תולדוט אתר ההיסטוריה - המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות

חיפה המנדאטורית היתה עיר מעורבת, שבה דרו ועבדו רבבות יהודים וערבים במקומות עבודה ומסחר, בחברות הנפט, בבתי-הזיקוק, ברכבת ובנמל. מציאות זו והעובדה שהנהלת העירייה היתה מעורבת, היתוו את אופי המאבק של ה'הגנה' בגורמים הערבים המיליטאנטים עם פרוץ ובמהלך מלחמת העצמאות.

יחסית למציאות הכלל-ארצית היו לחיפה היהודית יתרונות לקראת המאבק: שליטה טופוגראפית (השכונות היהודיות היו על צלע הכרמל ועל ההר, ואילו השכונות הערביות היו בחלקים הנמוכים), עורף יהודי מוצק בפריפריה, רוב בקרב אוכלוסי העיר, מערכת ציבורית פעילה ומאורגנת בעיר עצמה ותשתית תעשייתית שהקלה על גיוס משאבים חומריים למאבק.

הגורם הבריטי היווה בעיה, משום שבחורף תש"ח הפכה חיפה לבסיס הלוגיסטי המרכזי שדרכו ארגנו הבריטים את יציאתם מן הארץ, ועל כן דאגו לאבטח את צירי התנועה המרכזיים בעיר יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ. התערבותם נבעה בעיקר מדאגתם למתקניהם ולאבטחת ציר פינוי חופשי ליציאת גייסותיהם.

היבט זה משתקף בדברי יו סטוקוול, מפקד הצבא הבריטי בצפון הארץ, שקבע כי סדר הקדימויות הבריטי בתקופה זו הינו: (1) ביטחון הנמל; (2) ביטחון מסילות הברזל; (3) נפט; (4) הביטחון בדרכים; (5) קיום מצב השלום בין הניצים.¹

הוועד הערבי העליון הבין את חשיבותה של חיפה במערכה על הארץ, ועל כן השקיע מאמצים גדולים לקיים את מרותו והשפעתו בקרב תושבי חיפה הערבים. למפקד הכוחות הערביים בעיר נתמנה מוחמד בק אל-חניטי, בעבר קפטן בחיל הספר בעבר-הירדן. בראש הקיצונים עמד נימר אל-ח'טיב, שהיה אישיות בעלת השפעה ועמל להסית את האוכלוסייה הערבית ולהניעה לפעולות אלימות נגד היישוב העברי. אל-ח'טיב פעל בהשראת 'האחים המוסלמים', וחלק מפעולות הטרור של הערבים בשלב הראשון ללחימה ניתן לייחס להסתתו שלוחת-הרסן.

תפקיד חשוב בייצוב מערך הלחימה הערבי בעיר ובאזור מילאו יחידות הלגיון הערבי (העבר-ירדני), שחנו בבסיסים בקרבת העיר. סיוען התבטא לא רק בהעברת נשק ואמצעי לחימה, אלא אף בהתקפות ישירות על יהודים.

התקפות אלה החלו כבר בחודש הראשון למלחמה, בפתיחה באש לעבר תחבורה שחלפה סמוך למחנותיהם. ב-17 בפברואר 1948 עצרו חיילי הלגיון מכונית שירדה מהר הכרמל, העלוה באש והרגו את שלושת נוסעיה. בלחץ המוסדות היהודיים בעיר הרחיקו הבריטים את יחידות הלגיון מהאזורים היהודיים, אולם השאירון בסביבות העיר.

הפשיטה על בלד א-שיח'

התקפות הכנופיות הערביות התנהלו מחוץ לעיר ובתוכה. מן החוץ נעשו ניסיונות לנתק את דרכי התחבורה מחיפה ואליה. התחבורה מהעיר מערבה ודרומה נותקה בגלל שליטת הכנופיות בוואדי ניסנאס, במושבה הגרמנית בכפר טירה ובכפרי 'המשולש הקטן' (ג'בע, איגזים ועין-ע'זאל) בדרום המרחב החיפני. כתוצאה מכך נאלצה התחבורה היהודית בין הדרום לצפון להתנהל בדרך העקיפה: ואדי מילח'-יקנעם-יגור וכפר אתא. מכאן המשיכה דרך הקריות, צומת הצ'ק-פוסט, חליסה וגשר רושמיה.

הבסיס הערבי המרכזי בגזרה המזרחית היה הכפר בלד א-שיח'. ממנו באו רבים ממשתתפי הטבח שנערך בפועלי בתי-הזיקוק ב-30 בדצמבר 1947 ונהרגו בו 39 פועלים יהודים.² פיקוד ה'הגנה' הורה על ביצוע פעולת גמול גדולה נגד הכפר ובנותיו: חוואסה וסאמאריה. ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושתי מחלקות מחי"ש חיפה, בפיקודו של חיים אבינועם, סגן-מפקד הגדוד הראשון, נעו מיגור אור ל-31 בדצמבר 1947, במטרה לתקוף את הכפר, לפגוע במספר רב ככל האפשר של גברים נושאי נשק, לחבל ברכוש, ועם זאת להימנע מפגיעה בנשים ובילדים.

פעולה זו, שהיתה מאולתרת קמעה, ללא מכשירי-קשר וחגורי-קרב, לא נפגמה גם כאשר אבד יסוד ההפתעה. בכניסה לכפר נפתחה אש מצד התושבים המקומיים, ואליהם הצטרפו נוטרים וחיילי הלגיון העבר-ירדני שחנו במחנות בריטיים שבסביבה.

יחידות רתק וחיפוי שיתקו את האש הערבית, ובמקביל נעו יחידות הפריצה למילוי משימתן. בגלל האש שניתכה מן הבתים, אי-אפשר היה להימנע מפגיעה בנשים ובילדים. בפעולה שנמשכה כשעה, נהרגו למעלה מ-60 ערבים, רובם אנשי כנופיות. לכוח התוקף היו שלושה הרוגים.

עדיפות טופוגרפית

גם בעיר גופא ניסו הערבים לנתק את דרכי התחבורה. בדרכים מהכרמל לעיר התחתית נורו עוברים ושבים ונפגעו מכוניות. במיוחד רבו ההתקפות באזור ואדי רושמיה. כבר ב-8 בדצמבר 1947, פחות מעשרה ימים לאחר תחילת מעשי האיבה, התחולל בגזרה זו קרב בין מגיני הדר הכרמל לבין כנופייה ערבית מחליסה. בחילופי האש נהרגו תשעה ערבים ועשרות נפצעו. בתיווך הבריטים נפסקו הקרבות.

ביטוי מובהק לעימות היומיומי היו הצליפות, שמטרתן היתה לגרום לפגיעות בנפש, ובעיקר לשבש את סדרי החיים ולערער את כושר העמידה של היריב.

החרפת המצב הצבאי בעיר גרמה לשינוי במערך הכוחות של ה'הגנה'. אי-אפשר היה עוד להשתית את הגנתה וביטחונה של העיר על מתנדבים שנקראו לפרקי זמן של מספר שעות במהלך היממה והתעורר צורך לגייס את האנשים גיוס חלקי ובעיקר לשנות את טקטיקת הפעולה והתגובה: מעיד על כך משה זליצקי (כרמל), מפקד העיר מטעם ה'הגנה':

היינו מקפידים להכות באויב ונמנעים מפגוע באוכלוסיה הערבית, ואף פגיעותינו בתחבורה הערבית נעשו בסמוך למקום ההתקפות על תחבורתנו. עשינו הכל להוכיח, שאין פנינו למלחמה, ואין אנו אלא מגיבים על התנקשויות בנו.³

טקטיקה זו שונתה במהרה, עם עריכתן של פעולות בעלות ממד של הרתעה, שנועדו לפגוע בראשי כנופיות בולטים, מסייעיהם ואוהדיהם.⁴ גורם חשוב ביישום מדיניות אקטיבית זו היו אנשי המחלקה הערבית, 'מחלקת השחר', בפיקוד דני אגמון, שפעלו בתוככי חיפה הערבית, כמה מהם, כיעקובה כהן, סיפקו מידע חיוני על ההתארגנות המיליטאנטית של ערביי העיר, ומידע זה עדכן את פיקוד ה'הגנה' לגבי יכולת העמידה של הכוחות הערביים.

דוגמה לפעולה אופרטיבית של המסתערבים יכולה לשמש החדרת מכונית תופת למוסך אבו-שעם ברחוב נצרת, במגמה לנטרל מכונית תופת ערבית שהוכנה לפעולה במוסך זה. שניים מן המסתערבים, יעקובה כהן ויצחק שושן, הביאו מכונית, כביכול לתיקון, במוסך, הפעילו את מטען הנפץ והסתלקו. בהתפוצצות שאירעה הושמדה גם מכונית התופת הערבית.

אנשי ה'הגנה' ניצלו את עליונותה הטופוגראפית של שכונת הדר הכרמל על-פני השכונות הערביות של העיר התחתית ויישמו שיטות פעולה שונות לפגוע במערך הערבי. דוגמה אופיינית לכך היתה שפיכת בנזין מהול בשמן במורד הרחוב והצתתו. הערבים שחשו לכבות את האש הזוחלת אל שכונתם, הופתעו ממקלע שהוצב במעלה הרחוב והפיל בהם חללים. אמצעי לחימה נוסף, שביטא את היתרון הטופוגראפי, היה כדורי ברזל גדולים וחביות ממולאות חומרי נפץ שגולגלו במורדות הרחובות אל העמדות והמחסומים של הערבים וזרעו בהם הרס ומוות.⁵

ראשי 'הוועדה הלאומית הערבית' בחיפה, שידעו והכירו בחולשתם לעומת כוחות המגן היהודיים, ניסו לרסן את בני-עמם בצפותם לישועה שתבוא מן החוץ, בכרוזים ובהודעות נקראו הערבים שלא לבצע בשום פנים ואופן מעשי תוקפנות. כן נתבעו להפסיק פעולות הגורמות לאנרכיה ולאי-סדרים, פעולה זו לא עלתה יפה; ההסלמה בעיר גברה, וה'הגנה' נטלה את היזמה במרחב, על-מנת להבטיח את אי-ניתוקה של העיר, ולאבטח את שלומם של אלפי היהודים שעבדו במקומות עבודה ובאזורי מסחר ותעשייה מעורבים.

'פלוגת הנמל'

אזור העבודה המעורב המרכזי היה הנמל, בנמל וברחובות העיר התחתית הסמוכים לו, נמצאו בשעות היום מאות רבות של יהודים: פועלים, סווארים, פקידים וסוחרים, לשם אבטחתם, הובאה בדצמבר 1947 מחלקת אנשי פלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח), לפקוח עין על הנעשה בשטח הנמל. משהוברר, בעקבות הטבח בבתי-הזיקוק, כי אין נוכחותם של כוחות הביטחון הבריטיים משמשת ערובה מספקת לביטחון חייהם של היהודים, צורפו למחלקה הראשונה שתי מחלקות פלי"ם נוספות, והוקמה 'פלוגת הנמל' בפיקודו של יוחאי בן-נון.

קיומה של הפלוגה עודד את עובדי הנמל היהודים והמריצם להמשיך בעבודתם. הידיעה הגיעה גם לערבים והרתיעה אותם מלפגוע ביהודים. אף הבריטים ידעו על קיום היחידה ולא אסרו על המשך הצבתה, בראותם בה גוף המסייע למהלכה התקין של העבודה בנמל.

חשיבותה של הפלוגה באה לידי ביטוי בעימותים שונים, ובעיקר ביום ה-4 בפברואר 1948, עם גירושם של שני טרקטוריסטים יהודים באיומים ויריות-הפחדה מעבודתם באזור מזרח הנמל. אנשי 'פלוגת הנמל' הוזעקו למקום על ציודם ונשקם. מאות הפועלים הערבים נסו בבהלה, והטרקטוריסטים היהודים שבו לעבודתם.

יוחאי בן-נון הוזמן לשיחה עם כמה נכבדים ערבים, והם הודיעו לו, כי גילויי האיבה וההסלמה באו מצד יסודות זרים שפגעו בשגרת העבודה, וכי הם ידאגו להרחקתם משטח הנמל. עמידתה האיתנה של הפלוגה, היא שגרמה לכך שמהלך העבודה בנמל לא הופרע, ו'מודוס אופרנדי' זה התקיים עד לכיבוש כל חלקי העיר על-ידי ה'הגנה' באפריל 1948.

במקביל נעשו מאמצים למנוע את נטישת המרכז המסחרי החדש בעיר התחתית. איש ה'הגנה' גרשון ריטוב נתמנה כמפקד אזור מסחרי חיוני זה. הוא קבע את מפקדתו במלון 'סבוי' שהתרוקן מאורחיו, ואנשיו עמדו על המשמר, עקבו אחר תכניות ההתנקשות הערביות, השתדלו למנען והגיבו במהירות על כל התגרות ערבית. הם קיימו יחסים טובים עם החיילים והשוטרים הבריטים באזור ונעזרו בהם.

למעשה, היתה האוכלוסייה הערבית בחיפה נתונה במצור למן החודש הראשון למערכה. בדו"ח ה'הגנה', מיום 8 בינואר 1948 נאמר, כי לפי -

ידיעות מהימנות כבר ברחו מחיפה מ-15 עד 20 אלף ערבים. חנויות ערביות רבות סגורות ועוד רבים עומדים לעזוב. המונים בורחים... לפנים הארץ, לשטח הערבי. בעלי היכולת - לחוץ לארץ.⁶

על מנת למנוע את התמוטטות המערך הערבי ולעצור את הבריחה, ניסה הפיקוד הערבי המקומי ליטול את היזמה האופראטיבית במרחב. הדבר בלט בניסיון להחדיר מכוניות תופת גדולות לתוך ריכוזי אוכלוסייה יהודיים (שכונת בת-גלים, המרכז המסחרי החדש) ובמיוחד אל משרדי סולל בונה ברחוב הנמל.

אזור זה, ששכן בקרבת ה'בווינגראד' (אזור הביטחון) בדרך המלכים (כיום דרך העצמאות), היה נתון להשגחתם הקפדנית של הבריטים, שמנעו מאנשי ה'הגנה' להקים מחסומים ולבדוק את המכוניות העוברות בו. שני נוטרים יהודים, שעמדו על משמרתם בקרבת בית סולל בונה, הבחינו בעוד מועד בפתיל מעלה עשן של מכונית תופת שהובאה לחזית הבית. הם הספיקו להזהיר את הקהל ברחוב, וזה מיהר לחפש מחסה ולהדוף את המכונית העשנה מן הבניין. בהתפוצצות המכונית נספו שישה אנשים, ובהם הנוטרים חיים גרף ומרדכי קומורניק שגילוה, והנוטר משה פלוסקר, שניסה לנתק את הפתיל הבוער. אסון גדול יותר נמנע, כיוון שאזעקתם של הנוטרים הצילה חיים רבים.

הקרב על שיירת הנשק

נסיון הכרעה נוסף של ערביי העיר היה רצונם להסתייע בתגבורות כוח אדם וציוד לחימה, בעיקר מלבנון. בבוקר ה-17 במרס 1948 נודע לפיקוד ה'הגנה', כי שיירת נשק ואספקה יצאה מביירות בדרכה לחיפה. בשיירה, שכללה שתי משאיות טעונות נשק ותחמושת ומכונית ליווי, נסע גם מפקד העיר הערבית, מוחמד אל-חניטי. ניסיונות לפגוע בשיירה באזור נהריה לא עלו יפה, ויחידת פלמ"ח מהגדוד הראשון נשלחה להציב מארב בפאתי קריית-מוצקין, על אם הדרך המרכזית חיפה-ראש-הנקרה.

שיירת הנשק נתקלה במחסום חביות, והוא מנע את תנועתה. אחד מלוחמי הפלמ"ח, אברהם אביגדורוב, השתלט על מקלע הברן בהרגו את מפעילו; אנשי המארב פתחו באש ויידו רימונים לעבר השיירה. אחד מהם הפעיל מטען חומר נפץ שהיה במכונית ערבית. בהתפוצצות נספו מפקד חיפה הערבית ואיש הפלמ"ח, מטיל הרימון, נועם פסמניק. לוחם אחר, עמנואל לנדאו, קפץ על אחת ממכוניות הנשק כדי להוציאה משדה-הקרב ולהעבירה כשלל לכוחותינו. במהלך הפעולה התפוצצה המשאית ולנדאו נהרג.⁷

מיום אבדן השיירה חזו ערביי חיפה את קיצה של עירם. אחד ממפקדיהם כתב: 'אכן קיצה של חיפה הערבית החל להסתמן באופק'. הערבים תמהו כיצד נודע דבר השיירה ל'הגנה': האם היתה כאן בגידה, או הלשנה בריטית? האם שיחה טלפונית מראש-הנקרה לחיפה, היא שגילתה את הסוד שאמור היה לשמש 'קלף סודי' כניסיון להכריע את הכוח היהודי בעיר?⁸

ואכן, נפילת השיירה שימשה כפרולוג להתמוטטות חיפה הערבית. הכוח הערבי הוכה מכה קשה, ומאגר נשק שרוכז במשך זמן ממושך הושמד. ניסיון הערבים ליטול יזמה התקפית במאבק על העיר נבלם. בעקבות חיסול השיירה גברה בריחת הערבים. בנמלטים היו גם חברי 'הוועדה הלאומית'. ברובעי חיפה התחתית השתררה אנדרלמוסיה, חנויות נסגרו והשתרר מחסור במזון. בניסיון לייצב את העיר הערבית נשלח בראשית אפריל 1948 מפקד חדש, אמין עז א-דין, אף הוא קצין לשעבר בחיל-הספר העבר-הירדני. עמו הגיע צוות של לוחמים חמושים וכמות ניכרת של נשק ותחמושת. מטרתו הראשונית היתה לארגן מחדש את הגנת העיר הערבית ולהחדיר את ההכרה בקרב תושביה, כי במאמץ, בהעזה ובתיאום עם הכוחות הערביים שבמרחב, ובעיקר עם כוחות 'צבא ההצלה' של קאוקג'י, יש בכוחם של ערביי חיפה להכריע את היהודים.

לשם מימוש רעיון זה יצר עז א-דין קשר עם יחידותיו של שכיב ואהב, מפקד הגדוד הדרוזי שפעל בגזרת רמת-יוחנן, וכן עם יחידות 'צבא ההצלה' של קאוקג'י, שחנו בגזרת דלית א-רוחה ערב התקפתן על משמר-העמק. ואולם, אחר תבוסות 'צבא ההצלה' במשמר-העמק והגדוד הדרוזי ברמת-יוחנן בשבועות הראשונים של אפריל 1948, הבין הפיקוד הערבי בחיפה, כי אל לו לצפות לעזרה מכוחות חיצוניים, וכי המערכה על העיר תוכרע בהתמודדות בין הכוחות המקומיים.

מחלקה במצור

בבוקר ה-21 באפריל 1948 הודיע סטוקוול לנציגי היהודים והערבים, שכוחותיו עומדים לפנות את העיר ולהתרכז במספר נקודות אסטראטגיות בשטח הנמל, באזור סטלה מאריס ובמחנות צבא בקרבת העיר, מתוך מטרה לאפשר לכוחות הבריטיים פינוי נאות, תוך שלושה שבועות, דרך נמל חיפה.⁹ בהיעדר חציצת כוחות שיטור וצבא בריטיים, היה ברור כי קרב ההכרעה להשתלטות על העיר עומד לפרוץ בהקדם. עיקר עומס הקרב הוטל על גדור 22 מחטיבת 'כרמלי'. הגדוד תוגבר בכוחות מגדוד 24 ובאנשי פלי"ם מ'פלוגת הנמל'.

ה'הגנה' פתחה את המערכה בשליחת מחלקה בת 31 לוחמים מגדוד 22, לכבוש את בית 'ועד השכונות המזרחיות' (המכונה בטעות בית-הנג'אדה) ברחוב צלאח א-דין (כיום רחוב הגיבורים). בית-אבן זה בן שלוש הקומות, ניצב בעיקול הרחוב וחלש על ואדי רושמיה וארד אל-יהוד. נוכחות ערבית בו, היתה עלולה לפגוע בתנועה מחיפה לגליל ולעמקים. הכוח נע במשוריינים והשתלט על הבית בקרב פנים אל פנים. משעה 30 :12 לערך, בהתמקמו בבית הפרוץ, היו אנשיו נתונים לאש חזקה מן הבתים הסמוכים, ולמעשה למצור. רק ממערב, מאזור 'בית-התעשייה' ומן 'הבתים המשותפים' ברחוב ברזילי, זכו לסיוע מיחידות ה'הגנה', שירו לעבר מוקדי האש של חליסה הערבית, והקלו קמעה על הכוח הנצור.

בינתיים הוכנסה לפעולה מחלקה נוספת, שנעה משכונת תל-עמל ואמורה היתה לכבוש את 'הבניין החצי עגול' (כיום בצומת הרחובות דרך יד לבנים-הגיבורים). משום שאיפתו של מפקד מחלקה זו לסייע לנצורים, פוצל הכוח ולא מילא את משימתו, ובכך הגביר את הלחץ על המחלקה הנצורה.

ארבעה לוחמים נפלו בקרב בבית הנצור. פצועים רבים שכבו באין יכולת לחלצם. בלילה קיבל מפקד המחלקה אישור לסגת, אך זו היתה משימה בלתי אפשרית, אלא אם כן היה מפקיר את הפצועים.

רק בחצות, במסגרת המתקפה הכוללת, נעה פלוגה מנווה-שאנן, התקדמה במדרונות חליסה וחברה עם הנצורים לקראת שחר, אחר שניהלה קרב טיהור קשה במשך שעות בתוככי שכונת חליסה. בבוקר ה-22 באפריל, אחר 22 שעות לחימה קשה, במצור ובתנאים נחותים, פונתה המחלקה על נפגעיה.

'הקרב על הבית' הפך לסמל גבורה ודבקות במטרה של לוחמי גדוד 22, ושל הקרב לשחרור חיפה בכללותו. בעמידת הגבורה של הלוחמים ובטיהור שכונת חליסה, אובטחה התחבורה בין חיפה לעמקים ולגליל וטוהרו השכונות המזרחיות של העיר.

הקרב על העיר

באותה עת כבר היה בעיצומו מבצע השתלטות ה'הגנה' על חיפה הערבית. ה'הגנה' התאימה תכנית אופראטיבית קיימת, 'תכנית מספריים', למציאות החדשה שנוצרה בעיר, של היעדר הגורם הבריטי. מטרת ההתקפה, שנקראה 'ביעור חמץ' - ערב פסח תש"ח, היתה השתלטות על עורקי התחבורה המרכזיים בתוך העיר והתחברות עם מובלעת הנמל והמרכזים המסחרים (הישן והחדש) בעיר התחתית.

פעולות חבירה והשתלטות אלו עשויות היו לבתר את האזור הערבי למספר גושים ולהנחיל להם מכה קשה. המבצע בתחילתו לא התכוון להכנעתם של ערביי העיר ולכיבושה המוחלט של חיפה הערבית. מטרות אלה הושגו בפועל, תוך כדי מהלך הקרבות והתמוטטות בלתי צפויה ובריחה המונית של ערביי העיר.

ביטוי ליעדים המוגבלים של מטרות הלחימה של 'כרמלי' בכיבוש העיר נמצא, בין השאר, במסגרת ההנחיות שניתנו לחטיבה במסגרת 'תכנית ד' (השתלטות כוחות ה'הגנה' על שטח המדינה היהודית והגנה על גבולותיה):

עליך יהיו מוטלים, במסגרת התעודה האופראטיבית הכללית התפקידים הבאים- - -
תפיסת השלטון והבטחת השירותים הציבוריים:
א) בעיר חיפה:
- תפיסת הנמל
- תפיסת מרכז הרכבת
- תפיסת בתי המלאכה של הרככת
- תפיסת הדואר המרכזי
- הבטחת תחנות חשמל, כן גם הבטחת מערכת החשמל
- הבטחת בתי-הזיקוק ומיכלי הדלק
ב) וכן גם לגבי נכסי: המשטרה, דואר, טלפון וטלגרף; מחלקת עבודות ציבוריות; מחלקת החקלאות; המחלקה הרפואית והווטרינרית אשר בכל מרחב חטיבתך.¹⁰

בפועל היו המשימות רחבות בהרבה, וההישגים - גדולים. המערכה להשגת היעדים הקונקרטיים של מבצע 'ביעור חמץ' בגזרה המערבית נפתחה בליל ה-22/21 באפריל 1948. מהלכיה העיקריים נתמצו בפעולת שלושה כוחות: הראשון יצא להתקפה לעבר מרכזיית הטלפונים בבורג' (מעלה רחוב הבורג'-פינת רחוב סטנטון); כוח שני פעל בגזרת מעלות הנביאים-הבורג' וכוח שלישי - בגזרת מעלות הנביאים ורחוב צהיון, כשיעדו העיקרי הוא בית-ח'ורי, מקום מושבה של הנהלת הרכבת.

ואדי ניסנאס על סמטאותיו במערב הגזרה, נוטרל על-ידי עמדות ה'הגנה' ברחוב הנביאים, בהנחה שתושביו יכנעו עם ניתוקם מיתר חלקי העיר הערבית.

עיקר המערכה התנהל על בית-ח'ורי. לאחר הסחה ארטילרית וגלגול חביות נפץ במורד לעבר רחוב סטנטון, נע הכוח הפורץ והשתלט על שתי הקומות הראשונות של הבניין, בקומה השלישית ועל הגג התבצרה חוליית צלפים.

מפקד הפעולה ממחיש בתיאורו חלק מקשיי הלחימה בקרב על הבית:

המחלקה שחדרה התחילה בטיהור הקומות זו אחר זו, תוך כדי שימוש ברימונים, אולם נתקלה באש קשה בכל חדר. לוחם שניסה לעלות במדרגות, בהישענו אל הקיר - נורה. באפלת הבניין רב-החדרים והמסובך, שרהיטים היו מעורמים בו כמתרסים, עשתה המחלקה קרב מחבואים עם הצלפים הערבים, שהפילו בנו חללים, ולא יכלה לגלותם. תופעה מערערת היא. אם אתה נצלף מכיוונים שונים בתוך הבניין, מבלי אפשרות לגלות מקום מחבואו של הצלף המסתתר. אחר שעות, באין אפשרות להשתלט, פקד מפקד המחלקה לצאת את הבניין ולהציתו. בקבוקי מולוטוב הוטלו בכמה חדרים על גבי הרהיטים והמצעים, והאש נתלקחה מיד והאירה באור בלהות את הסביבה.¹¹

לפנות בוקר החלו הערבים תוקפים את הבית ממערב, מכיוון ואדי ניסנאס ורחוב מוכליס (כיום: י"ל פרץ). במקביל להתקפת הערבים השתלטו כוחות 'כרמלי' על השטח שבין ביח-ח'ורי-מעלות הנביאים-אזור הבורג'. לקראת צהריים התקדמו יחידות 'כרמלי' במספר צירי פריצה לעבר העיר התחתית, ולא נותר אלא לחבור עם כוחות הפלי"ם ומגיני המרכז המסחרי.

במחנה הערבי נשתררה בהלה. על אף ההתגוננות והמאבק העיקש סביב שני המבנים, בית 'ועד השכונות המזרחיות' ובית-ח'ורי, חסרו ערביי העיר פיקוד. מפקד העיר, עז א-דין, יצא בשעות הבוקר בסירה לעכו, בטענה כי עליו להבהיל תגבורת של אדם ונשק, ולא שב. בהיעדר פיקוד, הוחלשה העמידה של ערביי העיר.

בשעות הבוקר של ה-22 באפריל הלכה והתבהרה תמונת המצב: בית 'ועד השכונות המזרחיות' ובית-ח'ורי היו בידי ה'הגנה'. בצהריים נעו הכוחות שעלו מן העיר התחתית, תוך כדי השתלטות על מבנים אסטראטגיים ברחובות אלנבי וסטנטון, ובשעה 14:00 נפגשו עם הכוחות שירדו מהדר הכרמל.

במשך 22 שעות לחימה, ובעיקר קרב הלילה בגזרה המערבית, הושגו תוצאות שאיש לא תכננן. הקרב לשליטה על התחבורה וצירי הדרכים, הפך בפועל לשחרור העיר ולהשגת שליטה מלאה בשכונותיה. בבוקר אותו יום פשטה השמועה בעיר הערבית, כי הצבא הבריטי נכון להעביר מחיפה כל מי שיגיע לאזור הנמל. נימר אל-ח'טיב, חבר 'הוועדה הלאומית' בעיר מספר בזכרונותיו: 'איש דרס רעהו ואשה את ילדיה. הסירות שבנמל נתמלאו חיש מטען חי'.¹²

בריחת הערבים

נכבדי חיפה הערבית פנו לגנרל סטוקוול וביקשו לדעת את תנאי הכניעה של ה'הגנה'. הדבר בא כהפתעה לפיקוד היהודי. מעיד על כך משה זליצקי (כרמל): 'רעיון השתלטותנו המוחלטת על חיפה נראה עוד פנטאסטי כל כך, שלא נספג עדיין בהכרתנו... מבחינה אובייקטיבית לא ראינו את התמוטטות כוחות הערבים בלחץ מכותינו מהירה כל-כך...'¹³

התנאים נמסרו לסטוקוול:

א. כוחות הערבים נכנעים ל'הגנה' ומוסרים לידה כל נשק, תחמושת, חומץ נפץ וכל כלי מלחמה, וכן מכוניות משוריינות.
ב. כל הלוחמים הזרים הנמצאים בעיר, לרבות מפקדים גרמנים, אנגלים, יוגוסלאבים וכיוצא בהם, יימסרו לידי ה'הגנה' וילכו בשבי.
ג. השלטון בעיר יהיה מסור כולו בידי ה'הגנה', וכל התושבים יצייתו לפקודותיה וייהנו מהגנתה.
ד. כל התושבים בעיר, ערבים ויהודים, יהיו שווים לחובות ולזכויות.
ה. יוכרז מיד עוצר בכל השכונות הערביות. כל אדם יישאר בביתו. כל מי שבידו נשק, חייב להביאו למקומות הריכוז שייקבעו.
ו. כל הזרים יתרכזו במגרשים שייקבעו.
ז. כל מי שיגלה התנגדות מזוינת או שיימצא אצלו נשק אחר השעה הנקובה, עלול להיירות.

בפגישה בין נציגי הערבים והיהודים בנוכחות סטוקוול, ביקשו הערבים שעה וחצי להתייעצות. הם התקשרו עם הוועד הערבי העליון בביירות וביקשו הוראות. פקודת המופתי הירושלמי היתה, כי עליהם לעזוב את העיר ולא לקבל תנאי כניעה מידי היהודים, היות שפלישת צבאות ערב קרובה והארץ כולה תיפול ממילא בידיהם.¹⁴

בשובם הודיעו הנציגים הערבים כי הם מעדיפים לעזוב כולם עד אחד על נשיהם וטפם. הם סירבו להיענות להפצרותיהם של שבתי לוי, ראש העיר היהודי, ושל סטוקוול, שיעץ להם לקבל את תנאי הכניעה ההוגנים. לחץ המנהיגות הפלסטינית המיליטאנטית הוא שהכריע.

מפקד ה'הגנה' התיר את צאתם של הערבים מן העיר, כאשר יחידות מעורבות של חיילים בריטים ואנשי 'כרמלי' מפקחים על הוראה זו. הנשק המוחרם נרשם ונמסר לרשות הבריטים, על-מנת שימסרוהו ל'הגנה' ב-15 במאי 1948. תוך לילה עזבו מרבית הערבים את העיר, פרט ל-3,000 שבחרו להישאר ורוכזו בוואדי ניסנאס ובוואדי צאליב.

שמונה-עשר אנשי 'הגנה' נפלו במבצע כיבוש העיר, שנמשך יממה אחת בלבד.

בערב פסח תש"ח, ה-23 באפריל 1948, פרסם כרמל, מפקד חטיבת 'כרמלי' את ההודעה הבאה:

בתוקף הסמכויות שנמסרו לי ובאישור הפיקוד העליון הנני מכריז בזה על שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה. ה'הגנה' העברית שהכריעה את האויב הערבי ושלטה בנשקה על העיר כולה, מהווה את השלטון המוסמך היחידי בחיפה עד אשר יוקם בעיר, על ידי מנהלת העם, שלטון קבוע אזרחי.

מפקד המחוז של ה'הגנה' העברית.

הסיום - בחודש יולי 1948

בעקבות כיבוש חיפה נצטמצם תחום שליטתם של הערבים בכרמל. בלד א-שיח' נכבשה; עוספיה ודלית אל-כרמל, כפרי הדרוזים בכרמל, פתחו שעריהם בפני הכוחות היהודיים; אום א-זינאת, בקרן הכרמל, החולשת על כביש ואדי מילח' נכבשה על-ידי יחידה מחטיבת 'גולני' ב-15 במאי 1948; טנטורה שעל שפת-הים נכבשה בידי יחידה מחטיבת 'אלכסנדרוני' ב-23 במאי; טירה שמדרום לחיפה, נפלה במהלך קרבות 'עשרת הימים' ב-16-ביולי 1948, ובעקבותיה נכנעו הכפרים צרפנד וכפר-לאם.

תחום השליטה הערבית הצטמצם לגזרת 'המשולש הקטן': עין-ע'זאל וג'בע הסמוכות לכביש החוף, ואיגזים הנמצאת פנימה יותר בכרמל.

שני ניסיונות - ב-18 ביוני וב-8 ביולי 1948 - לכבוש את האזור נסתיימו בכשלון, וגרמו להגברת כוננותם ולחיזוק רוחם של הערבים המקומיים. הללו נסתייעו בעשרות מתנדבים עיראקים ובכמה שוטרים בריטים עריקים.

ב-24 ביולי 1948 הוטל על חטיבת 'אלכסנדרוני' לכבוש את הגזרה במבצע שכונה 'שוטר'. היות שהיו אלו ימי ההפוגה השנייה, ניתנה למבצע תדמית משטרתית. לכוח התוקף סייעו יחידות מחטיבות 'גולני' ו'כרמלי'.

בשלב הראשון שובשה תנופת ההתקפה. יחידות המשנה נכשלו בכיבוש יעדיהן, והמשוריינים לא הצליחו להבקיע דרך בגלל מחסומים ואש כבדה. במשך יום ה-25 ביולי הוגברה אש הארטילריה והכוח התוקף זכה לסיוע אווירי. בערב חודשה ההסתערות, אך אז נתברר כי רוב תושבי הכפרים נמלטו דרומה, לערה וערערה.

עם נפילת כפרי 'המשולש הקטן' נפתח הכביש הראשי לחיפה, ושוב לא היה צורך להיטלטל דרך ואדי מילח', יקנעם ויגור. בכך, למעשה, הגיעה לסיומה המערכה על חיפה, אחת המערכות הקובעות ביותר במלחמת העצמאות.

1 מכתב הרי ביילין, נציג הסוכנות בחיפה, להנהלת המחלקה המדינית מיום 1 באפריל 1948, ארכיון ציוני מרכזי, S/25/7721. הפגישה עם סטוקוול התקיימה ביום 15 במרס 1948.
2 רצח העובדים היה מענה ערבי לפעולה בלתי שקולה של אצ"ל כנגד קבוצת פועלים ערבים בכניסה לבתי-הזיקוק. להרחבת הסוגיה ראה: ספר תולדות ההגנה, ג, 2, עמ' 1383; מ' זינגר, 215 ימים ששינו פני מולדתנו, חיפה 1966, עמ' 87-83.
3 מ' כרמל, מערכות צפון, תל-אביב 1949, עמ' 18 [להלן: כרמל].
4 ראה למשל, פקודת מבצע 'זרזיר' מיום 5 בינואר 1948. יעד המבצע היה נימר אל-ח'טיב. הפקודה נמסרה למחבר על-ידי דני אגמון.
5 כרמל, עמ' 26.
6 ערב פרוץ הקרבות נאמד מספר תושביה הערבים של חיפה בכ-62,000.
7 אברהם אביגדורוב ועמנואל לנדאו עוטרו ב'אות הגבורה', אות ההצטיינות הגבוה ביותר במלחמת העצמאות, על פעולתם בקרב שיירת הנשק.
8 נ' אל-ח'טיב, 'בעקבות האסון', בעיני אויב, תל-אביב 1954, עמ' 23.
9 להודעתו המלאה ראה: תש"ח - קובץ תעודות ממלחמת העצמאות, מערכות, 264-263 (יוני 1978), עמ' 36.
10 'כרמלי בתוכנית ד' (קטעים), שם, שם.
11 כרמל, עמ' 100.
12 אל-חטיב (לעיל, הערה 8), עמ' 23.
13 כרמל, עמ' 105-104.
14 על מנוסת הבהלה של ערביי העיר ראה: זינגר (לעיל, הערה 2), עמ' 324-320.