תולדוט אתר ההיסטוריה - שורשיה של 'חיפה האדומה'

אחד המאפיינים של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, בפרט בשנות העשרים והשלושים הוא, שעל אף המגמה הריכוזית שכיוונה את מנהיגיה ואת מבנה המוסדי, היא התפתחה במקומות שונים בצורות שונות. ללוקאליות זו של הארגון ההסתדרותי היתה השפעה רבה על הנעשה במרכזי הכוח של התנועה, בפרט במישורים של הטיפול בבעיות תעסוקה, בפנאי של הפועל וביחסים עם המעסיקים מחד ועם הפועלים הערבים מאידך. תנועת הפועלים בחיפה הדגימה אולי יותר מכל ארגון פועלים מקומי אחר בארץ, את העצמאות היחסית הזאת. כמה מהסיבות לכך היו: אופיה הייחודי של חיפה כעיר מעורבת ; ריחוקה ממרכזי קבלת ההחלטות ; העובדה שלא התפתחה בה עיר עברית נפרדת ; העובדה שהתרכזו בה, כבר משנות העשרים, תעשייה בעלת מספר גדול של מועסקים והיקף הון רציני, וכן שהיתה לאורך תקופה ארוכה שער לעולים. סיבה שנייה לייחודה של ההסתדרות בחיפה קשורה לעצמתה הפנימית כתנועה חברתית, וביחס להתארגנויות עירוניות אחרות. באמצע שנות השלושים, כ - 90 אחוז מכלל הפועלים בחיפה היו מאורגנים בהסתדרות ; לאורך שנים מעמדה בהדר הכרמל, השכונה העברית הגדולה ביותר, היה כמעט ללא עוררין, ומפא"י, ששלטה בהסתדרות למן 1930, היתה הכוח הפוליטי המגובש והחזק ביותר בעיר.

הרקע לעצמה - הטוטאליות של ההסתדרות

תנועת הפועלים בחיפה נוצרה בתהליך חברתי וארגוני דינאמי, שראשיתו בשנות העשרים. השורשים לעצמתה, מקורם בעשור הראשון לשלטון המנדאט, עת החלה צמיחתה והתגבש העיקרון שהסדיר את חייה. בסוף 1926 הגדיר דוד כהן, מי שהיה המזכיר הראשון של מועצת פועלי חיפה, את עקרון הטוטאליות של ההסתדרות בחיפה:

. . . פעולת המועצה מלווה את החבר העובד, אף זה שאינו חבר בהסתדרות, על כל דרך חייו, לכל פרטי חייו, הפרטיים היום-יומיים והכלליים-ציבוריים. החל מהעלייה של החבר על-ידי הספקת סרטיפיקט, או מיום לידת הילד במשפחת העובד דרך כל מלחמת החיים, כיבוש עבודה, סיוע למחוסרי עבודה, התיישבות, אירגון מקצועי, תרבות לגדולים וחינוך לקטנים, אף עד יום צאתו מן הארץ של החבר המיואש ועד מותו של החבר האומלל. החבר מכיר במועצה לא ביאות-כוח ההסתדרות כי אם ביאות-כוח ממשלתית שהיא כל יכולה ובכל חייבת, ואיננו מכיר לאמיתו של דבר, מלבד בשעת פולמוס מפלגתי, כי ישנו דבר שהוא מחוץ לקומפטנציה ההסתדרותית.¹

כהן, שאמון היה על הגישה הריכוזית של מפלגתו, אחדות העבודה, ביטא את התפיסה שההסתדרות אינה רק שורה של מוסדות אלא תנועה חברתית, הנשענת על בסיס חברתי מוצק ועל מפלגות המשתפות ביניהן פעולה, ומנהלות את חייה בצורה אוטונומית ולפי הסדרים ברורים על-ידי מועצת פועלי חיפה, וכן מטפחת מטרות לעתיד, אמנם היתה בהגדרה זו גם משום משאלת-לב, במיוחד לאור העובדה שהיא נכתבה בעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי של השנים 1927-1926, שזעזע את תנועת הפועלים בחיפה. אולם חשיבותה היתה בבטאה את מהותה של קהילת הפועלים העירונית ודרכה בעתיד, את שאיפתה להיות חברה טוטאלית ואוטונומית בתוך מסגרת החברה העירונית, עולם נפרד ונבדל המספק לאזרחיו, חברי ההסתדרות, שירותים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים ; בתמורה, העניקו לה הם את הבסיס החברתי לעצמתה, את הנאמנות שאפשרה להסתדרות להרחיב את היקף פעולותיה ולממש את מטרותיה. מועצת הפועלים היתה 'ממשלה', משום שהיא הסדירה את חייו של חבר ההסתדרות על כל צדדיהם, ומשום שהיא ניהלה חברה, שחבריה הפועלים היו בעלי צרכים דומים ואינטרסים משותפים.

תפיסה זו והתפתחותה של העצמה של תנועת הפועלים בחיפה לא התבססו על דגם כלשהו, למרות ההשפעה של הסוציאליזם הרוסי על חלק ממנהיגיה ; אף הגישה הריכוזית של אחדות העבודה לא נוסתה עדיין. יסודן היה בהיווצרותו ובדרך התארגנותו בשנות העשרים של רובד חברתי חדש בחיפה, של פועלים יהודים, שלא היה קיים כמעט ערב הכיבוש הבריטי של העיר ב - 1918. התפתחות חברתית זו מתבטאת במספרים שלהלן.²

.	פועלים יהודים	חברי הסתדרות	יהודים בעיר חיפה	סך-הכול אוכלוסיית חיפה
1921 1922 1926 1929 1931 1933	702 1,851 5,795 7,100	297 1,033 4,296 3,819 6,100	6,230 15,923	24,634 50,403

גידול חברתי מהיר זה של מספר הפועלים היהודים בתוך הקהילה היהודית, ובעיקר מספר הפועלים המאורגנים, התרחש בהקשר כלכלי מיוחד במינו. מוצאם של פועלי חיפה - כדומיהם בשאר הארץ - לא היה בחיפה, אלא בגולה, בעיקר בארצות מזרח-אירופה. המסע המפרך של העלייה לארץ, שארך חודשים רבים, החל לחולל בשורות עולים אלה תהליך של פרולטאריזציה, שנמשך בשנים הראשונות לקליטתם בעיר. עם בואם לחיפה נקלעו העולים לכלכלה שלא היתה מסוגלת לקלוט את רובם. המגזר הממשלתי קלט חלק מהם ברכבת, בדואר ובטלגרף, בעבודות הכבישים ובפקידות. המגזר הפרטי התפתח אך מעט בתקופת העלייה השלישית (1923-1919) וידע פריחה בתקופת העלייה הרביעית (1926-1924). במגזר זה נקלטו פועלי בניין ובעלי המקצועות הסמוכים: נגרים, מסגרים, וסבלים בנמל. לחרושת המקומית - 'שמן', 'הטחנות הגדולות', 'מלח-עתלית' ו'נשר' - הונחו היסודות במחצית הראשונה של שנות ה - 20, אך זו כמעט שלא עברה לייצור תעשייתי לפני 1925. חרושת זו, העבודות שמומנו על-ידי ההון הלאומי ועבודות המשק ההסתדרותי, יכלו לקלוט רק חלק קטן מהפועלים. התפתחות כלכלית איטית זו יצרה תחרות רבה בין הפועלים החדשים לבין הפועלים הערבים, ששלטו בעבודות הסבלות בנמל ובחלק מעבודות הבניין. בקרב תושבי העיר היו תמיד, לפיכך, יותר דורשי עבודה מאשר מקומות עבודה לקולטם, ומכאן האבטלה, שהתמידה במשך כל העשור והותירה את חותמה העמוק על תהליך התארגנותם של פועלי חיפה. באמצע העשור דומה היה שההאצה הכלכלית, שהביאה עימה העלייה הרביעית, תשנה מצב זה, אולם המשבר הכלכלי שהחל בסוף 1925 מנע זאת וגרם לגידול ניכר בשיעורי האבטלה.

הפרולטאריזציה של העולים המשיכה אחרי כניסתם למעגל העבודה. השכר הספיק אך למינימום קיום, שלא היה בו די כדי לכלכל את הפועל בתקופות אבטלה ; נותני העבודה לא השתתפו בהוצאות רוב פועליהם על בריאות ; ארגוני הפועלים לא הוכרו על-ידי המעסיקים והם התקשו להגן על שולחיהם מפני פיטורים שרירותיים או תנאי עבודה נחותים. אך דווקא הפרולטאריזציה, היא שיצרה את ההומוגניות, שאיפיינה את חלקו הגדול של מעמד הפועלים בחיפה בשנות העשרים - פועלים פשוטים ובלתי מקצועיים, שעיקר עיסוקם בניין ועבודות ציבוריות, ושרב היה הדמיון בתנאי עבודתם ומחייתם.

במקביל לתהליך זה התחוללה בתוך שורות הפועלים גם דיפרנציאציה מקצועית, שענתה על הביקוש לפועלים מיומנים. זו התגברה במיוחד בתקופת העלייה הרביעית אולם נקטעה באיבה עם המשבר הכלכלי.³

מרובד חברתי למעמד מאורגן

המענה של הפועלים היהודים ליכולת המוגבלת של הכלכלה העירונית לקולטם, לקשיי הפרולטאריזציה ולתהליך ההתמקצעות, היה בדרך של ארגון. מטרות הארגון היו משותפות לקואופרטיבים 'עמל' למתכת ו'כרמל' לנגרות, לקבוצת הסבלים בנמל, לקבוצת בנאים א, להסתדרות פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף ולאגודת העובדים במשרדים ובבתי-מסחר. כולם ביקשו להשיג עבודה, לקבל בה קביעות, לשמור עליה מפני המתחרים, להיאבק על שיפור תנאיה וליצור מסגרת שתגן על הפרט.

התארגנויות הפועלים פעלו תחילה בחסותן של המפלגות אחדות העבודה, הפועל הצעיר, פועלי ציון שמאל והפרקציה הקומוניסטית, הללו דאגו לממן את ההתארגנות, להשיג עבודות לחבריהן ולהשתמש בהן לקליטת עולים חדשים. עם איחוד פעילותן המקצועית והארגונית של המפלגות תחת גגה של ההסתדרות והקמתה של מועצת פועלי חיפה באביב 1921, נעשה ניסיון לגבש מדיניות ארגונית הסתדרותית כוללת. אולם הקמתה של המועצה לא מנעה את החיכוכים הרבים בתוך מערכת מפוצלת זו. מפלגות הפועלים בחיפה נחלקו על התוכן החברתי של ההסתדרות, ומאבק אידאולוגי זה תורגם למאבק כוחני, שלא פסק למרות השליטה של אחדות העבודה. האגודות המקצועיות נסגרו בפני עולים חדשים ופועלים בלתי מקצועיים. קבוצות הבניין והכביש רבו ביניהן על התור לעבודה ועולים שלא הצליחו להשתלב בארגוני הפועלים השונים דרשו עבודה ישירות מלשכת העבודה. פועלים מקצועיים נטשו את הקבוצות שאפשרו את התמחותם והחלו מתחרים בהן על מקורות התעסוקה המצומצמים. פריחתו של השוק הפרטי בתקופת העלייה הרביעית, אף שצמצמה לזמן קצר יחסית את שעורי האבטלה, לא הביאה לשיפור בתנאי העבודה, והחריפה את התחרות הפנימית בתוך מעמד הפועלים על התעסוקה.

יריבויות אלה בשוק העבודה החיפני הפכו למאבקים בין מוסדות הפועלים על הדרך הנכונה לפותרה. מוסדות ההסתדרות הארציים, כגון המשרד לעבודות ציבוריות והמרכז החקלאי התנגדו להעדפת הפועל העירוני ולהקצאת משאבים לפתרון בעיותיו, ונאבקו במועצה על שליטה בקבלת העבודה וחלוקתה בין הפועלים. החיכוכים בתוך שורות הפועלים ובין המוסדות ההסתדרותיים, הארציים והעירוניים פגעו ביכולת הקליטה של עולים נוספים, בכושר התחרות עם הפועלים הערבים על מקורות התעסוקה, במאבק במעסיקים על שיפור תנאי העבודה ובמאמצים להשיג עבודות ואת הסכמת הגורמים העירוניים להתארגנות הפועלים. בעיית התעסוקה של הפועל מנעה ממנו להפוך לפועל עירוני קבוע, והניסיונות הראשונים לפתור בעיה זו באמצעות ייסוד שכונת עובדים לא עלו יפה.

על רקע התנסות זו הלכה והתגבשה בקרב מנהיגיה של ההסתדרות בחיפה תפיסה, שהפתרון לבעיות הקיום של הפועל החיפני, לבעיות הקליטה של העולים החדשים, ולחיכוכים בתוך מעמד הפועלים, איננו מצוי רק בידי הוועד הפועל של ההסתדרות או במרכזי המפלגות, אלא יש לגבשו ולעצבו כפתרון מקומי ומיוחד לחיפה. פתרון זה היה בעיצובה של תנועת הפועלים המקומית כקהילה טוטאלית.

צמיחתה של הריכוזיות

הטוטאליות של ההסתדרות בחיפה, כפי שבאה לביטוי בדבריו של המזכיר כהן, לא היתה פתרון פורמאלי, אלא מערכת יחסים ודינאמיקה ארגונית, שהתגבשו תוך ניסוי ותעייה בתגובה לבעיות שהוזכרו לעיל. היא נשענה, למעשה, על ארבעה יסודות, שנבעו זה מזה :

על מערכת ארגונית ריכוזית שבראשה מועצת פועלי חיפה, על נגיעתה של ההסתדרות בכל פרט בחייו של חבר ההסתדרות, על שייכות ונאמנות של ארגוני הפועלים ושל חברי ההסתדרות לתנועת הפועלים, ולבסוף - על כוח האכיפה והמרות של מועצת פועלי חיפה על סרבניה, מבפנים ומבחוץ.

ריכוזיותה של תנועת הפועלים בחיפה החלה באיחוד פעילותן של המפלגות במסגרת ההסתדרות. למפלגות היו אך מעט פעילים וחברים. כבר בראשית העלייה השלישית ניכר היה שאחדות העבודה היא המפלגה הגדולה והחזקה מכולן. אולם, אף ששליטתה של אחדות העבודה במועצת פועלי חיפה היתה ללא עוררין, אחדים מהמוסדות המפלגתיים (משרדי עבודה, מטבח הפועלים, ועדות ארגון מקצועי) לא עברו בנקל לרשות ההסתדרות המקומית, והפעילות המפלגתית המפוצלת לא פסקה. אחדות העבודה היתה פעילה כמעט בכל מקצועות הפועלים, אך לפועלי ציון שמאל היתה שליטה כמעט מלאה על אגודת הנגרים, להפועל הצעיר - על זו של הפקידים, ולקומוניסטים - על פועלי הרכבת. רק החרפת האבטלה בחיפה והלחץ הרב של העולים והמובטלים על מועצת הפועלים החלישו בהדרגה את הפיצול המפלגתי. מצבם הכלכלי והארגוני של פועלי חיפה הביא להכרה בסמכותה הריכוזית של מועצת פועלי חיפה, בעליונותה על-פני המפלגות בתחומים רבים, ולמעשה ליצירתו של בסיס הסכמה בין-מפלגתי על מעמדה של המועצה כמרכז העצבים והשליטה של קהילת הפועלים בחיפה.⁴

עוד בטרם הקמתה של המועצה פעלו בחיפה קבוצות בניין, קואופרטיבים, ואגודות מקצועיות, שהלכו והתגוונו ככל שגברה העלייה. סיומן של עבודות הכבישים בגליל הביא לחיפה בשנים 1923-1921 עשרות קבוצות של פועלים, שחיפשו מפלט מפני מוראות האבטלה במגזר החקלאי. הדיפרנציאציה המקצועית, שחלה בעיקר בשנתיים הראשונות לעלייה הרביעית, יצרה מבנה מגוון של התאגדויות מקצועיות בעבודות המלאכה והשירותים. בין התארגנויות פועלים ייחודיות אלו ובין מועצת פועלי חיפה נתגלעו חיכוכים, שהמשותף להם היה העימות בין המטרות והאינטרסים של כל ארגון לבין צרכיה ומשימותיה של תנועת הפועלים הכללית. עם ייסודה של המועצה החלו העומדים בראשה לאחד במסגרתה את הארגונים, כדי להבטיח את פתיחותם לקליטת העולים, את השתתפותם הקולקטיבית במאבקי עבודה שונים ואת חלקם במימון פעולותיה. ריכוז ארגוני זה התרחש בתהליך רב-תלאות, שארך שנים אחדות ; בסיומו הפכו התארגנויות הפועלים מגופים עצמאיים לאיברים של תנועת הפועלים המקומית.

לתהליך הריכוז היה גם היבט גאוגראפי. תנועת הפועלים בחיפה נוצרה במקביל להיווצרותן של השכונות העבריות החדשות וליציאתם של יהודי חיפה מהעיר התחתית אל מעלה הכרמל, לעבר בת-גלים ולכיוון נשר. ההתפתחות הכלכלית במחצית הראשונה של שנות העשרים יצרה מוקדי תעסוקה אחדים מחוץ למרכזה של חיפה : בנשר, עתלית, הר הכרמל ועכו. התרחבות העיר ומקורות התעסוקה חייבו את ההסתדרות המקומית לדאוג לפריסת סמכותה, כדי להבטיח את שליטתה על שוק העבודה ומוקדיו החדשים, ואת שייכותם של הפועלים במקומות אלו לתנועה העירונית. סניפי ההסתדרות על הר הכרמל ובנשר אוחדו עם המועצה ; לשכת העבודה עמדה על כך, שהיא זו שתשלח את הפועלים לחברת המלח בעתלית, לעבודות אחוזת הרברט סמואל על הכרמל ולהקמת בית-החרושת 'נשר', והיא התערבה בכל סכסוכי העבודה במקומות אלה. ריכוז זה העניק למועצה שליטה גאוגראפית, שלא היתה לשום מוסד אחר בקהילה היהודית, כגון ועד הדר הכרמל או ועד הקהילה ; הוא אפשר לה להפנות מובטלים למקורות תעסוקה מחוץ למרכז העיר, והעניק להסתדרות תדמית של תנועת פועלים המיישבת הן את המגזר העירוני והן את החגורה החקלאית סביבה.

לריכוזיות זו היה גם היבט כספי. מימון פעולותיה של מועצת פועלי חיפה בא רק באופן חלקי מההסתדרות ; בעיקרו הוא נסמך על מסי החבר, ששולמו להסתדרות ולקופת-חולים בעיר, ועל האחוזים, שנוכו מרווחיהם של ארגוני הפועלים מעבודות שהושגו עבורם על-ידי לשכת העבודה של המועצה. ואולם פעילות כספית זו לא צלחה בנקל. קופת-חולים סירבה בתחילה לאפשר למועצה לגבות הן את מסי ההסתדרות והן את מס קופת-חולים, מחשש שמועצת הפועלים לא תפריש לה כספים למימון התפתחותה. הסתדרות פועלי הרכבת ראתה עצמה כהסתדרות ארצית, שמעלה מסים ישירות לוועד הפועל של ההסתדרות. כדי לפתח את הבירוקרטיה, שנדרשה ליצירת מקור מימון בטוח לפעולות המועצה מלכתחילה, השתדלה זו לרכז את גביית המסים (תוך עימות חריף עם קופת-חולים), ואת רישום הפועלים לצורכי התור בלשכת העבודה, ולצורכי בחירות למועצה ולאגודות ולמפקדי ההסתדרות. ריכוז זה היה לבסיס המינהלי לקשר בין המועצה לבין חברי ההסתדרות בעיר ובסביבתה.

ריכוז קבלת העבודה וחלוקתה

הריכוז המוסדי של תנועת הפועלים בחיפה חרג גם לפעילויות שהיו משותפות לה ולקהילה היהודית. המועצה לא שלטה בשנים 1923-1919 על מנגנון הקליטה, שחייב מגע תכוף עם נציגי ממשלת המנדאט בעיר. תחילה הוא היה בידי ועד הצירים ואחר-כך בידי לשכת העלייה של ההנהלה הציונית. בשנתיים שלאחר מכן עבר מנגנון זה כמעט לגמרי לידיה של מועצת הפועלים ולוועדת העלייה שלה. ארגון ה'הגנה' בעיר, שיצר כר נרחב לשיתוף פעולה בין הפועלים והחוגים האזרחיים בחיפה, רוכז כמעט כולו בידי ההסתדרות, שהפכה מקומות עבודה שונים, כגון קואופרטיב 'כרמל' או 'הטחנות הגדולות', למוקדי התארגנות של ה'הגנה' בעיר.

התחום החשוב ביותר שבו התפתח הריכוז, היה תחום העבודה. מאחר שהכלכלה החיפנית לא היתה מסוגלת לקלוט את רוב העולים, נקלעו רבים למצב של אבטלה כרונית. אלו שזכו להיכנס למעגל העבודה, סבלו מזמניות העבודה, ממעבר בין מקום עבודה אחד לשני, ומתנאי עבודה קשים. השכר הנמוך פגע ביכולת הקיום של הפועל. המגורים באוהלים ובצריפים, החשיפה למחלות והתזונה הלקויה נבעו בראש וראשונה מהרמה הנמוכה של ההכנסה. התארגנויות הפועלים נועדו לשפר מצב זה. המאבק הקולקטיבי בממשלה, בעירייה ובנותני העבודה הפרטיים על הזכות לעבודה, על תנאיה, כנגד פיטורים שרירותיים ועל הכרה בתקפותן של ההתארגנויות - מאבק זה אפיין את כל ארגוני הפועלים. אולם מאבקים אלו נותרו עקרים, כל עוד לא נתחברו יחדיו לפעולה כלל עירונית. התנגדותם של גורמים עירוניים שונים לשפר את תנאי העבודה, לחדול מלהעסיק פועלים ערבים כל עוד שררה אבטלה בקרב פועלים יהודים, ולהכיר בזכותם של ארגוני הפועלים לייצג את חבריהם, היתה איתנה ועיקשת. מועצת הפועלים העמידה בראש מעייניה הן את קליטת העולים והפועלים בעבודה והן את שיפור מצבו הקיומי הכלכלי והחברתי של הפועל. לשם מימוש מטרות לאומיות ומעמדיות אלו היא היתה חייבת לרכז מצד אחד את המאבקים, ולהבטיח מצד שני, ששוק העבודה ומקורות התעסוקה יישארו פתוחים לעולים.

המועצה החלה לרכז את כל קבלת העבודה וחלוקתה בידי לשכת העבודה. פעולה זו היתה כרוכה במאבק מייגע במשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות (קודמו של סולל בונה), שהתנגד למעשה הריכוז, ובקבוצות הפועלים החזקות, שחלקן התארגנו בהסתדרות ארצית ולא באגודה מקצועית מקומית, ואחרות שהקימו רשימה מפלגתית מתחרה למפלגות הפועלים בחיפה. המועצה ריכזה את המגעים עם נותני העבודה ואת ניהול סכסוכי העבודה. למן 1921 ועד 1926 הפכה המועצה בהדרגה לגורם המרכזי ביחסי העבודה שבין הסוחרים בנמל לבין הסבלים, בין פועלי הבניין ובעלי הבתים ובין פועלי החרושת לבעלי התעשייה.⁵

תהליכי הריכוז שתוארו לעיל, יצרו למעשה את מועצת פועלי חיפה, הניעו את הקמת מוסדותיה ומילאו את מסגרותיה הפורמאליות בתוכן. המבנה המוסדי של המועצה שיקף את תהליך הריכוז, והעובדה שהוא לא השתנה בצורה רדיקאלית בעשורים הבאים הוכיחה, שתפיסת הריכוז נותרה בעינה. בראש ההסתדרות המקומית שימשו למעשה שלושה גופים, ששלטו על עיצוב הסדריה של המועצה, קביעת המדיניות, קבלת ההחלטות וביצוען. אלה היו המליאה שנבחרה בבחירות יחסיות לפי מפתח מפלגתי, הוועד הפועל והמזכירות. האחרונה נוהלה בידי מזכיר המועצה, ובאמצעותה הוא שלט בכל המערכת. הדמוקרטיה הפורמאלית בתנועת הפועלים בחיפה (זכויות בחירה למשל) לא הסוותה את מאפייניה ההירארכיים והריכוזיים. הרכב המליאה, הוועד הפועל והמזכירות שיקפו את השליטה של מפלגת אחדות העבודה, אם כי לעתים קרובות זכו חברי הפועל הצעיר שתתקבל דעתם, וכן במינויים לוועדות. חברי פועלי ציון שמאל והפרקציה הקומוניסטית (בטרם הוצאה מההסתדרות) היו פעילים בדיוני המועצה, אך בדרך כלל לא היו בעמדות השפעה במוסדות שקיבלו החלטות וביצעון. מתחת לגופים המחוקקים והמבצעים פעלו שורה של ועדות ומוסדות: תרבות, עלייה, ארגון, מטבח, משפט, ביקורת, התיישבות, קופת-מלווה, קופת-חולים ועוד. ראשיהם השתתפו בדרך כלל בוועד הפועל או שהצטרפו לישיבותיו ולהתכנסויות המליאה. בחלק מהמוסדות נשנתה התופעה של ההסתדרות במישור הארצי - תלות מוחלטת של המוסד באדם שניהלו.⁶

התנועה והחבר

היסוד השני לטוטאליות - מעורבותה של ההסתדרות בחיי הפרט-החבר - הלך והתחזק ככל שחלף הזמן. הריכוז המוסדי והארגוני היה הבסיס לכך, אולם לא היה די בו כדי ליצור את השייכות של כל יחיד ופרט לתנועת הפועלים. מועצת הפועלים המקומית פעלה בארבעה תחומים עיקריים בחייו של הפועל. ראשית, בטפלה בעלייתו: החל בטיפול בסרטיפיקטים, המשך בקבלת פני העולה בעודו באנייה, באכסונו בבית-העולים, ובכלכלתו הראשונית, וגמור ברישומו בהסתדרות ובקופת-חולים, בהוצאתו המסודרת באמצעות לשכת העבודה למקומות העבודה ובארגונו המקצועי. קשר הדוק זה של העולה להסתדרות נמשך בהשפעה הרבה של התנועה על חוויותיו של הפועל במקום עבודתו. שכרו, תנאי עבודתו, אופי התארגנותו, ויכולת מאבקו במעסיקיו ובמתחריו לעבודה היו תלויים במידה לא מעטה בארגון החברתי שמאחוריו ובעצמתו הקולקטיבית. תנועת הפועלים בחיפה ראתה בפועל, אם כיחיד ואם כחלק מארגון, לא רק פרט שיש לדאוג לצרכיו ולאינטרסים שלו, אלא גם איבר של תנועה בעלת משימות לאומיות. ומכאן נבע הצורך לשלוט בקליטת העולה ובהתנסויותיו בעבודה. מעורבותה של המועצה בחיי הפועל חלה גם על פעילותו מחוץ למקום עבודתו. הדאגה לדיור הפועל (שכונת עובדים), לכלכלתו (מטבח הפועלים), לכיסו (קופת-מלווה), לבריאותו (קופת-חולים), ולפעילותו התרבותית (הוראת העברית, מקהלת הפועלים) ביטאו התקשרות ייחודית בין היחיד לקהילתו, שוודאי הזכירה לפועל החיפני את הקהילה בארץ מוצאו. לכל אלה נוסף ייצוגו של הפועל על-ידי המועצה גם מחוץ למחנה ההסתדרותי. היא לא רק באה במגע עם הגורמים העירוניים שטיפלו בעלייה ובעבודה, אלא גם ייצגה את הפועל בוועדי השכונות העבריות, בוועד הקהילה היהודית של חיפה, בעירייה המעורבת ובמגעים עם נציבות מחוז הצפון של ממשלת המנדאט.⁷

החבר והתנועה

ריכוזם של ארגוני הפועלים ומוסדות ההסתדרות ונגיעתה של מועצת פועלי חיפה בכל תחומי חייהם של הפועלים לא יכלו לבדם להבטיח את הצלחתה של הטוטאליות של הקהילה ההסתדרותית. הצלחה זו היתה תלויה לא במעט בהסכמה של חברי ההסתדרות, בקבלתם את התלות בה, בהשתייכותם הפעילה לתנועה ובנאמנותם לה. בכך טמון היה יסודה השלישי של הטוטאליות. ההצטרפות ההולכת וגוברת של עולים ופועלים להסתדרות בשנים 1926-1921 הדגימה את המשיכה הרבה שממנה נהנתה ההסתדרות, והסבירה את הגידול ההדרגתי בעצמתה. תהליכי הפרולטאריזציה וההתמקצעות ועמדתם הנחותה של הפועלים במערכת הכלכלית, שיוו לארגון הכולל של הפועלים דימוי של קרש הצלה, שאפשר לפנות אליו בכל רגע.

להסכמה ונאמנות אלו היו הרבה פנים. הפועלים הזדהו עם האידאולוגיה של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, וראו בתנועת הפועלים את נושאה ומגשימה. חברי הקואופרטיבים הפרישו מרווחיהם לטובת קרן שפיתחה קואופרטיבים נוספים. פועלים היו מוכנים לחלוק ימי עבודה עם מובטלים ואף להתחלף עימם. השתתפות הפועלים בקרנות השביתה והעזרה ההדדית ביטאו את שייכותם לתנועה. ההשתתפות בשביתות והעמידה העיקשת כנגד מפירי שביתה ביטאו לא רק את תחושת הצדק בתביעותיהם הכלכליות כלפי נותני העבודה, אלא גם מעשה קולקטיבי, ביטוי משותף של זעם ונכונות לסכן את עצמם בפיטורים.

הסכמת הפועלים 'מלמטה' לדרך פעולתה של תנועת הפועלים המקומית, להסדריה ולתכניותיה, והסכנת גופים והתארגנויות לריכוזיותה של המועצה, לא היתה מנת חלקם של כל מרכיבי מעמד הפועלים בחיפה, אם בתוך ההסתדרות ואם מחוצה לה. פועלים במספר ניכר, כיחידים וכקבוצות, ערערו לא אחת על חולשתם של מוסדותיהם בהקלת מצבם הכלכלי. שליטתה של אחדות העבודה זכתה לביקורת מצד המפלגות האחרות בתנועה על בסיס אידאולוגי. מפלגת הפועל הצעיר יצאה נגד תפיסת מלחמת המעמדות, בעוד הקומוניסטים ביקרו את הדגש, שאחדות העבודה והפועל הצעיר שמו על קליטת העולים על חשבון המאבק המקצועי, בלשכת העבודה הביעו פועלים חשדות, שהסמוכים על שולחנה של המפלגה הראשית הועדפו בקבלת עבודה. אחרים היתנו תשלום מסיהם להסתדרות בקבלת עבודה מהלשכה. פועלים שלא הצטרפו להסתדרות כמו חברי הפועל המזרחי או בעלי מלאכה, שהיו למעשה אומנים ופועלים מיומנים, ניסו להתחרות בלשכת העבודה של ההסתדרות על מקומות עבודה ולהתנגד להשתלטות הגוברת והולכת של תנועת הפועלים על שוק העבודה. חיכוכים אלה גברו בדרך כלל עם החרפת האבטלה, וכאשר החל המשבר הכלכלי נותן אותותיו ב - 1926, הם איימו למוטט את הארגון ההסתדרותי.⁸

הטלת משמעת

התנגדויות אלה לסמכותה של מועצת הפועלים הביאה אותה לפתח כנגד הגורמים האופוזיציוניים למיניהם אמצעי כפייה ומרות. האמצעים נועדו לאכוף את ההסדרים הפנימיים, ליצור גבולות ברורים למותר ואסור, ולשמר את המערכת כדי להבטיח את ביצוע משימותיה: בכך הם שימשו כיסוד הרביעי של הטוטאליות. מועצת הפועלים גיבשה אמנם מוסד, חבר השופטים, שנועד לאכוף את הסדריה הפנימיים של הקהילה ההסתדרותית על סרבניה. אולם מוסד זה נבחר מתוך ציבור הפועלים עצמו, וכך הפך הציבור כולו לשותף בהוקעת המתנגדים ובנזיפה במערערים.

ביסוד הגדרתו של חבר הסתדרות היה האיסור על ניצול עבודת הזולת והחובה למלא את חובות ההסתדרות, כגון תשלום מס או ציות להחלטות המוסדות. חובות אלו כללו גם את חובת פתיחותם התמידית של ארגוני הפועלים לעולים חדשים. ערעור משמעותי על הסדריה של תנועת הפועלים המקומית והתנגדות מעשית להם נחשבו למעשה בגידה ממש. כך הוגדרה התנגדותם של הקומוניסטים להמשך העלייה ולשפה העברית. לכזו נחשבה גם שביתה בלתי אחראית, שלא קיבלה את אישורה של המועצה וסיכנה את הפועלים השובתים בפיטורים. תחרות נגד לשכת העבודה על מקורות התעסוקה באמצעים של הורדת מחירים והסכמה עם תנאי עבודה נחותים, נחשבה לאיום על מעמדה של ההסתדרות כלפי נותני העבודה ועל ההישגים שהושגו בדי עמל לשיפור תנאי עבודה. כך, למשל, חבורת הפועלים 'שומרון' נחשבה באביב 1923 לבוגדת בעקרונות ההסתדרות, משום שהתחרתה בלשכת העבודה בבת-גלים וקיבלה עבודה ישירות מהקבלן. ראשי המועצה הגיבו בחריפות על התנהגות הקבוצה:

. . . מעשה חרפה זה, שנעשה אחרי שהאיסור לקבל עבודות מחוץ ללשכה ובבת גלים בפרט נהיה לחוק הסתדרותי, ואחרי שקבוצת 'שומרון' השתתפה באספת כל הקיבוצים, שהחליטה על הסתלקות הקבוצות ממו"מ עם חברת 'המנחיל', לא תוכל לעבור מבלי הערכה פומבית של צבור הפועלים בחיפה . . . על מעשה בגידה זה של קיבוץ בלתי אחראי שהשמיט את העבודה מידי הלשכה ומידי מחוסרי העבודה המחכים לה.

הגדרת המותר והאסור בחיי הקהילה ההסתדרותית הביאה למגוון של סנקציות. בשלב הראשון תבעו מוסדות המועצה מהסרבנים לחזור לתלם. כשהתביעה לא הועילה, הוטלו קנסות, ומשאלו לא הצליחו להחזיר את הסוררים לנהוג לפי המקובל, נותרה הסנקציה החמורה מכול, הוצאה מההסתדרות. הפרקציה הקומוניסטית הוצאה מההסתדרות בתגובה לעמדותיה. סרבני מסים וסבלים בנמל שהתנגדו לחלוקת עבודה וסיכנו את המעוז שחבריהם ומועצת הפועלים כבשו בנמל, הוצאו אף הם. הפועלים שהפרו את השביתה בבית-הדפוס של רוזנפלד בסוף 1923, זכו לגורל דומה.⁹ קניסת פועל או הוצאתו מתור העבודה בלשכה היו פוגעות במיוחד לאור האבטלה הכרונית ששררה בעיר, ורמת ההכנסה הנמוכה של הפועלים. הוצאה מההסתדרות מנעה מהפועל את הסיוע של מוסדות העזרה ההדדית, ואף את הקשר עם חבריו לארגון. מסרבני המסים נלקחו משכורות. מפועלים שסירבו ליטול חלק בקרן שביתה או בקרן חוסר עבודה ניטלו הפיתקאות של 'המשביר' ומטבח הפועלים. מעורבותה העמוקה של המועצה בחיי האגודות המקצועיות היתה צורה של נוכחות של גוף מפקח ומבקר שהבטיח את הצלחת הצנטרליזציה של פעולות ההסתדרות בקליטת העלייה ובשוק העבודה. גם מיתון הרדיקאליזם של הפועלים ביחסי עבודה דרש הפעלת סנקציות. כך למשל, המועצה כפתה על ועד אגודת הנגרים להימנע מהחרפת שביתה בינואר 1925 משום חששה מפיטורי פועלים. משהמשיכה האגודה לתכנן את צעדיה, דאגה מזכירות המועצה להביא לבחירות חדשות לאגודה ולמניעת הפעולה. ללא תמיכתה בשביתה לא היה לה סיכוי להצליח. הפעולה המאורגנת בשוק העבודה הצריכה הפעלת משמעת. כך, לדוגמה, החליטה מזכירות המועצה לצאת במאבק נגד הנהלת 'הטחנות הגדולות' אך דאגה לפני כן להחתים את כל הפועלים במקום על הסכמתם לפעולה ועל השתתפותם בה.

הטוטאליות במבחן

ארבעת יסודות הטוטאליות התגבשו במחצית הראשונה של שנות העשרים והעניקו לתנועת הפועלים בחיפה לכידות חברתית ועצמה ארגונית, שאפשרו לה להרחיב בהתמדה את שורותיה ולצאת למאבקים משותפים להשגת עבודות ושיפור תנאיהן. ערב המשבר הכלכלי, היתה העצמה של ההסתדרות כבר בבחינת עובדה, המשבר הכלכלי בשנים 1927-1926 העמיד את הטוטאליות של ההסתדרות בחיפה במבחן. הבסיס החברתי של תנועת הפועלים נפגע, משום שהאבטלה הרבה גרמה לכשליש מכלל הפועלים לעזוב את העיר, אם לצמיתות ואם באופן זמני. מקומות עבודה אבדו לפועלים ; האבטלה החריפה זעזעה את מנהיגות תנועת הפועלים המקומית, משום שחלקה נמנה עם העוזבים. דומה שמעמדה העירוני של תנועת הפועלים התרופף : קבוצות הפועלים, שנחשבו ללוז ההסתדרות בעיר, התפוררו; התמוטטות סולל בונה פגעה במשק ההסתדרותי העירוני; תוכנן של האגודות המקצועיות החל מתרוקן עם הפרולטריזציה החוזרת של בעלי המקצוע והפועלים המיומנים, שהפכו לפתע לפועלים פשוטים, ובקרב הפועלים הושמעה אכזבה מההסתדרות והמפלגות השליטות בה.

משבר זה נמשך על-פני חודשים ארוכים, ורק בראשית 1928 החלו סימניה של ההתאוששות הכלכלית בעיר. ואולם המשבר והשפעתו השלילית על תנועת הפועלים העירונית לא החלישו את העקרון הטוטאלי, ודומה שאף חיזקוהו. הסיבה לכך היתה, שפעילותה של מועצת הפועלים בסיוע למובטלים ומאבקה להשגת מקורות תעסוקה, שימרו את יוקרתה בעיני הפועלים ומנעו את החלשתו הגמורה של מעמדה. העצמה שמועצת פועלי חיפה טיפחה בשנים שלפני המשבר התרופפה אמנם, אך דימויה בקרב הקהילה היהודית המקומית נותר בעינו.¹⁰

הפעילות המוגברת של המגזר הממשלתי, שהתבטאה בין השאר בתכנון בניית הנמל ובעידוד חברות בין-לאומיות להשקיע את הונן בעיר, ומפעל הפיתוח של מפרץ חיפה על- ידי המוסדות הלאומיים, הסיטו את מוקד פעילותה של מועצת הפועלים מהשוק הפרטי, שפרח בראשית העלייה הרביעית, אל המגזר הממשלתי והציבורי. תהליך זה הגביר את חשיבותה של המועצה כמתווך עבודות ראשי של הפועלים. התאוששות בתי החרושת בחיפה והיזמה הבין-לאומית להקמת תעשיות חדשות הביאו לגידול במספר פועלי החרושת הקבועים שנשענו על שירותיה של המועצה בתחומי העבודה, העזרה ההדדית והפנאי. המשבר הכלכלי הדגים למנהיגי הפועלים את מגבלותיה של הקהילה היהודית בסיוע למובטלים באמצעות יצירת עבודות והשתתפות בנטל הסיוע. מסקנתם מכך היתה, שעל ההסתדרות לצאת מתחומי הקהילה שבנתה, ולהגביר את פעילותה בעירייה ובשכונות היהודיות. מעבר זה, ממדיניות של היבדלות מהקהילה היהודית למדיניות של השתלטות עליה, נשען על התחושה, שבכך בעיקר תלוי שיקומה של העצמה ההסתדרותית.

'אסטראטגיה עירונית' זו הפכה לחלק מהמדיניות הטוטאליסטית, אך בה בשעה הגבירה את האינטגראציה החברתית של הפועלים בקהילה. אירועי תרפ"ט ופעילותה של ההסתדרות בתחום ההגנה חיזקו תהליכים אלה. שורת המנהיגות של מועצת הפועלים ומוסדותיה נמלאה מחדש ב - 1929 ויצרה את הבסיס לעלייתו של אבא חושי לכהונת מזכיר ב - 1930. בדומה לבואו לחיפה של המזכיר הראשון של המועצה, דוד כהן, בסתיו 1921, שנבע מהאנרכיה הארגונית ששררה בקרב פועלי העיר בשנה וחצי שקדמה לו, כך עלייתו של אבא חושי מהנמל ומלשכת העבודה למנהיגות המועצה, נבעה מהזעזוע המבני שתקף את מועצת פועלי חיפה בתקופת המשבר. בשני המקרים נדרש מנהיג חזק ודומינאנטי, אלא שבמקרה השני התבסס המנהיג על המורשה הטוטאליסטית של ההסתדרות. מדיניותו ומעשיו בשנים הבאות יהפכו מורשה זו למבנה קבוע ויציב, שמשברים כלכליים וחברתיים כמעט שלא יוכלו לו. ההכרה של הקהילה היהודית בחיפה בעצמתו של מבנה זה היתה היסוד למושג 'חיפה האדומה'.

ייחודה של חיפה

המושג 'חיפה האדומה' מיצה היבטים שונים ומגוונים, שסימלו את אופיה כ'עיר פועלים' בשנות השלושים והארבעים. במושג השתמשו תומכים ויריבים - פועלים, חברי הסתדרות ומפלגות הפועלים, החוגים האזרחיים, בעלי ההון והמלאכה, והרוויזיוניסטים. המושג תיאר הן מצב והן תהליך : מצב שבו הכוח החברתי, הציבורי והתרבותי מצוי בידי הפועלים וההסתדרות, ותהליך של התגברות עקבית של כוח זה, ושל העמקת הנאמנות של חברי תנועת הפועלים אליה. 'חיפה האדומה' התאפיינה בגידול עקבי של היסוד הפועלי ושל חברי הסתדרות בתוך האוכלוסייה היהודית. היה בה אקלים פוליטי של התייחסות בלתי פוסקת לעצמתה של ההסתדרות וקבלת מרכזיותה כנתון מובן מאליו. המושג שימש ככלי ניגוח פוליטי וציבורי בידי המתנגדים לתנועת הפועלים ולכוחה העירוני. לתנועת הפועלים הוא שימש מנוף להגברת השייכות אליה ולגיטימציה לצדקת דרכה. בעיניהם של חברי תנועת הפועלים ביטא המושג דרך חיים, צורה של הזדהות עם התנועה ומקור לגאווה. עבור מתנגדיה שיקף המושג חשש לעתידה של העיר. המשותף לכל השימושים השונים במושג 'חיפה האדומה' היה ההכרה של החברה היהודית בחיפה, ובמידה רבה של היישוב היהודי בארץ-ישראל, בייחודה של חיפה בשנות השלושים והארבעים כעיר פועלים ובדומינאנטיות של תנועת הפועלים בחייה. לדומינאנטיות זו היו הרבה פנים: חלקם הגדול יחסית של הפועלים באוכלוסייה העירונית, ההשפעה הרבה של ההסתדרות על שוק העבודה העירוני, העצמה המפלגתית של סניף מפא"י, חלקה המכריע של תנועת הפועלים במערכת היחסים היהודית-ערבית בעיר, שליטתה בענייני ה'הגנה', ועוד. ואולם, מה שהעניק למושג הפופולארי הזה תוכן ומציאות חברתית היה יותר מכול קיומה של תנועה חברתית ופוליטית של פועלים, שארגונם הטוטאלי שימש מנוף לשליטה במגזר היהודי החיפני ולהשפעה מכרעת על העיר כולה.

* * *

מאמר זה מבוסס על מחקרי : 'תנועת הפועלים בחיפה, 1920 - 1929', עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב (בהכנה).
1 ד' כהן (עורך), דין וחשבון מפעולות מועצת פועלי חיפה, תמוז תרפ"א-אדר ב' תרפ"ז, 1927-1921, ארכיון העבודה [להלן: א"ע], חטיבה IV/ 250 חיפה, תיק 40-57-13.
2 המקורות לנתונים הם : אבא חושי, 'בעיות הסתדרותיות' (טיוטות למאמרים ב'דבר'), 4 בפברואר 1935, ארכיון אבא חושי, אוסף אבא חושי, תיק 19; מפקדי הממשלה ב - 1922 וב - 1931.
3 להיסטוריה כלכלית של חיפה ראה למשל : נ' גרוס, 'חיפה בראשית התיעוש היהודי בארץ', רבעון לכלכלה, ספטמבר 1980, עמ' 319-308.
4 בעקבות הוועידה השנייה של ההסתדרות ב - 1923, ניסחו ראשי אחדות העבודה במועצת פועלי חיפה [להלן : מפ"ח] הצעת חוקה. אף שבלחץ הפועל הצעיר הוועד הפועל של ההסתדרות לא אישר אותה, רוב סעיפיה היו מקובלים על חברי שאר המפלגות במפ"ח. בהצעת חוקה זו קיבלה הטוטאליות ביטוי רשמי. וראה : א"ע, חטיבה 250 / IV חיפה, תיקים 615, 616; הצעת תקנות למועצת פועלי חיפה, קיץ 1923, שם, חטיבה , IV / 250 חיפה, תיק 801.
5 למעמדה של מפ"ח במקומות עבודה שונים כגון הנמל או 'שמן', ראה למשל: א"ע, חטיבה , IV / 250 חיפה, תיק 650 ב; על התחרות הרבה בין הפועלים על עבודות בת-גלים בחורף-אביב 1923, ועל תפקידה של מפ"ח בחיסולה של תחרות זו ראה שם, שם.
6 על מבנה המוסדות והפעילות של מפ"ח בשנות השלושים ראה: ההסתדרות בחיפה בשנים 1939-1933, חיפה 1939. על המבנה הפורמאלי של מוסדות המועצה ראה : א"ע, חטיבה , IV / 250 חיפה, תיקים 801, 40-57-13, 273 א. בפעילים הקבועים של המועצה היו יוסף ארדשטיין, דוד כהן, ברל רפטור, משה צ'רקסקי, יעקב רזילי ואחרים, שצר המקום מלפרט את שמותיהם. דוד כהן שירת כמזכיר בשנים 1927-1921, וצ'רקסקי מילא את מקומו באופן זמני ב - 1925. ב - 1927 נותרה מפ"ח ללא מזכיר, עד שהגיע משה שפירא, שכיהן בשנים 1929-1928. אבא חושי החליפו באביב 1930. צבי מילסון שלט בלשכת העבודה, דוד הכהן בסולל בונה, צבי קלמן בוועדת התרבות ופרומה טיגר במועצת הפועלות.
7 על היקף הנגיעה של המועצה בחיי הפרט בקהילה ההסתדרותית ועל יחסה של מפ"ח לוועד העיר ולוועדי השכונות העבריות, ראה: כהן (לעיל, הערה 1), שם.
8 כך יש להבין את קביעתו המאוחרת יותר של אבא חושי, ש'[ . . . ] החבר רואה בהסתדרות חזות הכל. הוא תובע ממנה תשובה על כל שאלותיו ופתרון לכל משאלותיו, דורש ממנה עצה, הדרכה ועזרה בכל שטחי חייו' (ההסתדרות בחיפה בשנים 1939-1933, חיפה 1939, עמ' 6). על חילופין בעבודה ראה פרוטוקולים מדיוניה של לשכת העבודה של המועצה, חטיבה , IV / 250 חיפה, תיקים 640, 641. על היחסים בין המועצה להפועל המזרחי, ראה למשל: פרשת נירנשטיין ב - 1925, ארכיון אבא חושי, אוסף אבא חושי תיק 20-3-4.
9 מכתב חוזר של ועד סניף הסתדרות הבניין לחברי הסתדרות הבניין, ג' בניסן תרפ"ג ומכתב קבוצת 'שומרון' לחבר השופטים, ח' בניסן תרפ"ג. שניהם כלולים במשפט חברים מס' 19, סניף הסתדרות הבניין נגד קבוצת 'שומרון', מרס 1923, א"ע חטיבה , IV / 250 חיפה, תיק 2114; הדיון על קבוצת 'שומרון' בפרוטוקול ישיבת הוועד הפועל, 28 במרס 1923, שם, חטיבה , IV / 250 חיפה, תיק 650 ג'. על הוצאת הפראקציה הקומוניסטית מההסתדרות והאיסור להכניס את חבריה למטבח ולספריה, ראה למשל מכתבו של דוד כהן לוועד הפועל של ההסתדרות מ - 12 בינואר 1925, שם, חטיבה , IV / 208 תיק 37 ; על הוצאת מפירי שביתה מההסתדרות ראה למשל הפרשה של הפועל ליטבק בדפוס רוזנפלד, במכתב מ' צ'רקסקי לוועד הפועל של ההסתדרות, מיום 28 באוקטובר 1927, שם, חטיבה , IV / 208 תיק 60 ב'.
10 לנתונים כמותיים על פועלי חיפה בתקופת המשבר, ראה : א"ע, חטיבה , IV / 208 תיק 112 א. על פועלי חיפה ומוסדותיהם בתקופת המשבר ראה שם, חטיבה , IV / 250 חיפה, תיקים 619, 662.