נאצר, גמאל עבד אל-
Nasser, Gamal Abdel
(אלכסנדריה, 15.1.1918 - קהיר, 28.9.1970).
מנהיג התנועה הרפובליקנית המצרית ותנועת הקצינים הצעירים האנטי-בריטית (1942-1952), שר הפנים הראשון (1954-1952) ונשיא הרפובליקה המצרית (1970-1954). בתפקידים אלה כיהן לאחר שהשתתף בהפיכה צבאית. נאצר טיפח חזון, ובו ראה את מצרים כגורם השליט בשלושה מעגלים גיאוגרפיים משולבים: המעגל הערבי המזרח-תיכוני, המעגל האפריקני והעולם הלא-אירופי. חזון זה נשא אופי של רטוריקה האופיינית לאדם צעיר, אולם סיפק השראה לנוער הערבי המשכיל ברחבי העולם הדובר ערבית.
ב-1955 יזם את תוכנית סכר אסואן, ומשסירבה ארצות-הברית לסייע לו במימושה (מאחר שחתם על עסקה לקניית נשק מהגוש הסובייטי), הלאים את תעלת סואץ ב-1956. כשלון הניסיון האנגלי-צרפתי להדיחו (מבצע סואץ, 1956) עשהו לאלילו הנערץ של המזרח התיכון מאז ועד מותו, ויריביו העיקריים - שושלת חוסייני בעירק והסעודים - נזהרו שלא להתגרות בו ישירות. במשך זמן נמנע מעימות עם ישראל - להוציא "מבצע קדש", שבו ביקשה ישראל להפסיק את החדירות מרצועת עזה ואת ההתנכלויות לספינות ישראל בתעלת סואץ ובמפרץ אילת. ממשלות ערביות אחרות (כגון זו של סוריה ב-1958, של עירק אחרי 1958, ושל תימן לפני ההפיכה של 1962 ואחריה) נכספו לקבל את הסכמתו, כדי לזכות בלגיטימציה של עמדתן מול מתנגדיהן הפוטנציאליים. מנהיגי מפלגת הבעת' הסורית ניסו לבצע איחוד עם מצרים, אולם האיחוד בין שתי המדינות לא החזיק מעמד זמן רב לנוכח נסיונות ההתערבות המצרית במדיניות הסורית הפנימית. בהתערבותו במלחמת האזרחים בתימן (1968-1962) פגע נאצר קשות בכלכלה המצרית. תומכיו הובסו במאבק על השליטה, שליווה את הנסיגה הבריטית מעדן, והלחץ הרוסי והערבי פיתוהו להסתבך במלחמה עם ישראל במלחמת ששת הימים (1967), שבה נחל תבוסה מוחצת. שום מנהיג ערבי לא הגיע מעולם לעמדה שליטה אישית חזקה כשלו, אולם הדבר עלה לו במחיר הכפפתה של הכלכלה המצרית לשליטה סובייטית, והחרפתם לאורך-ימים של הסכסוכים הבין-ערביים, בייחוד בין ממשלות קהיר, דמשק ובגדד.
