, מעשרות ג י, נא ע"א).

והוסיף רבי זעירה ואמר לירמיה בנו, ששאלו שאלה בהלכה, להסתלק מדברי אגדה ומדרש ולעסוק רק בהלכה, שהיא עדיפה ומוצקת. ולא רק בחוצה לארץ, אלא אף בארץ-ישראל היו אזורים, שבהם לא הכירו את "כללי המשחק":

רבי שמלאי בא אצל רבי יונתן. אמר לו: למדני אגדה. אמר לו: מסורת בידי מאבותי, שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי, שהן גסי רוח ומעוטי תורה ואתה נהרדעאי ודר בדרום (ירושלמי, פסחים ה ג, לב ע"א).

ומן המקבילה (בבלי, פסחים סב ע"ב) למדנו, שר' שמלאי דר בלוד שבדרום, וגם שם, כמו בבבל, לא היו בעלי חוש אמנותי דק (finesse) ובקיאים במקרא באותה מידה כמו בגליל. כיוצא בזה, כשביקר ר' יצחק, מגדולי חכמי האגדה בארץ-ישראל בסוף המאה השלישית, בבבל וישב בסעודה אצל רב נחמן:

אמר לו רב נחמן לרבי יצחק: יאמר לנו מר דבר של אגדה. אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. אחרי שסעדו, אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר לו: וכי בכדי חנטו החונטים וספדו הספדנים? אמר לו: מקרא אני דורש, שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" - מקיש הוא לזרעו - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים (בבלי, תענית ה ע"ב).

מסתבר אפוא, שרב נחמן הבבלי סבר בפשיטות, שר' יצחק מגלה לו, שיעקב באמת כלל לא הלך לעולמו, ותמה על כך - היאך מתוארים במקרא חניטתו, קבורתו והספדו. אולם ר' יצחק הסביר לו את "כללי המשחק" של דרשת הכתוב שבמקרא. ברור, שבארץ-ישראל הכירו את כלליה ושיטותיה של האגדה הרבה יותר מאשר בבבל, שכן בבבל לא היו מרובים הנוצרים, שהפולמוס החריף והמר עמהם הוא שהביא את חכמי הגליל להיזקק הרבה למקרא, לאגדה ולמדרש. זאת, ועוד אחרת: דרכי האגדה מבוססות היו בעיקר על שיטות הלניסטיות, שלא היו רווחות וידועות בבבל.

מקורותיה של האגדה

שלושה היו מקורותיה ובתי גידולה העיקריים של האגדה: היצירה העממית (פולקלור); הלימוד בבית המדרש; הדרשה בציבור בבית הכנסת. אגדת העם היתה מאז ומעולם קוסמופוליטית; ואכן דרכה חדרו לעולמם של חז"ל מוטיבים שונים מן האגדה הבינלאומית - היוונית-ההלניסטית, הפרסית, הערבית, ואף זו שבאה ממרחקים - מהודו ומהמזרח הרחוק. עניין אחר הוא האגדה, שנוצרה בבית המדרש, ובמידה לא מעטה אגב לימוד ההלכה. פעמים היה קשר בין ההלכה לאגדה, והאגדה לא באה אלא לשמש אילוסטראציה - מוראליסטית ודידאקטית - להלכה, אולם פעמים נאמרה, ואף נתהוותה, האגדה בבית המדרש לשם צרכים ריטוריים מובהקים - המורה צריך היה לחיות שיעור מייגע או לשעשע תלמידים משועממים. חשוב שבכולם בית גידולה השלישי של האגדה - הדרשה בציבור, בעיקר בבית הכנסת - בשבתות, בימים טובים ובתעניות ציבור, אחרי קריאת התורה (וההפטרה בנביא) - אך גם בבתי המשתה, בשעת השמחה (נישואין; מילה; פדיון הבן), או בבית הקברות, בשעת ההספד, ובבית האבל, בשעת ניחום אבלים. הדרשה בבית הכנסת בשבתות ובימים טובים החלה עוד בראשית ימי בית שני. בצדה של קריאת התורה (וההפטרה) היתה הדרשה העניין העיקרי, שלשמו נתכנס הציבור בבית הכנסת. הדרשן דרש בלשון המובנת לרוב הציבור (עברית, ארמית, או יוונית). ולפיכך נקהלו ובאו גברים, נשים וטף, ואף נוכרים רבים. פעמים הרבה שולבו בדרשה, שבעיקר מטרתה היתה מוראליסטית-דידאקטית, גם עניינים אקטואליים, והסאטירה המדינית והחברתית תפסה בה מקום חשוב. בין כך ובין כך, כדי למשוך את לב הציבור, להפתיעו ולרתקו, נזקקו הדרשנים לאמצעים ריטוריים מגוונים ביותר; נתפתחו צורות אמנותיות מיוחדות, כגון החריזה, הפתיחה (העוברת, דרך משל, מפסוק בכתובים לפסוק בתורה ומקשרת מקראות ועניינים שונים לכאורה), החתימה בנחמה ובייעודי גאולה ועוד. פעמים הרבה אף נתנהל דו-שיח (דיאלוג) בין הדרשן לבין שומעיו, שהפסיקוהו בשאלות ובהערות שונות, ממש כמו בכל העולם ההלניסטי-הרומי. רבי שמעון בן לקיש, שפעל במחצית השנייה של המאה השלישית, הקביל מכמה בחינות את תפקידה המדיני והחברתי של הדרשה בציבור לתפקידו של המימוס בתאטרון ובקרקס ההלניסטי-הרומי. בשני המקרים נוצר שילוב בין מגמה סאטירית אקטואלית לבין צורות אמנותיות משעשעות, אלא שהדרשה בבית הכנסת לא היתה רק סאטירה משעשעת, שכן נעוצה היתה בעיקר במקרא ומגמתה היתה הפקת לקח.

דרשת הכתובים

אחת משיטותיה המיוחדות של האגדה היא המדרש - דרשת הכתובים. שיטה זו, שכבשה לה מקום בהלכה, התפתחה ביותר, כמעט ללא כל סייגים, באגדה. בין לצורכי הפולמוס עם הנוצרים בין לצרכים דידאקטיים ואמנותיים פנימיים, שאבו חז"ל מן העולם ההלניסטי וגם פיתחו בעצמם שיטות וכללים שונים של דרשות הכתובים. בין כאסמכתה בדיעבד כין לשם לימוד יוצר לכתחילה, נשתמשו בדרשות הכתובים לא רק בלימוד שבבית המדרש, אלא גם, ובעיקר, בדרשה בציבור.

התפתחות המושג "מדרש"

במקרא משמש השורש "דרש" במשמעות חפש, בקש, חקור ובדוק היטב, כגון: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף (ויקרא י טז), היינו, ואת שעיר החטאת חפש חפש והנה שרף. ומן הפועל נגזר, בעברית מקראית מאוחרת, של ראשית ימי בית שני, השם "מדרש" (דברי הימים ב יג כב: שם, כד כז) במובן ספר היסטוריה (בדומה למונח היווני "היסטוריה", שנגזר מפועל, שמשמעותו הראשונית: לבדוק ולחקור היטב). בתקופה מאוחרת יותר בימי בית שני קיבל השם "מדרש" משמעות אחרת - של לימוד וחינוך, שגם הם פרי דרישה וחקירה וחיפוש נמרצים (מעין המונח הרומי stadium, שנגזר מהפועל studeo, שמשמעותו להתאמץ ולהתלהב); כלשונו של בן סירא (נא מז): "פנו אלי סכלים ולינו בבית מדרשי", היינו בבית החינוך שלי, כתרגומו היווני של נכדו של בן סירא. אך כמאה וחמישים שנה לאחר מכן שוב בא מובן חדש לפועל "דרש" ולשמות "מדרש" ו"דרשה". בעולמה של כת מדבר יהודה תפס ה"מדרש", היינו הלימוד הדווקני והדקדקני של הלכות ואגדות בשיטות של דיוק בכתובי המקרא, מקום ראשון במעלה - בין בתחום ההלכה בין בתחום האגדה. כאמור, דומה, שכת מדבר יהודה קלטה שיטה זו מבחוץ, מן העולם ההלניסטי-הרומי, בשנות התהוותה של הכת, בימי גלותה בדמשק, שהיתה עיר בעלת תרבות הלניסטית מפותחת. ומכת מדבר יהודה נתגלגלה השיטה גם לעולמם של חכמים, בין כדרך לימוד שמלכתחילה בין כדרך אסמכתה שבדיעבד. דרך זו, על המיוחד, המושך והמפתיע שבה, תפסה מקום מרכזי בהתפתחותה של אגדת חז"ל למן ראשית המאה הראשונה לספירת הנוצרים.

קראו עוד:

דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : אמונות ודעות
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : הלכה
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : ספרות חז"ל
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : האגדה (פריט זה)
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : מדרשי אגדה
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : הפולמוס היהודי-הנוצרי

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel