תולדוט אתר ההיסטוריה - התגבשות מנהיגותה של העלייה השנייה

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, משה שרת, ראש הממשלה השני, לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, יצחק בן צבי, נשיא המדינה השני, זלמן שז"ר, הנשיא השלישי - כל אלה היו אנשי העלייה השנייה. חלק גדול מהאישים הבולטים בהנהגת היישוב בשנות המנדאט הבריטי היו מאנשי העלייה השנייה, ואלה שזכו להאריך ימים היו למעצביה של מדינת ישראל.

משקלה של העלייה השנייה בהנהגת היישוב בתקופה המכרעת של המאבק למען הקמת מדינה יהודית מרשים במיוחד על רקע המספר המועט של המנהיגים שצמחו מגלי העליות האחרים. התופעה בולטת מאוד, משום שהעלייה השנייה היתה הקטנה שבכל גלי העליות לארץ. בניגוד לגלים האחרים, היא לא זכתה לאהדה ברחוב היהודי בחוץ-לארץ, לא היתה בת-טיפוחים של גורמים מקורבים כמו התנועה הציונית (או חובבי ציון בתקופת העלייה הראשונה) ולא הצטרפו אליה אישים נודעים מהציבור היהודי. כן לא היה לה גרעין מנחה, שעורר את העלייה והוביל אותה. היא לא שאבה את כוחה מאידיאולוגיה מגובשת, ועל כל לא היתה לה בראשיתה מנהיגות פנימית מוסכמת, שיכלה לעורר תנועת עלייה מאורגנת. והנה, מתוך ראשית דלה כל-כך, צמחה הנהגה רבת עוצמה, שעם אישיה נמנו ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, דוד רמז, שמואל יבנאלי, יוסף שפרינצק, אליהו גולומב ואהרן דוד גורדון. אפילו גדולי הסופרים של ארץ-ישראל, ש"י עגנון ויוסף חיים ברנר, באו משורותיה. צמיחתה של גלריה מרשימה כזו של הנהגה מעצבת, ודווקא מתוך קבוצה אחת, שולית למדי, של היישוב היהודי, מחייבת דיון בנסיבות המיוחדות שברקע התקופה ובמאפיינים הקבוצתיים של אישיה.

תמצית שבתמצית

בין השנים 1914-1903 עלו לארץ ונקלטו בה כ-30,000 איש. לכאורה כולם עלו בתקופת העלייה השנייה, אולם קבוצת אנשי העלייה השנייה איננה כוללת את אלפי העולים שהגיעו בתקופה זו לארץ ופנו ליישוב הישן, בעיקר לירושלים. גם העולים שהצטרפו למושבות, ואפילו אלה שהיו בין בוני תל-אביב, שקמה בתקופת העלייה השנייה, לא נחשבו לקבוצה המאפיינת של העלייה השנייה. זו כוללת, למעשה, רק את אלה שעלו לארץ-ישראל במגמה מפורשת להיות פועלים. היו להם כמה מאפיינים משותפים. הם היו בדרך כלל צעירים, רווקים, חילונים, שדבקו מצד אחד ברעיון הציוני ומצד שני הושפעו במידה זו או זו מרעיונות סוציאליסטיים. הם התנגדו להתפרנס מכספי 'החלוקה' ושאפו לחברה שונה מזו שראו בגולה.

אין בידינו מספרים מדויקים על מספר האנשים שניתן להכלילם במסגרת מאפיינים אלו. ההנחה היא, שבשנים האמורות הגיעו לארץ כ-10,000 איש כדי להיות פועלים, אולם הסיכויים שלהם להיקלט היו מועטים. דוד בן-גוריון טען לימים, כי לא יותר מעשרה אחוזים מאנשי העלייה השנייה שבאו לארץ במשך עשר השנים מתרס"ד ועד פרוץ המלחמה נשארו בארץ; כתשעים אחוז חזרו כלעומת שבאו. הסיבה לכך היתה פשוטה - היישוב היהודי בארץ-ישראל היה ברובו 'יישוב ישן' הנתמך מכספי 'החלוקה'. לפועל צעיר, במיוחד אם אינו מקפיד על קיום מצוות הדת, לא היה שם כר קליטה; גם האיכרים במושבות לא ששו לקלוט את הצעיר החילוני, המרדן, הנוטה לרעיונות סוציאליסטיים. הם העדיפו על פניו את הפועל הערבי הזול, המיומן והממושמע. על כן, כדברי ברל כצנלסון, מה שנשאר בארץ מן העלייה השנייה היה רק תמצית שבתמצית. גם אם נניח שנשארו בארץ יותר מ-10%, מדובר בסך הכל במספר הנע בין 1200 ל-1600 איש. אלה הם כל אנשי העלייה השנייה. מתוכם צמחה המנהיגות.

לפנינו, אם כן, סיבה ראשונה להבנת צמיחתה של הנהגת העלייה השנייה: הסלקציה. אותה 'תמצית' הורכבה, מבחינה אנושית, מאנשים נחושים בדעתם, שעמדו במבחנים אישיים קשים מאוד של דחייה על-ידי היישוב, חוסר עבודה, רעב, מחלות קשות ופיתוי טבעי לעזוב את הארץ. הם ראו לנגד עיניהם את מרבית חבריהם מתייאשים; רבים אחרים מתו. הנשארים היו קבוצה נבחרת.

'בראשית היה המעשה'

בתנאים חמורים כל-כך לא היה די בנחישות. בית-הקברות שליד כנרת מלמד על עשרות צעירים שגוועו מחולשה, ממחלות ואפילו מרעב. לפעמים היו שנמצאו מתים ואיש לא ידע את שמם; אחרים שלחו יד בנפשם בשל עומק המצוקה, והמצבה שעל קברם מציינת, במקום שם, 'אלמוני'. היה ברור לאותם עיקשים שהחליטו להישאר ויהי-מה, שתנאי הכרחי להישרדות בארץ - היערכות משותפת. הנה כי כן, הגורם השני להסברת צמיחתה של העלייה השנייה היא ההתארגנות.

שנים רבות אחר-כך היו הארגונים שהקימו אנשי העלייה השנייה דוגמה וסמל. כאלה הם ארגון 'השומר', שהיה הניסיון הראשון בארץ להקים כוח עברי, צבאי למחצה; דגניה, שהיתה ל'אם הקבוצות'; המושב הראשון - נהלל (שאמנם קם בתקופת העלייה השלישית אולם הרעיון והביצוע הם של אנשי העלייה השנייה); 'המשביר'; מפלגות הפועלים והסתדרויות הפועלים, שהיוו את הבסיס להסתדרות הכללית; 'קופת-חולים', מטבחים, ספריות, עיתונות, מועדונים, לשכת עבודה, וכדומה.

אולם ההצלחה המרשימה הזאת, שרבים בעולם מבקשים ללמוד ממנה, ראשיתה היתה דלה והססנית. מייסדי דגניה, שעלו על אדמת אום-ג'וני שממזרח לירדן ב-1910, לא ידעו שהם הולכים להקים קבוצה, עניין זה התברר להם כמה שנים אחר-כך, כשהשקיפו לאחור על מה שעשו וגילו, כאילו מבלי משים, שהתיישבותם כקומונה, נסיונותיהם להיבנות מעבודה חקלאית, החינוך המשותף שנתנו לילדיהם, חדר-האוכל המשותף שהקימו, דרך המגורים שלהם והתחושה העמוקה שהם הצליחו - הם שבנו אותם, בדיעבד, כקבוצה. היה לכך גם צד אחר: כשהתברר, במאוחר, שדגניה היא צורה מגובשת של דרך חיים חדשה ולא מוכרת, היו בתוכה חברים שאמרו שלא לכך התכוונו, וקבוצה מרכזית מתוך חבורת המייסדים פרשה והקימה את מושב העובדים הראשון - נהלל. נהלל היה אף הוא ניסיון מיוחד במינו שנבנה אט-אט, מתוך מודעות לאפשרות של טעות ואולי אף של כישלון. הדרך מדגניה ונהלל ועד לתנועות הקיבוציות והמושביות, שבהן מאות יישובים, נבנתה על הניסוי והטעות, הניסוי והתיקון, שראשיתם בחיפושי הדרך הארגוניים של הצעירים, שביקשו למצוא מסגרות שיאפשרו להם להישאר בארץ בימי העלייה השנייה.

ברל כצנלסון, ממורי-ההוראה של העלייה השנייה, הדגיש את העובדה ש'בראשית היה המעשה'. המעשה קדם לתיאוריה ולגיבוש ההנהגה. הפועלים בראשון-לציון גילו שכמה מתוכם חולים בקדחת, ולאחר שאחד מהם נמצא מת בבוקר, הם הטילו על עצמם תורנות של ביקורים בכל מגורי הפועלים, במגמה לאתר את החולים (בעיקר בקדחת) ולטפל בהם. זה היה מעין בסיס ראשוני שעליו הוקמה, כמה שנים אחר כך, 'קופת-חולים'. פועל אחר בעל יוזמה, שלמה צמח, שהיה אז בפתח-תקוה, החליט לנסות להתמודד עם חוסר הנכונות של ועד המושבה להעסיק פועלים יהודים. הוא הקים עם כמה מחבריו מעין חברה קבלנית קטנה לחפירת בארות מים, והציע לאיכרים שנזקקו לבארות מים בפרדסיהם מחיר שהיה נמוך מזה שתבע קבלן ערבי מומחה. החברה שהקים צמח אכן התמודדה בהצלחה, משום הדחף הפנימי להצליח ובשל השותפות באחריות שקיבלו על עצמם החברים. ספק אם הם היו מודעים לכך שבזה הם הקימו בסיס למה שיתפתח לאחר שנים בדמות הקואופראציה היצרנית המיוחדת במינה של ישראל, הכוללת כיום בתוך 'חברת העובדים' קונצרנים ענקיים כמו 'כור' ו'סולל בונה'.

אותם גופים וארגונים ראשונים קמו על רקע המצוקה, אותם צעירים ביקשו לאפשר לעצמם תנאי קיום מינימאליים במצב שבו לא היתה להם משפחה, לא מקום עבודה, לא מגורים, לא מערכת בריאות ולא כר קליטה. כל ארגון כזה קם מתוך יוזמה מקומית. נראה שרוב ההתארגנויות הללו התפוררו, ואך מעטות היו לגורמי קבע. צעירי העלייה השנייה עשו זאת מתוך הסתגלות ערנית לתנאים המיוחדים של ארץ שהיתה נתונה לשלטון תורכי עוין ומושחת ושל יישוב יהודי שלמעשה דחה אותם. ההדגשה של הסתגלות לתנאים ונכונות להיערך על-פיהם נועדה כדי להבהיר את הסיבה השלישית שברקע צמיחת הנהגת העלייה השנייה: פרגמאטיזם.

חלומות נועזים ומשונים

העלייה לארץ בשנים האמורות ביטאה מעין מרד במוסכמות: היא היתה מרד בתפיסה הדתית ששלטה אז, אשר ביקשה שלא לדחוק את הקץ; וגם מרד בתביעה הציונית נוסח הרצל, שביקש להקדים את המעשה המדיני למה שהוא קרא 'הסתננות' לארץ-ישראל. מנהיגי התנועה הציונית שלאחר הרצל ביקשו אמנם לאחד את הציונות המדינית עם זו המעשית, אולם גם הם רצו שהעלייה תהיה מבוקרת. היה בעלייה לארץ גם מרד באידיאולוגיה הדוגמאטית של המפלגות הסוציאליסטיות. אפילו מפלגה כ'פועלי-ציון' ברוסיה, שממנה צמחו אישים כמו בן-גוריון, התנגדה לעלייה מתוך יוזמה פרטית של החבר במפלגה.

המרד הזה לא היה מאורגן. כל אחד מהעולים מרד במסגרת שלו וביטא בעלייתו איזו-שהיא אמונה פנימית עמוקה, שהיתה בעלת אופי אישי מאוד. אמונה זו היתה מורכבת משני פנים. האחד הוא השלילה: שלילת המסגרת או אורח-החיים שהוצע לו בעיירה או אפילו בהגירה לאמריקה. השני הוא החיוב, וכאן יש לפנינו קשת מפתיעה של אידיאות: אהרן-דוד גורדון יגבש אידיאולוגיה של העבודה כדרך להתחדשות היהדות; אליעזר שוחט יתבע את כיבוש הקרקע כמעשה ראשון במעלה; אחיו, ישראל שוחט, יחלום על הקמת כוח יהודי לוחם; יחזקאל חנקין ידבר על מהפכה סוציאליסטית בארץ-ישראל. צצו גם רעיונות מוזרים במקצת, אולם גם בהם התבטאו הלהט של הדור והרבגוניות המרתקת של האישים. כך, לדוגמה, האמין אלכסנדר זייד ביצירת דמות אדם חדשה, שתהיה מורכבת משילוב קווי-האופי של הקוזאקים הרוסים, הבדווים והלוחמים העברים הצעירים. לצורך זה העלה רעיון בדבר הקמת יישוב במקום מרוחק במיוחד, שיחיה על שמירה, מרעה, דיג ופלחה, שיושפע מהדרוזים ומהבדווים, ושיקים חברת מופת. ואכן, אלכסנדר זייד היה בין מקימי כפר-גלעדי, שמיקומו בקצה המרוחק של הגליל העליון רומז על שאיפה לממש את הרעיון. דוגמה מסוג אחר לחלומות מוזרים הוא חלומו של נח נפתולסקי, ששאף להקים בארץ-ישראל חברה חדשה, שתהיה כל-כולה צמחונית-טבעונית.

והנה, דווקא הרבגוניות האידיאולוגית הזו של אנשים עקשנים וקשוחים הולידה את הפרגמאטיזם, שהוא ההתרכזות במעשה תוך דחיקת האידיאולוגיה. הפרגמאטיזם היה פועל יוצא של תמונת המצב, שלפיה כל אחד חולם על רעיון משלו בתנאים של ארץ קשה. רק מי שהיה מוכן לוותר על המיוחד שבחלום שהוא נושא ולמצוא מכנה משותף עם חלומותיהם של האחרים, יכול היה לקחת חלק בהתארגנויות החדשות. בתוך כך ביקש הפרט המצטרף להתארגנות למצוא לו חברים הקרובים אליו בתחום האידיאולוגי ושהיו מוכנים גם הם לוותר על חלק ממשאת-נפשם. נמצא, אם כן, שדווקא אותם אנשים בעלי עוצמה ועקשנות ביטאו את עוז-רוחם בנכונות לוותר ולהתפשר עם המציאות. תכונה זו, שהפכה לתכונה קבוצתית, תעמוד להם בהמשך, בעיקר בהתמודדות עם קבוצות שיבואו בתקופות אחרות, כשיש להן כבר ארגון משותף, מנהיגות משותפת ואידיאולוגיה ברורה. לדוגמה: קבוצות בעלייה השלישית כמו 'גדוד העבודה' ו'השומר הצעיר', שהגיעו מחוץ לארץ במסגרות גדולות יחסית, מלוכדות ושאפתניות, התקשו להתמודד עם המציאות המיוחדת של הארץ, שלא התאימה לדגם האירופי שבו עוצבה האידיאולוגיה שלהן. זו אחת הסיבות לכך שתרומתן של קבוצות אלו להנהגת היישוב היתה קטנה בהרבה מתרומת העלייה השנייה.

הפרגמאטיזם הוליד יתרון נוסף לאותם מעטים שהקימו את הארגונים הראשונים. גם הוא מוגדר במלה השאובה ממילונם של בני התקופה - הקונסטרוקטיביזם. מאחורי מלה זו טמון שורש אידיאולוגי חדש, שנבנה מנכונותם הקודמת של האנשים לוותר על משאת-הנפש שהביאו עמהם לארץ וניזון מהצלחתם היחסית של הארגונים החדשים שהקימו. הקונסטרוקטיביזם פירושו - יצירה, בנייה, חידוש. הפועלים הדלים, שקיבלו על עצמם לבנות את הארץ בדרך חדשה, היו חייבים לקבל סיוע כלכלי לצורך זה. כיוון שהם פסלו מראש סיוע בנוסח 'החלוקה' או הברון רוטשילד וכיוון שממילא לא נמצאו תומכים מסוג זה, הם גיבשו הסכמה לסיוע בנוסח לאומי, היינו התיישבות על קרקע לאומית, בעיקר אדמת הקרן הקיימת, ומימון באמצעות הון לאומי, ברובו משל ההנהלה הציונית. וכך, שוב בלא כוונה מוצהרת מראש, הנכונות של אנשים שעברו סלקציה חריפה לבנות דגמי ניסוי ארגוניים וחברתיים, תוך ויתור על אידיאולוגיה קודמת, הולידה אידיאולוגיה חדשה. מושגים כמו 'עבודה עברית', 'שמירה', 'כיבוש הקרקע', ו'התיישבות עובדת', שהיו תחילה ביטוי לצרכים ארגוניים, הפכו לסיסמאות אידיאולוגיות ונוסחו בידי דברי העולים החדשים כהצעה חדשה לתנועה הציונית.

אידיאולוגיה ופילוג

השלב הבא הוא, אם כן, התוודעותם של אותם מעטים ובודדים לעובדה, שמכוח הארגונים הקטנים שהקימו - יש בידם מפתח לדרך חדשה. תחושה זו, שהפתיעה אפילו את עצמם, צמחה על רקע המבוי הסתום שנקלעה אליו התנועה הציונית שלאחר מות הרצל. עתה היה ברור שהרעיון שהעלה הרצל, שיש להקדים את ההישג המדיני (או, לפי הנוסח שלו, 'צ'ארטר' על ארץ-ישראל) לפעולה המעשית - נדון לכישלון. מצד שני, הדרך המעשית כפי שחוללוה אנשי העלייה הראשונה איננה פתרון, שהרי עתה לא נמצא איש בדמותו של הברון אדמונד דה-רוטשילד, שיקצה את ההון הרב הנדרש למבנה ההתיישבותי כפי שנוצק בשנים 1900-1882. העתודה הממשית של העולים לארץ היו אותם צעירים, חסרי מקצוע וחסרי ממון, שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש נחלה במושבות. להם הציעו עכשיו ראשוני העלייה השנייה דרך שיש בה אפשרות למימוש הרעיון הציוני. הארגונים שהקימו כללו אכסניות, מטבחים, לשכות-עבודה, מועדונים, קבוצות קבלניות וקומונות. בראשיתם הם היו קטנים ודלים מאוד, אבל הצעיר בגולה שנדחף לעבר ארץ-ישראל יכול היה להניח, שיש מערך כלשהו שאליו הוא יכול להגיע ובאמצעותו הוא יכול להיקלט. יש להדגיש שזה היה המערך הארגוני היחיד שניתן היה לסמוך עליו. הוא נבנה מתוך המצוקה, ביוזמה עצמית של אנשי העלייה השנייה, אבל כיוון שהוא הוצע עכשיו כדרך לרבים - הפך לבשורה חדשה. בשורה זו, אף-על-פי שהציעוה אנשים עלומי-שם, בשולי החיים הארץ-ישראלים, הנמצאים בראשית דרכם הציבורית, בלטה בשל התחושה שרווחה אז, שהדרכים האחרות להגשמת הציונות הגיעו למבוי סתום.

וכך, תוך זמן קצר, היו הצעירים שהגיעו לארץ בראשית העלייה השנייה לנושאי בשורה. ואולם מרגע שגילו שיש להם הצעת אלטרנאטיבה לדרכם של התנועה הציונית ושל אנשי העלייה הראשונה, שב וכבש את מרכז חייהם הוויכוח האידיאולוגי. הפעם התרכז הוויכוח בתוכם - בין המגמות השונות והארגונים הקטנים שהקימו. כיוון שחשו שיש להם מסר, ביקשו להערות אותו בכלי המתאים להעברת בשורה אידיאולוגית, היינו מפלגה. מרגע שהועלה הרעיון להקים מפלגה, הפך הוויכוח הפנימי בתוכם לקרע. וכך, ליד ערש הקמתה של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, ב-1905, נולד הפילוג. בעת ובעונה אחת קמו שתי מפלגות. האחת, 'פועלי-ציון', ביקשה להדגיש את המשמעות הסוציאליסטית של הדרך שמציעים צעירי העלייה השנייה. המפלגה השנייה, 'הפועל-הצעיר', טענה לייחודיות ארץ-ישראלית, לניתוק מהשפעות זרות וכן לבלעדיות השפה העברית והעבודה העצמית. יש להדגיש שמדובר במפלגות זעירות, שבתקופת העלייה השנייה מנתה כל אחת מהן לא יותר מ-400-300 חברים. יתר על כן: תחת המשטר התורכי העוין, לא היה מקום לפעילות מדינית ואידיאולוגית מקובלת. המפלגות הללו נאלצו לעסוק בתחומים שעסקו בהם מייסדי המפלגות לפני הקמתן - בניית מערכת ארגונית של עזרה הדדית. אבל כיוון שקמו שתי מפלגות, התעורר ויכוח והיתה תחרות. התחרות התפרסה על פני מרחב מצומצם מאוד של כמה מאות צעירים ובתחום ארגוני מוגדר: הפעלת מטבח, לשכת-עבודה, מכבסה, מלון. הלהט שאפיין אותם, האמונה והרצון להוכיח את יתרון המפלגה האחת על פני האחרת - הפכו את התחרות לגורם חיובי. אם מפלגה אחת יזמה הקמת מטבח בנס-ציונה, מיהרה השנייה והקימה שם ספרייה. מפלגת 'פועלי-ציון' טיפחה את 'השומר': 'הפועל-הצעיר' פרש חסותו על דגניה. שיאה של התחרות היה ייסוד העיתונים.

כשהתחרות בין שתי המפלגות נעשתה חריפה, הן לא הסתפקו עוד בתורנות החברים בנמל יפו כדי לתפוס בשרוולו של העולה החדש ולשכנעו להצטרף למפלגה 'הנכונה'. השאיפה היתה להעתיק את המאבק על נפש העולים הפוטנציאליים לחוץ-לארץ. כיוון שלא ניתן היה לשלוח שליחים, נשלח המסר באמצעות כתב-עת. על כן ייסדו המפלגות שני כתבי-עת: 'הפועל הצעיר' הוציא עיתון ששמו כשם המפלגה; 'פועלי-ציון' הוציאו את 'האחדות'. ראוי לשים לב לכך שעורכי העיתונים יהיו, לימים, אישים מרכזיים בתולדות היישוב והמדינה: מערכת 'הפועל הצעיר' כללה את יוסף שפרינצק, לימים מזכיר ההסתדרות ויושב-ראש הכנסת: את יוסף אהרונוביץ', ממייסדי בנק הפועלים ומנהלו. סביב העיתון התלכדו מיטב הסופרים והוגי-הדעות של העלייה השנייה, ובהם י"ח ברנר, ש"י עגנון, דבורה בארון וכמובן א"ד גורדון. מערכת 'האחדות' כללה את יצחק בן-צבי, רחל ינאית, דוד בן-גוריון ויעקב זרובבל. כולם יהיו לימים אנשים מרכזיים ביישוב ובמדינת ישראל.

שתי המפלגות עברו שינויים. הן לבשו צורה ופשטו צורה, בייחוד 'פועלי-ציון' שב-1919, לאחר איחוד עם גורמים בלתי-מפלגתיים, הפכה ל'אחדות העבודה', אבל הן המשיכו בקיומן הנפרד ומתוך תחרות עזה ביניהן 25 שנה! רק ב-1930 עלה בידי מנהיגיהן להתאחד ואז קמה מפא"י, שהיתה המפלגה המרכזית ביישוב ובמדינה במשך עשרות שנים. לענייננו חשוב דווקא הפירוד כגורם מדרבן לתחרות עזה, לבניית מוסדות פנימיים ועיתונות ולהעתקת המאבק עד למרחבי הגולה. דווקא המחלוקת היא שגרמה להעברת תודעת הקיום של העלייה השנייה. כל מפלגה ביקשה לשבח בעיתונה את מפעליה, ובאמצעותם הפכו דגניה ו'השומר', 'קופת-חולים' ומרחביה למושגים שנישאו כבשורה חדשה ברחוב היהודי בגולה. העיתונים העבירו לחוץ-לארץ שמות חדשים, שיהפכו למורי ההוראה של הדור. עורכי העיתונים והאישים המתבטאים בהם נעשו לשמות מוכרים, לפחות בקרב העתודה הקרובה לעלייה. כך התחיל עיצוב מנהיגותם של בן-גוריון, בן-צבי, שפרינצק, ברל כצנלסון, שמואל יבנאלי, ולאחר זמן לוי אשכול, דוד רמז, יצחק טבנקין. אנשי 'השומר', ובהם מנדל פורטוגלי, ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד נודעים כגיבורים, וראשוני הנופלים בארץ מקבוצה זו זכו לתהילה.

ממתיחות לקנאות

המנהיגים שנזכרו כאן נעשו במרוצת שנות העשרים והשלושים לאישים המובילים של התנועה הציונית, היישוב והמדינה. תחילת ההיכרות עמהם חלה אמנם במהלך ימי העלייה השנייה, אולם הם לא היו מנהיגיה של עלייה זו. ניתן לומר שהם היו אנשי השורה השנייה מבין מנהיגי העלייה השנייה. המנהיגים הבולטים של העלייה השנייה, בשנים 1914-1904, שעתה הם מוכרים פחות - היו מייסדי הארגונים ומנהיגי המפלגות. דמות מרכזית בתקופה זו היה ישראל שוחט, ממייסדי 'השומר' ומנהיגו הנערץ. 'השומר' התקיים כעשר שנים. למרות שהצטרפו אליו רק כמה עשרות חברים, הוא זכה לתהודה רבה ברחבי העולם היהודי, בעיקר משום החידוש המרתק שבעצם הקמת ארגון יהודי לוחם. מכוח המוניטין וההערצה שאב 'השומר' עוצמה. חבריו ומנהיגו, ישראל שוחט, ביקשו להפוך את הדגם בתקופת הניסוי לכלי יחיד ובלעדי, ואת הרעיון הגלום בו - לאידיאולוגיה מנחה. במקרה שלפנינו מדובר בקבוצה קטנה של צעירים עזי-נפש, הרואים עצמם כלוחמים מקצועיים העומדים לשירות הכלל, אבל מכוח מקצועיותם ומסירותם הם תובעים מהכלל להפקיד בידיהם את המפתח לבטחון היישוב. כאשר תקום, לאחר שנים, הצעה בנוסח שונה, כמו רעיון 'ההגנה', שגובש בידי אליהו גולומב, אשר ביקש לבנות מערך צבאי-למחצה הבנוי על כלל התושבים ולא על לוחמים מקצועיים - יתחולל עימות מר בינו לבין ישראל שוחט. דוגמה זו של עימות משמעותית לנושא גיבוש ההנהגה, משום שהיא עשויה להקנות מפתח להבנת צמיחתם של אנשי השורה השנייה בתקופת העלייה השנייה להנהגת היישוב, וזאת כאשר השתנו הנסיבות ההיסטוריות לאחר הכיבוש הבריטי ב-1918. נמצא אז כי מי שהיה מזוהה ארגונית, אידיאולוגית ובעיקר רגשית עם קבוצה ארגונית מצליחה בתקופת העלייה השנייה, התקשה להסתגל לשינוי ההיסטורי ונותר כבול במסגרת, ששוב לא התאימה או לא יכלה להיות בלעדית.

דוגמה אחרת לקשר העמוק שבין מעצבי הארגון והאידיאה לקושי להסתגל לשינוי המפליג היא של יוסף בוסל ויוסף ברץ, אנשי דגניה, שהיו דמויות בולטות בתקופת העלייה השנייה אולם התקשו לקבל רעיונות התיישבות חדשים כמו מושב העובדים. הם הלכו והסתגרו בתוך הקבוצה שהקימו, ובכך ויתרו על מקומם הראוי בהנהגה הלאומית. תהליך דומה עבר על הנהגת המפלגות: ראשי 'הפועל-הצעיר' ובהם אליעזר שוחט ואליעזר יפה ראו במפלגתם חזות הכל וסברו שרק היא מציעה דרך אפשרית לבניין הארץ. הם התנגדו עד חורמה ליריבתם, 'פועלי ציון'. כשהשתנו הנסיבות והחלה להגיע העלייה השלישית, לא עלה בידם להבין כיצד מעזים העולים החדשים, שזה עתה הגיעו לארץ, להציע את איחוד הכוחות הפוליטיים. המעטים מקרב מפלגה זו שהבינו והסכימו שכדאי לבחון דגם חדש הם אלה שהקשר שלהם למפלגה היה פחות רגשי ועמוק, ובהם לוי אשכול ויוסף שפרינצק (שפרינצק היה אמנם מזכיר המפלגה וחבר מערכת העיתון, אולם ייחודה המבני של 'הפועל-הצעיר' גרם לכך שהמזכיר היה בעיקר מעין אדמיניסטראטור של המנהיגות המובילה). בד-בבד חלה התרחשות דומה במפלגה היריבה - 'פועלי-ציון'. מנהיגיה של המפלגה בתקופה זו היו אפרים בלוך-בלומנפלד ושלמה קפלנסקי. במאבקם במפלגה היריבה הם הרבו להדגיש את השוני הרעיוני והמנטאלי שבין שתי המפלגות, ובתוך כך הם הקצו מאמץ רב לטיפוח ייחוד קבוצתי, שהדגיש את השוני שביניהם לבין האחרים. דוד בן-גוריון, שהיה תחילה מראשי המפלגה ומעורכי עיתונה, יצא ב-1911 ללימודים בתורכיה. עמו יצא גם יצחק בן-צבי. התרחקותם ממוקד הפעילות המפלגתי איפשרה להם זווית רחבה יותר של התייחסות אל תפקידה של המפלגה, בשעה שמנהיגי המפלגה שנשארו בארץ נמצאו לכודים בנאמנותם הקיצונית לארגון שבראשו עמדו.

בשעה שהארגונים הלכו וצברו יוקרה ועוצמה ומנהיגיהם עברו תהליך של מעבר מהפתיחות לניסוי שהוליד את הארגון לנאמנות קנאית לעצם קיומו של הארגון - נמצאו שני אישים מחוץ למסגרת המחויבויות הקבוצתית: יוסף חיים ברנר ואהרן דוד גורדון. ברנר היה בין היחידים שיכול היה, בתקופה סוערת זו, לעבור לסירוגין מעיתון לעיתון ולהיות פעם חבר מערכת 'הפועל-הצעיר' ומיד אחר-כך להשתתף במערכת 'האחדות'. גורדון, למרות זיקתו ל'הפועל הצעיר', שמר על עצמאות רעיונית ולמעשה, פרט לפרק זמן קצר, לא היה חבר מפלגה או ארגון. אפילו בדגניה, שבה עשה את פרק חייו האחרון ובה נפטר ב-1922 - לא היה חבר. השפעתם של ברנר וגורדון על אנשי העלייה השנייה היתה גדולה במיוחד. הם כאילו נתנו הרשאה להמשיך בחיפוש הדרך, כאשר בסיס הכוח הוא אמנם הארגון, אולם עליו להיות נתון לביקורת מתמדת ולהשתנות בהתאם לצורכי הזמן. חיפוש הדרך מתוך שיתוף וביקורת פירושו עידוד קיומם של ארגונים אבל ערעור על קדושתם; נאמנות הדדית עמוקה מבלי להשתעבד למסגרות.

הגיוס לגדוד העברי כנקודת זינוק

התהליכים שהביאו מצד אחד לצמיחת הארגונים והתבססותם, ומצד שני לגיבוש קבוצות נאמנות לכל ארגון שנאבקו זו בזו, עברו שינוי מפליג בתקופת מלחמת העולם הראשונה. תקופה זו היתה הקשה בתולדות היישוב היהודי המתחדש בארץ-ישראל. האוכלוסייה היהודית הצטמקה מכ-85,000 נפש לכ-55,000. אלפים נעקרו מבתיהם, נפטרו מרעב וממחלות או גורשו מהארץ. האימה הנוראה התבטאה גם בחלוקת הארץ, בעת היותה קו-חזית במשך חודשים ארוכים, כאשר בדרום נמצא הצבא הבריטי המסתער צפונה ומולו ניצבו התורכים ובעלי-בריתם הגרמנים. תקופת בין-השמשות זו היתה אמנם נוראה, אולם היא הולידה תחושה שמשהו חשוב עומד להתרחש. הארגונים של אנשי העלייה השנייה, שהתמקדו בעת המלחמה בעזרה הדדית, נערכו בכמיהה למה שברל כצנלסון כינה בנאום פרוגרמאטי 'לקראת הימים הבאים'. השאלה האידיאולוגית הראשונה שעלתה על הפרק במהלך שנת 1918, כאשר הארץ מחולקת בין המעצמות, היא האם להתגייס ככוח ארץ-ישראלי מאוחד, ולהילחם לצד הצבא הבריטי על כיבוש הארץ, או להתנגד לגיוס.

פרשה זו של הוויכוח על הגיוס לצבא שייכת לתחום דיוננו, בהיותה ביטוי חשוב לשאלת עיצוב ההנהגה שתנהיג את היישוב בשנים הבאות. הרוב מבין כ-900 המתגייסים לא היו מבני העלייה השנייה, אולם אנשי העלייה השנייה הם שעמדו בראש המחייבים את הגיוס כמו גם בראש שולליו. הוויכוח המר בסוגיה זו התחולל בקרבם, וכיוון שכל היישוב היה מעורב בו נמצא שהם היו עתה פה ליישוב כולו. בסופו של הוויכוח התברר, שראשי המפלגות והארגונים לא התגייסו. רובם התנגדו בתקיפות לגיוס ותבעו 'לשמור על הקיים', ואילו חברים מאותם מפלגות וארגונים שלא היו מבין ההנהגה המובילה - לא קיבלו את מרות מנהיגיהם והתגייסו.

עצם הגיוס לגדוד העברי, תוך ויתור על הנאמנות למסגרת הארגונית הקטנה, מבטא פתיחות ותודעה ציבורית ערה. המתגייסים היו אלו שהבינו נכונה את תמורות הזמן. הם שידעו לשקלל את מערכי הכוח החדשים ומשמעותם המדינית. אמנם המשמעות המעשית של הגיוס לגדודים העבריים איכזבה מאוד. השלטונות הבריטיים לא איפשרו להם להילחם על הארץ, ורוב המתגייסים בילו את תקופת הכיבוש בשמירה על שבויים תורכיים בחולות חלמיה שבמצרים. לענייננו חשוב, שהמתגייסים נחשפו להלכי-רוח חדשים מצד אחד, ומהצד השני הם העמידו את נסיונם מתקופת עיצוב המסגרות הקטנות של העלייה השנייה לצורך הקמת מסגרות חדשות. המפגש עם גדודים עבריים מארצות שונות העמיד אותם על הצורך לוותר על הקבוצה האינטימית ועל הנאמנות הפנימית שלה למען רעיונות אחרים, גדולים הרבה יותר, המתאימים למציאות שונה לחלוטין.

שומרי השבויים בחולות מצרים כאבו בוודאי את העובדה שניטלה מהם הזכות להשתתף במלחמה על כיבוש הארץ, אולם היתה לכך ברכה מזווית אחרת. הזמן הרב שנותר בידיהם איפשר להם להתכנס, להתווכח, להיפתח אל רעיונות המיובאים על-ידי צעירים נלהבים, שחוו מקרוב את המהפכות ברוסיה ואת הדראמה של מתן הצהרת בלפור. על סף שערי הארץ, שמעתה תהיה שונה לחלוטין, הם ישבו ודנו על הקמת מסגרת חדשה וגדולה, שתיבנה על המסגרות הקטנות שהם עצמם הקימו לפני עשר שנים ויותר. לא כל הרעיונות שהעלו התגשמו. כמו תהליכי הניסוי והנכונות להסתכן בטעות שציינו את תקופת העלייה השנייה, נכונו להם שנים קשות של גישושים וכשלונות. הבולט שבהם הוא נסיון הקמתה של המסגרת המאוחדת הראשונה - 'אחדות העבודה'.

הדיון על הקמת 'אחדות העבודה' נערך בחולות חלמיה. נטלו בו חלק חיילי גדודים מיוצאי העלייה השנייה ובהם בן-גוריון, בן-צבי, רמז, יבנאלי, כצנלסון, טבנקין, גולומב, הוז, וכן לוי אשכול (שלא הצטרף לבסוף ל'אחדות העבודה'). עצם הדיון והנכונות לוותר על מסגרות קודמות למען ניסוי מחודש - חשוב יותר מהעובדה שבסופו של דבר לא קם האיחוד המלא. 'אחדות העבודה' הפכה לעוד מפלגה, אולם על-פי רוח העלייה השנייה הכישלון הוליד ניסיון נוסף לאחר מכן - את ההסתדרות הכללית, שהולידה גם היא נסיונות רבים. חלקם נכשלו; אחרים שימשו יסוד להקמת מדינת ישראל. המתגייסים לגדודים העבריים היו אלה שהובילו עמהם את המורשה המורכבת של העלייה השנייה: נחישות עם נכונות לפשרה; טיפוח רעיונות אוטופיים תוך הדגשת היצירה הממשית; הכרת חשיבותו של הארגון ובמקביל מודעות לחולשותיו; מתן ביטוי לרוח היוצרת של הפרט ותביעה ממנו לקבל את מרות הכלל. מקרב קבוצה זו קמה המנהיגות המעצבת, ששאפה לבנות את מדינת ישראל על-פי אמות-מידה אלה.