בסימן תרל בספר חסידים (עמ' 168) נמצא הסיפור הבא:

וכן בימי רב היי ור' אביתר כהן צדק שהיו בירושלים, ובא לפניהן רוצח. צוה רב היי ור' אביתר להכותו מלקות בהר הזיתים עד שפוך דם עליו. והרוצח צעק: הכוני, אל תחמולו עלי, כדי שלא אקרא בדין בפני הקב"ה. והכוהו עד שהיה נפוח לחיים, וצוה להניחו. והמתינו לו כשלש שבועות, ואחר כך הטמינו בחול רק מעט נקב פתוח היה, ועינוהו והכוהו עד בין מות לחיים. כן עשו שלש פעמים, ו[י]י‏דעו והבינו כי נתכפר לו כי קבל הכל באהבה ואמר שלא נתכפר לו עדיין. אמרו לו: כבר מן הקב"ה שמחל לך. ורב היי היה עולה בכל שנה לירושלים מבבל והיה שם בחג הסוכות, כי היו מקיפין את הר הזיתים בהושענא רבא ז' פעמים ואומרים מזמורים שסידר להם רב היי. ולפני רב היי הולכים כהנים מלובשים סיריקון ומעילים ואחריו העם, והוא בתווך, ורחוק מאלה שלפניו ק' אמה וכן משל אחריו. והיה רב היי שוחק לאחר הסעודה. ראה הרוצח בעל התשובה את רב היי שלבו שמח. ואמר לו הרוצח: רבי, למה הייתה הולך לבד כשהייתם מקיפים את הר הזיתים? אמר לו רב היי: מפני שאני עולה בכל שנה מבבל להקיף את הר הזיתים בסוכות, ואני מטהר את עצמי בהושענא רבה, אליהו הולך עמי – לכך נרחקין מאשר לפנינו ומאשר לאחרינו – ומדבר עמי. ושאלתי לו: מתי יבא משיח? ואמר לי: כשיקיפו הר הזיתים עם כהנים. ולקחתי כל הכהנים שמצאתי להקיף, אולי ביניהם כך [כלומר, אולי יש ביניהם כוהנים כשרים]. ואמר לי אליהו: ראה, כל הכהנים שאתה רואה מלובשים מעילים והולכים בגיאות, אין שום אחד מזרע אהרן. רק אחד שהוא הולך אחר כולם , שנבזה להם והוא נמאס בעיניהם והולך בבגדים רעים ואינו חפץ בכבוד, ומשים את עצמו כמי שאינו, והוא חיגר ברגלו אחת ומצד אחד חסר עין – אמר, זהו כהן אמת מזרע אהרן. אמר רב היי: מזה שחקתי, שבכולם לא היה כהן אלא אותו בעל מום.

מעשה זה נדון הרבה במחקר משום שהוא אחד המקורות הקדומים למנהג שבו מקיפים כוהנים את ירושלים בהושענא רבה במסגרת הציפייה לגאולה. ככל הנראה, יש לאגדה הזאת גרעין היסטורי, ויש בידינו ידיעות פזורות על מעמדו המיוחד של הר הזיתים בתקופת הגאונים ועל הטקסים שנערכו בו בסוכות. שמחה אסף כתב, כי לאחר הכיבוש המוסלמי היהודים "רכשו את הר הזיתים, שנתקדש באותו זמן קדושה מיוחדת ונעשה מרכז לחייהם הדתיים של היהודים בירושלים, ולא בירושלים בלבד" (אסף תשט"ו: עט). מרכז ההתכנסות והתפילה בעת העלייה לרגל היה על הר הזיתים. היתה סברה במחקר, שעובדה זו נבעה מדחיקת רגליהם של היהודים מן הגישה אל הר הבית, אבל נראה שלהתכנסות על הר הזיתים שורשים קדומים יותר, מלפני התקופה המוסלמית. על-פי המדרש היה זה המקום שאליו גלתה השכינה אחרי החורבן. הסיפור על השיחה עם אליהו הנביא מזכיר סיפור על שיחה הרבה יותר מאוחרת, בין הבעש"ט ובין המשיח, המופיע באיגרת הבעש"ט לגיסו, ר' גרשון מקוטוב. שם שואל הבעש"ט את המשיח "אימתי יבוא מר?", ותשובתו, "כשיפוצו מעיינותיך חוצה" – ניתנת להתפרש כדחייה של כל סיכוי קרוב לביאתו. ואילו כאן מודיע אליהו לרב האי, כי הגאולה תבוא כאשר יקיפו הכוהנים את העיר, ומתברר, שאין בנמצא אפילו כוהן כשר אחד וכמעט כל הקרויים בשם כוהנים אינם מזרע אהרן, והיחיד שמוצאו מבית אהרן הוא בעל מום.

הסיפור מובא ב'ספר חסידים' בתוך מכלול מאמרים העוסקים בתשובה, ולגבי מחבר הספר העיקר הוא פסיקתו של רב האי גאון בעניין תשובת הרוצח, ולאו דווקא עניין הגאולה. בעיבוד הדברים ב'ספר חסידים' הודגש בחלק הראשון מעשה תשובת הרוצח, ובחלק האחרון – העובדה שהמושפל, הפגוע והצנוע רק הוא הכוהן האמיתי, דבר ההולם את תפישׂתו של 'ספר חסידים' לגבי החסיד כמי שמלבינים את פניו ברבים והוא אינו משיב.

התשובה המתוארת כאן היא כנראה תשובת הכתוב: על הרוצח גזרה התורה מיתה בידי אדם, ולכן משמעותה של התשובה היא התקרבות ככל האפשר לסיטואציה של מיתה. החזרה על מלקות עד זוב דם וקבורה בחיים פעם אחר פעם נועדה להשיג זאת, והרוצח אף מבקש להמשיך בשעה שהרבנים סבורים שכבר מילא את מכסת יסוריו. ככל הנראה, הסיפור על רב האי ור' אביתר כהן צדק מתקשר לנושא בכך שבזמנם היה קיים מעין בית-דין מוסמך, שהיה יכול לפסוק לגבי עונשו של הרוצח, דבר שאינו בנמצא בעולמה של יהדות אשכנז במאה ה-12. עם זאת, יש בתיאור גם ביטוי להשקפתו של ר' יהודה החסיד, תהליך התשובה מחייב וידוי פומבי לפני חכם (וכל שכן לפני שני גאונים), וכולו תהליך חברתי פומבי. ככל הנראה, נועד המעשה לשמש אסמכתה לכללי התשובה הדורשים יסורים מעין אלה הגזורים בדין תורה. ראוי לציין, כי סיפור זה הוא אחת הדוגמאות המעטות בספרות התשובה העשירה של בני משפחת קלונימוס שבה ניתנת אסמכתה מסורתית לתורת התשובה הנקוטה בידיהם. בדרך כלל, הדברים מובאים כמובנים מאליהם, והדוברים אינם חשים צורך לאששם באמצעות מקורות ודוגמאות קדומות. גם בער וגם שלום הדגישו, כי לגבי תשובתו של רוצח מציגים כתבי התשובה של ר' יהודה ור' אלעזר את הדרך הנקבעת בתלמוד – עונש גלות. אולם לפנינו דיון רחב בתשובתו של רוצח, בלי שייזכר כלל עניין הגלות. לאחר שקיבל הרוצח את עונשו המתואר כאן, הוא משתתף, ככל הנראה, בטקסי הושענא רבה על הר הזיתים. יש כאן אפוא ביטוי מובהק להעדפת העיקרון של תשובת הכתוב על דברים הנאמרים בפירוש במסורת (גלות ככפרה על רצח נהוגה גם בנצרות, ומחבר הדברים שלפנינו מתעלם הן ממסורתו שלו והן ממסורת סביבתו הנוכרית).

השפעתה של תורת התשובה החסידית על הדורות הבאים נחקרה בפירוט בידי יעקב אלבוים (אלבוים תשנ"ג). לפי תיאורו, המתבסס על עשרות ציטוטים מספרי הלכה ומוסר, השתמשו חכמי אשכנז המאוחרים במקורות ספרדיים בענייני תשובה, ובעיקר ב"הלכות תשובה" לרמב"ם, אך בעיקרו של דבר הסתמכו על המסורת המגולמת ב'ספר חסידים' וב'ספר הרֹקח'. ארבעת גדרי התשובה נזכרים ומתוארים פעמים רבות, ולא תמיד שליטה דרכו של ר' אלעזר מווֹרמס. יש שהחכמים הולכים בשיטת ר' יהודה ודורשים וידוי פומבי או וידוי לפני חכם. הסיגופים הנזכרים בכתביהם של החסידים חוזרים ומתוארים בחיבורים שנכתבו מאות שנים מאוחר יותר. אלבוים אומר:

בדיקת דבריהם [של חכמי אשכנז] במאות הי"ד והט"ו‏ מורה, כי אופני התשובה שהם ייעדו לחוטאים נקבעו, בדרך כלל, על פי שיטת חסידי אשכנז, ורק מעט מורגשת השפעת תורת התשובה שמן המסורת האחרת [הספרדית]‏ על ביטויי ההלכה למעשה. ועוד נראה, כי גם בשעה שחדירת השיטה ה"ספרדית" התעצמה הרבה לאחר חלוף מאה נוספת – בעקבות השינוי הגדול שחל בזיקותיהם הרוחניות של בני פולין וחבריהם באשכנז – עדיין לא נשתחררו בעלי ההלכה שביניהם ממסורת בית אבותיהם בבואם לקבוע תשובות לחוטאים. [...] הם‏ דנו רק מעט בבעיות התיאורטיות של תורת התשובה, בתפישׂות המחשבתיות העקרוניות שעל פיהן נקבעה, בהנחות הפסיכולוגיות שבתשתיותיה וכיוצא באלה עניינים הנדונים כאשר הם נדרשו לנושא התשובה כסוגיה בתורת המוסר. אין בשׁניוּת זו כדי להתמיה. לא עמדה בפניהם דוגמה מובהקת שבה שולבו שילוב של ממש צדדי העיון והמעשה שבנושא התשובה. [...] ואילו אבותיהם בעלי ההלכה עסקו במה שהוא הלכה – הלכה למעשה (שם: 18).

משמע, ההקשר הכולל של התפתחות תורת התשובה של בני משפחת קלונימוס לא נשתמר לדורות. הוויכוח בין ר' יהודה לבין ר' אלעזר בעניין התפקיד החברתי של התשובה ומקומה במסגרת הכת החסידית שר' יהודה ביקש להקים לא עורר כל הד במאות הבאות. אולם תפישׂות היסוד בדבר חשיבות היסורים, הבושת והווידוי בתהליך התשובה, המנוגדות כל-כך לתפישׂת התשובה בכתביהם של חכמי ספרד, פרובאנס ואיטליה, הכו שורשים עמוקים בהווייה האשכנזית, אם לא בתחום העיון, לפחות בתחום המעשה.

קראו עוד:

תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : חיבורי התשובה ודרכי התשובה תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : וידוי וסיגופים
תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : תשובת המשקל ובעיית ההשפעה הנוצרית
תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : תשובת הרוצח בירושלים (פריט זה)

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel