מלכות שלומציון וחולשתה הפנימית של המדינה החשמונאית

עלייתה של שלומציון

ינאי מת בשנת 76. את השלטון המדיני נטלה אשתו, שלומציון. לא נתבררו המסיבות שבהן קרה הדבר ואף לא נודע מדוע לא נמסר השלטון לבנו הבכור של ינאי, יוחנן הורקנוס השני. לא הסתברה גם זכות הירושה שעל-פיה עבר השלטון לידי אלמנת המלך, אם כי מעניין שגם לאשתו של יוחנן הראשון, אמו של אריסטובולוס, יוחסה שאיפה ליטול את השלטון בידה וכן הודגש התפקיד שמילאה אשתו של יהודה אריסטובולוס במסירת השלטון אחרי מותו לידי ינאי אחיו.

שלטון אשה בתור מלכה אינו מעוגן במסורת היהודית, ושלטונה של שלומציון היה דומה יותר לשלטונן של מלכות הלניסטיות, בייחוד במצרים התלמיית. על כל פנים, דווקא הפרושים היו אלה שקיבלו ברצון את מלכותה, אם כי טעמם לכך היה ודאי נטייתה אחריהם ונכונותה להפקיד בידם את ניהול ענייני המדינה. יש לזכור גם שתפקיד הכוהן הגדול עבר כחוק לידי בנו הבכור של ינאי - יוחנן הורקנוס השני. אפשר אפוא שמבחינת המסורת החשמונאית וחוקי האבות היה שלטונו של יוחנן השלטון העיקרי, אולם למעשה היתה שלומציון השלטת.

מדיניות החוץ בימי שלומציון

בשל עמדתה הפרו-פרושית זכתה שלומציון להיזכר לטוב בספרות חז"ל והמדיניות שנקטו המלכה ויועציה הפרושים הביאה לרגיעת-מה במדיניות החוץ של יהודה. לא נערכו עוד מסעות-מלחמה כמו בימי ינאי ודומה שרווחה כלכלית פקדה את הארץ.

בתחום המדיני ידוע על שני אירועים בימי-שלטונה. האחד - שליחת בנה אריסטובולוס השני לכבוש את דמשק, מסע שלא הביא תוצאה ראויה לציון; והאחר - כיבושה הזמני של סוריה על-ידי טיגרניס מלך ארמניה, שהגיע בראש צבאותיו עד עכו. שלומציון שלחה אליו משלחת ומתנות, והוא קיבלם ברצון ובידידות. השלום נשמר אפוא ביהודה, ובתשע שנות שלטונה שקטה הארץ ממלחמות.

עימות בין צדוקים ופרושים

על אף השלום מחוץ, שרר מתח רב בחוגי השלטון ובחברה היהודית. מסירת השלטון לידי הפרושים דחקה את מקורבי השלטון הקודם, הצדוקים, למצב קשה. עם אלה נמנו רבים מן האצולה ומן הפיקוד הצבאי. מצבם הוחמר במיוחד כאשר ניסו הפרושים להעמיד לדין ולהעניש כמה ממקורבי ינאי, שהיו מעורבים בהוצאתם להורג של אויביו. הם מצאו להם תומך ובעל-ברית באריסטובולוס השני, בנם הצעיר של ינאי ושלומציון. בניגוד לאחיו שהיה אמנם רודף כבוד אך נטול כשרון המעשה, היה אריסטובולוס איש נמרץ, פעלתן, שש לקרב וממשיך נאמן למדיניות אביו - ינאי. אריסטובולוס אף חשב עצמו ראוי לרשת את שלטון אביו, משום שלא ראה באחיו מתאים להנהגת המדינה. בחיי אמו כבש את רגשותיו ויצריו במידת-מה, גם אם הפך במהרה לדוברם של הצדוקים, של קציני הצבא ושל רבים מבני האצולה.

העימות בין הפרושים לצדוקים ובין המלכה לבנה הצעיר התגלע בימי שלומציון. נראה שאריסטובולוס ראה בפעולותיו צעדים לקראת תפיסת השלטון עם מותה הצפוי של אמו. מכל מקום, הוא השיג את השארת המבצרים של יהודה בידי קציניו של ינאי לשעבר, שהיו גם תומכיו בהווה. כך הלך וגבר המתח בין היריבים, ובערוב ימיה של שלומציון הגיעו ההכנות שעשה אריסטובולוס לשיאן, כאשר השתלט על כל מבצרי יהודה וגייס צבא רב ותומכים אחרים למחנהו. על ערש דווי לא עשתה המלכה דבר כדי למנוע זאת.

כיבוש השלטון אריסטובולוס

מותה של שלומציון בשנת 67 לפני-הספירה נתן את האות למלחמה בין האחים. יוחנן הורקנוס, שקיבל את המלוכה (כוהן גדול היה עוד בחיי אמו), עמד מיד מול התקוממות מזוינת בהנהגת אחיו. אריסטובולוס, שזכה לתמיכה מלאה כמעט של הצבא החשמונאי, התגבר בקלות על הורקנוס, והלה נאלץ לוותר על השלטון. תמורת ויתורו הובטחו לו חיי שלווה, אם לא יתערב בענייני המדינה, כך זכה אריסטובולוס בשלטון המלא, מלוכה וכהונה, כפי שהיה בידי אביו ינאי. הצבא עמד מאחוריו, ודומה היה שהוסדר עניין ירושת השלטון. אופיו של ההסדר בין אריסטובולוס להורקנוס לא היה חדש, שהרי גם אחרי שנטל את השלטון, הניח ינאי אביהם לאבשלום אחיו לחיות בשלום וליהנות מרכושו וממעמדו, בלי שיתערב בעסקי השלטון. מבחינות מסוימות היה הסדר זה אפילו מתון למדי, אם נשווה אותו למאסר שהטיל אריסטובולוס על אחיו ואמו ולהריגת אח על-ידי ינאי עם עלותו לשלטון.

לא נודע איך הגיבו הפרושים על מצב זה. קשה לשער שהיה לשביעות רצונם לראות את ממשיך דרכו של ינאי - אריסטובולוס בנו - ואת חבר ידידיו ותומכיו שהיו ממקורבי אביו כשהם חוזרים לנהל את המדינה. אולם הופיעו בזירה כוחות אחרים, שערערו כליל את ההסדר שעל-פיו עלה אריסטובולוס למלוכה ולכהונה.

מלחמת הנבטים באריסטובולוס

הורקנוס לא עמד בהסדר שקיבל עליו ולא הסתלק מענייני המדינה. בעזרת אחד ממקורביו, נציב אדום רב-ההשפעה ורב-הנכסים אנטיפטרוס, נמלט הורקנוס מירושלים ומצא מקלט אצל חרתת מלך הנבטים. לפי תיאורו של יוסף בן-מתתיהו, היה זה אנטיפטרוס שהסית את הורקנוס לפעול בדרך זו ואף הפעיל לשם כך את קשריו-שלו עם מלך הנבטים. קשה לדעת עד כמה היה הורקנוס נתון להשפעתו של אנטיפטרוס כבר בתחילה ועד כמה פעל מתוך מניעיו-שלו ומתוך רדימת השררה שהיתה טבועה בו. מכל מקום, עם הגיעם אל חצרו של מלך הנבטים ניסו הורקנוס ואנטיפטרוס לשכנעו להילחם למענם נגד אריסטובולוס. הם הצליחו לבסוף בלוויית הבטחות שונות וויתור על שטחים באיזור מואב, שהיו ברשות היהודים מימי ינאי.

המצור על הר-הבית

חרתת יצא למלחמה, ובקרב ניצחו הנבטים ותומכי הורקנוס את צבא אריסטובולוס, שנאלץ לסגת לירושלים. צבא המנצחים חדר לירושלים וצר על הר-הבית שבו התבצרו אריסטובולוס ותומכיו. פרטי המלחמה לא נודעו, אך יוסף בן-מתתיהו סיפר בהקשר אליה את הסיפור על חוני המעגל, שרצחוהו הצרים כאשר סירב למלא אחר דרישתם ולא קילל את אנשי אריסטובולוס הנצורים (קדמוניות, יד, 24-22) ; על חוני המעגל מסופר באריכות גם בספרות חז"ל (משנה תענית ג ח). יוסף בן-מתתיהו הוסיף וסיפר כי הכוהנים במקדש ביקשו בעיצומה של המלחמה לקנות בהמות לקורבנות למקדש, כדי שלא יופסק בו קורבן התמיד. הצרים נטלו מהם את הכסף, אך לא מסרו תמורתו את הבהמות הדרושות (קדמוניות, יד, 28-25). בגרסה התלמודית של מעשה זה מסופר שהעלו תמורת הכסף חזיר, ש"תקע ציפורניו בחומה, והזדעזעה הארץ ת"ק פרסה על ת"ק פרסה" (בבלי, סוטה מט ע"ב). אין לקבוע מהי מידת המהימנות ההיסטורית שבאגדות כאלה, אולם עולה מהן הד לשנאה העזה שבין המחנות היריבים, ובסיפור חוני המעגל עולה הסתייגות משני המחנות היריבים גם יחד. הסתייגות דומה עולה מן הסיפור על משלחת העם שבאה לפני פמפיוס וביקשה שיסלק מעליהם את שלטון שני האחים (קדמוניות, יד, 41). השאלה מי "העם" הזה ומי נציגיו המופיעים לפני פומפיוס שנויה במחלוקת, אך מקובלת הסברה כי בביטוי זה התכוון יוסף בן-מתתיהו (או מקורו) לפרושים, שעליהם סיפר כי העם נוטה אחריהם ומציית להם. כך או כך, ברור כי תמיכת הפרושים לא ניתנה להורקנוס, אף-על-פי שהם הסתייגו לבטח משלטונו של אריסטובולוס אחיו.

מסע פומפיוס אל המזרח

בעוד המצור על ירושלים נמשך, הלכו לגיונות רומא וקרבו ליהודה. היתה זו חדירתה הצבאית העמוקה ביותר של רומא מזרחה, והיא נערכה בלי נגיעה לענייני יהודה. על המסע הצבאי פיקד פומפיוס - המצביא ואיש המדינה הרומי רב-ההשפעה ביותר באותה עת. הפיקוד הצבאי שקיבל מכוון היה תחילה לשם ניהול מערכה בשודדי-הים, שהיו מכת הים התיכון מאז ראשית המאה. לאחר ניצחון יעיל ומרשים במערכה נגד שודדי-הים הוארך הפיקוד של פומפיוס והורחב לטיפול באויבי רומא האחרים במזרח : מתרדת מלך פונטוס וטיגרניס מלך ארמניה. במהלך מסע זה ואחרי שניצח את אויביו (מתרדת נמלט ממלכותו ומצא את מותו הרחק ממנה וטיגרניס הכיר בעליונותה של רומא) סיפח פומפיוס את סוריה לרומא והפכה לפרובינקיה. כך התקרב אל גבולות יהודה. ברור היה לאחים היריבים, כמו לכל שליטי המזרח ותושביו, שההכרעות המדיניות נתונות עתה בידי רומא.

אילו היתה יהודה באותו זמן בעלת-ברית של רומא, כפי שהיתה עד סוף ימי יוחנן הראשון, ואילו היתה בה הנהגה מלוכדת ואיתנה, אפשר שפומפיוס היה מסתפק במחווה של רצון טוב כלפיו ומשאיר את מצב העניינים בארץ-ישראל בעינו. אולם לא כך היו פני הדברים. יהודה לא היתה בעלת-בריתה של רומא, אלא אויבתן של הערים ההלניסטיות ומחריבתן, שרומא תמכה בבטחונן ובשגשוגן בשל היותן קרובות אליה בתרבות ומכשיר נוח לשלטונה. יהודה היתה, או לפחות הוצגה כך, גם גורם תוקפני, מדינת שודדים, שותפה לשוד הים ; בכך אמורה היתה לעורר את עוינותו של המצביא הרומי. יהודה לא הופיעה כמונהגת ומודרכת על-ידי שלטון יציב ומוכר - שלוש משלחות מסוכסכות באו לפני הרומאים והזמינו את התערבותם בהטיחן האשמות אלה באלה.

ביטול המלוכה החשמונאית

במצב עניינים כזה אין פלא שפומפיוס נקט צעדים חריפים, שנועדו לבטל את המדינה החשמונאית מעיקרה ולהשלים את השתלטותה של רומא על סוריה. כיבושה של יהודה עצמה לא היה בעיה. פומפיוס הגיע ללא התנגדות עד לשערי ירושלים בתמיכת הורקנוס, שעה שאריסטובולוס אבד עצות ומצא עצמו לבסוף נתון במאסר בידי פומפיוס. רק הכוהנים שבמקדש וחלק מאנשי אריסטובולוס העזו להתנגד לו, והוא נאלץ לצור על הר-הבית ולכובשו בכוח. לאחר-מכן ביטל פומפיוס את המלוכה החשמונאית, נטל מידי היהודים אזורים נרחבים, רובם אלה שכבש ינאי, שיקם את הערים ההלניסטיות והחזיר להן את צביונן הנוכרי המובהק. יוחנן הורקנוס השני הושאר על-כנו בתור כוהן גדול, אך היה נטול סמכויות, ותחתיו מדינה מקוצצת בגבולותיה.

כך נכנסה יהודה לשלטונה של רומא. חלק ממפעלו של בית חשמונאי ירד לטמיון. אולם חלק אחר שלו הביא לידי כך שהיהודים בארץ-ישראל היו החלק החשוב באוכלוסייתה, שיהודה ועמה אדום, הגליל ועבר-הירדן היהודי היו יהודיים לגמרי. כוחו הדימוגראפי ורוחו האיתנה של היישוב היהודי, כפי שגובשו בימי החשמונאים, עמדו לו להחזיק מעמד בתנאים קשים במשך מאות שנים ולקיים את עצמו בתקופה הרומית, ונוצרו היסודות להמשך הקיום היהודי גם בתקופה שלאחר-מכן.

קראו עוד:

חלק א': ההשתלבות במאבקי הכוח במדינה הסלוקית (142-160 לפני-הספירה)
חלק ב': ביצורה של יהודה וכינון השושלת החשמונאית
חלק ג': החשמונאים כובשים את חלקיה הפנימיים של ארץ-ישראל
חלק ד': התעצמות המדינה החשמונאית ותחומי התפשטותה הטריטוריאלית
חלק ה': מלכות שלומציון וחולשתה הפנימית של המדינה החשמונאית (פריט זה)

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel