מפלגת פועלים ציונית-סוציאליסטית, שקמה בגולה בסוף המאה ה-19. חבריה דגלו במיזוג הסוציאליזם עם תחייה לאומית יהודית והתנגדו בחריפות למפלגת "הבונד", אשר שללה את רעיון התחיה הלאומית בארץ-ישראל. בין חברי "פועלי ציון" היו שדרשו את עיקר הפעילות בארצות הגולה, סייעו בארגון ההגנה העצמית נגד פורעים וכו'. לעומתם היו חברים, שגרסו כי רק בארץ-ישראל תיתכן פעילות פועלים מעמדית, המשולבת בתחייתו הלאומית של עם ישראל במולדתו ההיסטורית. הם שללו השתתפות באקטיביזם המהפכני בימים ההם ברוסיה הצארית.
ועידת-היסוד של מפלגת "פועלי ציון", מהנאמנים לארץ-ישראל ולשיבת ציון, נתקיימה בשנת 1906 בפולטבה שברוסיה. בהשפעת ד.ב. ברוכוב, שהיה הרוח החיה בהכנות לוועידה ובניסוח המצע של המפלגה, נתקבלו עקרונות המרכסיזם עם פיתוח מיוחד של רעיון הלאומיות. בשנת 1907 נוסדה בוועידה בהאג "הברית העולמית של פועלי ציון", בשנת 1905 הוקמה בארץ-ישראל מפלגת "פועלי ציון" שחבריה היו ברובם מאנשי העלייה השניה, ביניהם שהשתתפו בהגנה העצמית בימי הפרעות ברוסיה.
מראשית דרכה היתה הברית העולמית של "פועלי ציון" נתונה לוויכוחים בבעיות שונות, ובייחוד בשאלת ההתישבות בארץ-ישראל. בשעה שחברי "פועלי ציון" בארץ-ישראל השתתפו בכיבוש העבודה והשמירה, ייסדו את "השומר" והתנדבו לגדודים העבריים, התנגדו לכך חלק מחברי "פועלי ציון" בגולה, והמפלגה ברוסיה אף עזבה בשנת 1909 את ההסתדרות הציונית. הניגודים בברית העולמית החריפו לאחר מלחמת-העולם הראשונה על רקע היחס להסתדרות הציונית והיחס לאינטרנציונל הקומוניסטי. בוועידת וינה (1920) חל פילוג בין השמאל, שדרש להסתפק במלחמת מעמדות ובהגירה לארץ-ישראל כתהליך סטיכי בלבד, לבין הימין, שכלל את "אחדות העבודה" בארץ-ישראל, ואת המפלגות בארצות מערב-אירופה ואמריקה, שדגלו בפעולה התיישבותית-חלוצית, בהשתייכות לתנועה הציונית ובהשתתפות בקונגרסים הציוניים. הוקמו אז שתי בריתות של "פועלי ציון". אל הברית הימנית הצטרפו בשנת 1925 הצ.ס., הציונים הסוציאליסטים, פלג של "צעירי ציון". ובשנת 1930 התאחדו "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" במפלגה אחת בארץ-ישראל בשם : "מפלגת פועלי ארץ-ישראל" - מפא"י. עם הצטרפות מפלגת ה"התאחדות" נקראה: "איחוד עולמי". הברית השמאלית נקראה "פועלי ציון שמאל", דגלה בהצטרפות אל האינטרנאציונל הקומוניסטי ("הקומינטרן") על יסוד של אוטונומיה ארגונית והכרה בתכנית הארץ ישראלית של "פועלי ציון שמאל" אולם משדרש ה"הקומינטרן" ויתור על רעיון הציונות ומיזוג מלא עם המפלגות הקומוניסטיות, נפסק המשא-ומתן, ו"פועלי ציון שמאל" המשיכו בקיום נפרד תוך פילוגים ואחודים וחילוקי-דעות פנימיים בשאלות האוריינטציה כלפי הציונות וארץ-ישראל, השפה והתרבות העברית. במרוצת השנים שינו עמדתם השלילית ובשנת 1937 הצטרפו לתנועה הציונית העולמית והשתתפו בקונגרס הציוני ה-21 בשנת 1939. הפלגים היריבים התאחדו בשנת 1941, ובבחירות להסתדרות העובדים בשנת 1944 הופיעו ברשימת "חזית השמאל" עם השומר הצעיר ו"הליגה הסוציאליסטית". בשנת 1946 התאחדו עם "התנועה לאחדות העבודה" וב-1948 כוננו את מפ"ם – מפלגת הפועלים המאוחדת, יחד עם "השומר הצעיר". עם הפילוג במפ"ם באוגוסט 1954 נשאר חלק מהחברים במפ"ם וחלק אחר הקים עם "אחדות העבודה" את מפלגת "אחדות העבודה – פועלי ציון".
