סיכום

מה היה הקשר בין עמדתו של שרת בסוגיית השילומים והמשא ומתן עם גרמניה לבין השקפת עולמו הכוללת, ובאיזו מידה באו לידי ביטוי בעמדה זו אישיותו ודרכו הציבורית?

בעמדה הברורה שנקט בוויכוח הממושך ניכרים שני יסודות שאפיינו את שרת במשך פעילותו הציבורית: האחד הוא ראיית הציונות כ'חזרה לעמק הבכא של ההיסטוריה', והאחר הוא נטייתו לשקול אירועים, כולל אירועים קשים ומרגשים, באמות מידה רציונליות ורתיעתו מכל מה שנדף ממנו ריח של פופוליזם או של רגשנות מזויפת. לדעת ישראל קולת מקורו של יסוד זה בשנים שבהן למד שרת באנגליה והתחנך על 'גישה שיטתית, בהירה ואמפירית'. חינוך זה הביא לכך שכל חייו שב שרת ועיבד כל דבר, גם אמיתות אידאולוגיות, 'במוחו השיטתי והמסודר'.¹²⁹

גישתו הרציונלית של שרת לא התנגשה בעמדה אתית ובערכים מוסריים. מבחינתו הניגוד היה בין רציונליות לבין רומנטיקה מזויפת, היסחפות אחרי אשליות ומיסטיקה. ניגוד זה בא לידי ביטוי ברור בדבריו בעניין המשא ומתן עם גרמניה אך גם בסוגיות אחרות שאליהן נדרש, למשל בשאלת החלוקה, שעמדה על סדר היום במלוא עצמתה בקיץ 1937, סביב פרסום מסקנות ועדת פיל. יש דמיון ביחסו של שרת לסוגיות. בשתיהן היה מרכיב רגשי חזק ביותר, הנקשר למושג ה'כבוד הלאומי', ובשתיהן נגזר הצורך בהכרעה קשה מעובדת הריבונות או מן השאיפה אליה.

עמדת שרת בשתי הסוגיות נבעה מאותו מקור ומאותו שורש: ההכרה העמוקה כי גם סוגיות רגישות חובה לשפוט באזמל ההיגיון הצונן, וההכרה העמוקה לא פחות כי השאיפה לריבונות מחייבת לקבל הכרעות קשות ולא פופולריות. בנאום שכותרתו 'חלוקה כרע במיעוטו וכהזדמנות גדולה', שנשא באוגוסט ¹³⁰,1937 העלה שרת מספר טענות בזכות החלוקה, טענות שבהן יכול היה להשתמש גם כדי ללמד זכות על עמדתו בעד המשא ומתן הישיר עם גרמניה. הדמיון ניכר כבר בעצם הצגת הסיטואציה: 'הברירה אשר בפניה אנו עומדים עכשיו, איננה ברירה בין שתי טובות אלא בין שתי רעות'. בהכרעה בין הבררות אין חייבים אמנם לבחור דווקא בדרך הקשה יותר, 'אך אסור לנו לברוח מפני הקושי' - עלינו לבחור 'בדרך ההתקדמות הגדולה ביותר, וייתכן שדווקא דרך זו היא הדרך הקשה, ולא הקלה ביותר'. הוא הביע התנגדות למה שכינה 'אותה מיסטיקה ציונית, המפריעה לנו להפיק את התועלת מהזדמנויות הניתנות לנו למעשה'. אמנם למיסטיקה זו 'שורשים עמוקים בנשמת העם', אולם, קבע נחרצות, 'אויבת היא להגשמת הציונות'. ומלבד זאת הבחירה בחלוקה אינה נובעת מ'פסיכוזה של דפיטיזם' אלא מהחלטה נחרצת כי תפקידנו המרכזי הוא 'לגייס את כל הכוחות אולם מה נעשה, אם ההתפתחות ההיסטורית הולכת בדרך אחרת מאשר דורשת זאת צרת היהודים?'.

לסיום: משה שרת, כשר החוץ וגם כראש ממשלת ישראל, היה הדמות המרכזית בתהליך של יחסנו עם גרמניה. עמדותיו והתבטאויותיו לגבי הנושא הטעון הזה מסמלים את הדרמה הנוראה שארעה באותם ימים: המעבר, שהתחולל אחרי שנים ספורות מתום השמדת יהודי אירופה, מחרם מוחלט על גרמניה למגעים ומשא ומתן עמה.

הערות:

129. קולת (לעיל, הערה 23), עמ' 92.
130. מדבריו בקונגרס הציוני העשרים בישבו כוועדה מדינית, 9 באוגוסט 1937, בתוך: י' הלר (עורך), במאבק למדינה: המדיניות הציונית, 1948-1936, ירושלים תשמ"ה, עמ' 207-201.

קראו עוד:

חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
חלק ב' : מעמדו הציבורי של שרת
חלק ג' : 1949 וראשית 1950: הדיונים הראשונים על השילומים - ועדת נפתלי ובעקבותיה
חלק ד' : 1950: התגבשות עמדת משרד החוץ בשאלת הפיצויים
חלק ה' : סתיו 1950 וראשית 1951: דיוני הממשלה על שאלת גרמניה
חלק ו' : דחיית הקץ: שתי האיגרות
חלק ז' : המערכת הפוליטית ערב ההכרעה על השילומים
חלק ח' : עמדת שרת בעניין המגעים הישירים
חלק ט' : הדרך להצהרת הקנצלר אדנאואר, 27 בספטמבר 1951
חלק י' : אוקטובר-דצמבר 1951: לקראת ההכרעה
חלק י"א : ינואר 1952: שרת בדיוני הכנסת על השילומים
חלק י"ב : סיכום (פריט זה)

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel