המערכת הפוליטית ערב ההכרעה על השילומים

אף שבישיבות הממשלה ביטא שרת עמדה בהירה בעניין המשא ומתן עם גרמניה, הרי בכנסת היו דבריו בעניין זה חותכים פחות. חוסר ההחלטיות לכאורה נבע מהמצב הפוליטי הפנימי, ובמיוחד מהמצב הקשה של מפא"י, מפלגתו, במחצית הראשונה של 1951.

בבחירות המוניציפליות שהתקיימו ב-14 בנובמבר 1950 ספגה מפא"י מפלה קשה: בחשבון ארצי היא קיבלה רק מעט יותר קולות מה'ציוניים הכללים', ואלה הפכו בן לילה ממפלגה קטנה למפלגה השנייה בגודלה, אחרי מפא"י, ויותר מכך - לטוענים לכתר השלטון.⁸³ אף שהבחירות היו במישור המוניציפלי, התוצאות המדהימות האלה חוללו טלטלה קשה בזירה הפוליטית, והתחושה הייתה שהזירה הזאת עומדת ערב מהפך. בעקבות זאת נפלה הממשלה השנייה. אמנם רשמית נפלה הממשלה מסיבות אחרות, כמו המתח הרב בין מפא"י לבין החזית הדתית המאוחדת בגין מצב החינוך במעברות ובמחנות העולים, אך הסיבה העמוקה לנפילתה היו התוצאות של הבחירות המוניציפליות. יתר על כן, כשהתברר שאין סיכוי לכונן ממשלה חדשה, החליטה הכנסת הראשונה להתפזר. היא חוקקה את חוק הבחירות לכנסת השנייה, ואישרה אותו בקריאה שלישית ב-16 במאי 1951, והבחירות לכנסת השנייה נקבעו ל-30 ביולי 1951.

שרת עצמו קבע שנפילת הממשלה ופיזור הכנסת הראשונה היו לאמתו של דבר תוצאה של תהליך שחוללו הבחירות המוניציפליות. נפילת הממשלה השנייה, רשם שרת, נבעה מערעור של סמכות הממשלה, אך לא 'מבחינה חוקתית או פרלמנטרית', אלא 'מבחינה ציבורית'. הבחירות לרשויות המקומיות הוכיחו 'כי חלה כאן כאילו תמורה מרחיקה ביחסי הכוחות במדינה, כי קם מתחרה רציני למפא"י כמפלגה הראשית בדמות הציונים הכללים'. ושר החוץ סיכם את המצב הפוליטי: 'אם תתקיימנה בחירות חדשות לכנסת עלול להיווצר מצב שבו לא תיתכן שום קואליציה ממשלתית בלי שיתופו של גורם ציבורי זה. היה בזה "תגר" רציני למפלגה אשר קשה היה לה להתעלם ממנו'.⁸⁴

בנסיבות אלה התאפיינה הזירה הפוליטית בחוסר יציבות ובחולשה של הממשלה. רוב שנת 1951 הייתה הממשלה ממשלת מעבר. הכנסת הראשונה הביעה אמון בממשלה השנייה ב-1 בנובמבר 1950, אך ממשלה זו נפלה פחות מארבעה חודשים אחר כך: בפברואר 1951 היא הפכה לממשלת מעבר, ורק באוקטובר 1951, כמה חודשים אחרי הבחירות לכנסת השנייה, קמה ממשלה חדשה קבועה, הממשלה השלישית. בגלל ארעיותה הייתה ממשלת המעבר למעשה ממשלה משותקת, אף שבאותם חודשים התדרדר המשק הישראלי במהירות מבהילה ומערכת הקליטה הייתה על סף קריסה, לא היה בכוחה של ממשלה זו לקבל החלטות ברורות, קשות וכואבות שהיו נחוצות באותה השעה.

מפא"י התכוננה לקרב המכריע על השלטון - לקראת הבחירות לכנסת השנייה. הפורומים השונים של המפלגה התכנסו תדירות ושררה בהם תחושה דו-ערכית: מצד אחד חרדה כבדה ומן הצד האחר רצון עז להצליח במבחן הגורלי שלפניו עמדו. תחושה זו באה לידי ביטוי למשל בדברים שאמר חבר הכנסת ארן, שהיה המזכיר הכללי של מפא"י:

צריך להיות ברור לכל איש שמטפל בדבר הזה [הבחירות לכנסת השנייה], שאנו עומדים בפני מערכה שלא ידענו כמוה ואבותינו לא ידעו כמוה בבחירות אלה [...] אני וכל חברי הלשכה [לשכת מפא"י], מתגאים על הפעולה העצומה שנעשתה במשך החודשים האלה, אבל חובתי להגיד למרכז המפלגה שמה אנחנו - לא אגיד אפס, אבל הוא מעט לעומת מה שאנו צריכים לעשות בכדי לצאת בשלום ממאבק גורלי [...] [ו]עוד אינכם יודעים לפני איזה סכנות נעמוד עם התקרב מועד הבחירות.⁸⁵

התרכזותם של שרי מפא"י, שהיו רוב חברי הממשלה,⁸⁶ בעניינים המפלגתיים החלישה אף היא את הממשלה. וכך התעכבה חודשים ארוכים ההכרעה בשלוש סוגיות שהיו קריטיות לעצם קיומה של המדינה הצעירה: היקף העלייה,⁸⁷ המצב הכלכלי והשילומים מגרמניה. כדי להכריע בעניין השילומים היה צורך להציג לציבור הישראלי את הדילמה הטעונה של המשא ומתן הישיר עם הגרמנים, והממשלה לא רצתה להעניק לאופוזיציה מהשמאל ומהימין נשק כה יעיל נגדה ונגד מפלגת השלטון, שהייתה שרויה אז במאבק גורלי. רק בשלהי 1951 קיבלה הממשלה השלישית החלטות בסוגיות אלה: הוחלט להגביל את ממדי העלייה, לממש את ה'תכנית הכלכלית החדשה' ולפתוח בדיונים ישירים עם ממשלת בון על השילומים.

יש לבחון אפוא את התנהגותו של שרת בשנת 1951 בהתחשב בתפקידו כדיפלומט מקצועי מצד אחד וכפוליטיקאי ואיש מפלגה מן הצד האחר.

הערות:

83. למפא"י הצביעו 27.3 אחוז (90,052 קולות) מכלל המצביעים, ול'ציונים הכלליים' - 24.5 אחוז. ראו: י' ויץ, 'המהפך שלא היה', פנים, 9 (אביב 1999), עמ' 99-91.
84. תזכיר פנימי לא מתוארך מאת שרת, 'הערות בשולי תוצאות הבחירות לכנסת השנייה', אצ"מ, A245/25I.
85. ישיבת מרכז מפא"י, 17 באפריל 1951, אמ"ע, 23/51.
86. בממשלה השנייה היו 13 שרים: 7 ממפא"י, 3 מהחזית הדתית המאוחדת, 1 מ'רשימת הספרדים', 1 מ'המפלגה הפרוגרסיבית' ו-1 בלתי מפלגתי (יעקב גרי, שר המסחר והתעשייה).
87. 1951 הייתה שנת שיא בהיקף העלייה: בכל השנה עלו 174,000 עולים, ובחלק מחודשי השנה עלו יותר מ-20,000 עולים. לדוגמה במרס עלו 21,000 נפש, באפריל - 30,000 נפש, ובמאי - 26,000 נפש. היה צורך אפוא לבלום את שטף העולים, כדי לייצב את מערכות הקליטה, שהיו על סף קריסה. אך רק בשלהי השנה התקבלו החלטות בנושא הקריטי הזה. ראו: ד' הכהן, עולים בסערה - העלייה הגדולה וקליטתה בישראל, 1953-1948, ירושלים תשנ"ד.

קראו עוד:

חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
חלק ב' : מעמדו הציבורי של שרת
חלק ג' : 1949 וראשית 1950: הדיונים הראשונים על השילומים - ועדת נפתלי ובעקבותיה
חלק ד' : 1950: התגבשות עמדת משרד החוץ בשאלת הפיצויים
חלק ה' : סתיו 1950 וראשית 1951: דיוני הממשלה על שאלת גרמניה
חלק ו' : דחיית הקץ: שתי האיגרות
חלק ז' : המערכת הפוליטית ערב ההכרעה על השילומים (פריט זה)
חלק ח' : עמדת שרת בעניין המגעים הישירים
חלק ט' : הדרך להצהרת הקנצלר אדנאואר, 27 בספטמבר 1951
חלק י' : אוקטובר-דצמבר 1951: לקראת ההכרעה
חלק י"א : ינואר 1952: שרת בדיוני הכנסת על השילומים
חלק י"ב : סיכום

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel