תולדוט אתר ההיסטוריה - מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על מותו של דוד קליין במחנה העבודה באסטוניה

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

מאשה גרינבאום, ניצולת גטו קובנה ומחנות עבודת הכפייה באסטוניה, תיארה בספרה, "תקווה על פי התהום" על המאורעות שחוותה המחברת על בשרה: ההשפלה, הגטאות, המחנות באסטוניה ובגרמניה - עד השחרור במחנה ברגן-בלזן. בשנת 1978 עלתה מאשה ארצה והחלה לעסוק בחקר תולדות יהודי ליטא. בקטע זה היא מתארת את החיים במחנה העבודה באסטוניה.

גשם ירד ושטף את רחובותיה המזופתים של העיר נרווה. העובדים צועדים בחמישיות מן העבודה "הביתה". חלף עוד יום של עבודה קשה בבגדים רטובים, תוך רעב מתמיד. העובדים גררו את רגליהם העייפות בקושי ובאיטיות. דווקא הנשים הלכו מהר, כאילו לא שבות גם הן מאותה עבודה מאומצת.

העבודה במסילת הרכבת, בפיקוחו של מהנדס גרמני בעל עין זכוכית, היתה אחת העבודות הקשות במחנה. אותו מהנדס כונה בפי הפועלים "העין". היה זה אדם אכזר, סדיסט, שנהנה להכות בני אדם שאינם יכולים להגיב או להימלט. יום אחד נפל לידיו של "העין" האברך מנחם שטיין, לשעבר תלמיד בישיבת לומז'ה, שלא היה מורגל בעבודה קשה, ולא ידע כיצד מניפים את המכוש שנתנו לו כדי לנפץ את הסלעים לאבנים קטנות. "העין" התנפל עליו, היכה אותו באלה שהיה מחזיק תמיד בידו, ופגע בעיניו. אחר הוציא בכעס ובגסות את הפטיש שהיה בידי דוד קליין, חברו לעבודה של מנחם, והיכה בו ברגליו, עד שחתך את נעליו ופצע אותו. הוא לא הפסיק להתעלל בקבוצה הקטנה שעבדה באותה פינה. לנתן זינגר, אחד מהחבורה, עיקם את היד לאחור וסובב אותה, עד שנתן התעלף. "העין" היה במצב רוח נורא; חמתו בערה בו, והוא לא הפסיק לקלל את העובדים.

באותו יום גשום לא היה "העין" מרוצה: קצב העבודה לא השביע את רצונו כלל, ובתור עונש שפך את סיר המרק שהובא למקום העבודה. כך נותרו הגברים בלי ארוחת צהריים; ככל שלא היתה משביעה – ביום קר ורטוב היה בה לפחות כדי לחמם מעט את הגוף החלוש. לפעמים נמצאו במרק שרידי עצמות או תפוח אדמה רקוב, והאסיר שאלה נפלו בחלקו היה חושב את עצמו בר מזל ושמח במשך כמה שעות, כאילו זכה בהגרלה גדולה. ואם לא די בכך, סעד "העין" את ארוחתו שלו לעיני האסירים הרעבים, מקפיד לאכול לאט. בגשם מצא "העין" לעצמו מסתור בצריף המומחים והשומרים, שהוצב באמצע המגרש שבו נערמו חומרי הבנייה. משם היה צועק על העובדים בגשם ומאיים עליהם בקולו הגס שלא יקבלו גם את ארוחת הערב, מפני שהם עצלנים ומפני שבגללם העבודה לא תיגמר במועד שנקבע בחוזה, והוא עלול להיענש ולהפסיד כסף.

הדרך מן העבודה במסילה עברה ברחובות העיר. רכבת נוסעים עברה. שריקת הקטר הזכירה לאסירים שיש גם חיים אחרים, חיים של אנשים שלווים היושבים בתא יבש וחם, והם בני חורין, שבעים ומרוצים; הם נוסעים, יש להם יעד, טעם לחיים. העובדים לא הורשו ללכת על המדרכה, אלא באמצע הכביש. השומרים הלכו על המדרכה. הגשם לא חדל. בעיר נמשכו החיים כתמיד: אנשים קנו בחנויות או ישבו בבתי קפה וקראו עיתונים או נסעו באוטובוס. בבתים היה אור חשמל. האנשים היו לבושים היטב מפני הקור. נשים מיהרו לבתיהן, גוררות אחריהן את ילדיהן. אפלולית החלה לרדת, ואור הפנסים הקלוש כמעט העלים את שיירת העובדים, שעברה במרחק כה קטן מאנשים חופשיים, שהשימו עצמם כאילו אינם חשים בה.

שלושת האסירים הפצועים – מנחם, נתן ודוד, ש"העין" הכה אותם – צעדו זה ליד זה. הם לא נאנחו ולא התאוננו, ובעזרת חבריהם לעבודה חזרו רק בקושי למחנה. ליד שער המחנה המתינו לעובדים השבים הממונה היהודי דילר והמפקד הגרמני פניקה. תחילה נערכה ספירה, שבדרך כלל נמשכה זמן רב בגלל החיפוש בכלי העובדים. כל מי שמצאו אצלו משהו – ומה כבר יכלו העובדים להביא מן העבודה? – הוצא מן השורה והוכה קשות בידי הגרמנים והאסטונים. גם דילר לקח בכך חלק, שכן לדעתו היה גם זה חלק מתפקידו. כאשר נכנסו העובדים לתוך המחנה, כבר ירדה אפלת הלילה. המנורות הקטנות שהדליקו שרתי הבלוקים הפיצו רק אור קלוש, שעשה את מראה פנים הבלוק דוחה ומפחיד עוד יותר.

החלו לחלק את ארוחת הערב. ליד הדלת הוצב סיר גדול, וממנו מזגו התורנים את המרק התפל לתוך צלחות הפח, ותקעו ביד כל אסיר חתיכת לחם שחור וגס. האדים העולים מן הסיר מדיפים ריח, ונחירי האסירים רוטטים. כולם נדחקים סביב הסיר כדי להתחמם מעט. אז מה אם במרק יש חול הנגרס בשיניים? מי עוד יכול להתפנק? מי יעז להתלונן? ועל מי? ובפני מי? האנשים לוגמים את הנוזל החם, לועסים את הלחם המר ושותקים. המקפידים טורחים ומנגבים בשארית הלחם את הנוזל השמנוני מעט, שנותר בתחתית צלחת הפח שלהם.

בפינה אחת בבלוק מספר 4 יושבים שלושת האסירים שהוכו באותו יום על ידי "העין". אין להם כוח לגשת ולקחת את מנת המרק שלהם. עיניהם נעוצות באדים העולים מן הסיר, והם בולעים את רוקם. מישהו מרחם עליהם ומבקש מהתורנים את מנתם. נשמעים חילופי דברים נרגזים, אבל לבסוף התורנים מתרצים. השלושה אוכלים בשתיקה ובעמל רב, מתעלמים מן הכאב. יודעים הם שאם יקומו מחר בבוקר וילכו לעבודה, יחיו עוד יום.

שלושת החברים המוכים שוכבים על דרגשיהם, אך אינם מצליחים להירדם. מכות אינן דבר נדיר; במחנה מכים בכל זמן, ואין אסיר שלא קיבל מכה או סטירה או בעיטה מידי גרמני או אסטוני. גם העלבון כבר פג מזמן. מדיר שינה מעיניהם החשש, שבמיפקד הבוקר יוציאו אותם מן השורות מפני שהם פצועים, ואפילו לשבת הם לא מצליחים. כל איבריהם כואבים, וברור שכך מסוכן לצאת למיפקד.

השעה 4 בבוקר. פעמון המחנה מצלצל בעוז. אמנם היום יום ראשון ולא יוצאים לעבודה, אבל למיפקד יש לצאת בכל יום, גם ביום ראשון. ומי יודע, אולי יביא עמו היום החדש ישועה?

שלושת המוכים חולים. דוד קודח בחום. לחייו לוהטות, ואילו ידיו ורגליו קרות כקרח. חבריו כיסו אותו בכמה שמיכות. גם מנחם ונתן לא יכלו לזוז ממקומם ונשארו בבלוק. השעה כבר 7, והאסירים עדיין עומדים על המגרש. לעתים נדירות נמשך המיפקד כל כך הרבה זמן; ואם עומדים יותר זמן מהרגיל, הרי זה סימן לפורענות. על כל השאלות של העומדים עונה דילר כי שוב יש למפקד אורחים, והוא מתעכב על כוס משקה. הוא לא מרשה לאנשים לחזור לבלוקים. אין זו הפעם הראשונה, אף לא האחרונה, שביקור האורחים הגרמנים במחנה מביא עמו צרות. כמה פוחדים האסירים מאורחים אלה! ואכן, מהר התברר שהפחד מהאורחים לא היה לשווא.

עומדים ומחכים. מרק, מפקח בלוק מספר 2, מספר ספק בדיחה ספק ברצינות, כי אין לגרמנים חדשות טובות מחזית המלחמה, ולכן משתפים המפקד ואורחיו גם אותנו בצרות שלהם ומוסיפים אכזריות וסדיזם, כלומר משתלמים בהמצאות שונות ומשונות נגד שבויים ואסירים.

רק בשעה 9 הופיעו פניקה וחבריו – כולם שיכורים. פניקה עמד איתן על רגליו, וחיוך ריחף על שפתיו. האחרים צחקו והתנודדו כשיכורים. התחילו את המיפקד: "בלוק מספר 4!" רועם קולו של הממונה היהודי, "233 איש עומדים, 8 שוכבים במרפאה, 3 חולים בבלוק. המפקד!"

"להביא אותם מיד!" צעק אחד האורחים בעל פרצוף אדום, שתאוות רצח שפוכה על פניו, "הפטלינגה" (אסירים) חולים נשארו בבלוקים? דבר כזה מרשים אצלכם?" הוא פונה לפניקה, "חולים, שהרופא לא מכניס אותם למרפאה, הם בריאים למדי לעמוד במיפקד. אצלי אין סובלים זאת. יש לי אסירים רוסים, חיילים לשעבר, ושבויי מלחמה אחרים. הרוסים הארורים – כמו היהודים אינם יודעים מה זה דייקנות, ניקיון וסדר. אילפתי אותם כל כך טוב, שעד מותם הם ממלאים את כל הפקודות".

אחרי נאומו הארוך בפני האסירים הקפואים מקור המתין האורח שפניקה ילמד ויעשה משהו בעניין החולים. פניקה לא השתהה ופקד להוציא את החולים. מהבלוקים גררו אפוא החוצה אסירים רועדים וחלשים, בלא כוח לעמוד על רגליהם – וביניהם מנחם ונתן.

דילר הודיע: "כל האסירים נוכחים. רק אסיר מספר 17353 חולה וקודח".
האורח עב הבשר זעם: "הוא מתעצל, מתפנק, היהודי הזה, ולא רוצה לבוא למיפקד. אני הייתי יורה בו כבכלב".

לכל איש שם פרטי ושם משפחה, שהוריו נתנו לו, ואותם הוא נושא כל ימיו; אולם הגרמנים לקחו מהיהודים לא רק את זכויותיהם, רכושם ואת כל היקר להם – אם, אב, אחים ואחיות – אלא גם את שמותיהם. במקומם קיבלו דרי המחנות מספר ואת התואר אסיר. האסיר מספר 17353 נשאר שוכב על הדרגש.

פעם היה דוד קליין רופא שיניים והתפרנס בכבוד, משום שהיה בעל מקצוע מעולה. מבית עני בא, ולבדו, בכוחות עצמו וברצון עז, עלה בידו לסיים את לימודיו בווילנה. איש לא ידע אילו קרבנות הקריבו אביו החייט ואמו, כדי לתת לילדיהם סיכוי טוב בחיים. איש לא יזכור את שנות הרעב שעברו על הצעיר, עד שזכה לקבל את התעודה הנכספת ולפתוח מרפאה בעיר הולדתו. איש גם לא יזכור את גאוותם של הוריו למראה שלט שתלה בנם, ועליו שמו והתואר "דוקטור". איש גם אינו יודע שהיה לו בן קטן, וכיצד נספו הילד עם סבו במקום ההריגה של יהודי וילנה, פונר שמו. האם נפטרה בגטו של סמרגון והאחיות נורו גם הן, ביערות רודניקי. דוד וז'ניה אשתו היו מהראשונים שהוגלו מגטו וילנה לאסטוניה. ז'ניה מתה ממחלת הטיפוס. עכשיו ימות הוא, מי שהיה רופא שיניים ועכשיו הוא אסיר 17353 – איש ללא זהות וללא פרצוף במחנה נרווה באסטוניה; ואף אחד לא ידע ולא יזכור שהיה כזה בעולם.

רשם המחנה ושני מפקחי בלוקים הוציאו את דוד למיפקד. הוא ביקש מהם כי יניחו לו כאן לשכב ולמות, כי אין לו כוח ללכת; אך הם גררו אותו והביאו אותו אל פניקה. הוא נפל ונשאר שוכב. החצר היתה רטובה, ואסיר מספר 17353 שכב בשלולית מים. המפקד נתן לו בעיטה במגפו ופקד עליו לקום. הוא ניסה – אבל לא הצליח, ונשאר שוכב באפיסת כוחות.

האורחים הגרמני שוחחו וצחקו. הגרמני השמן אמר משהו לפניקה, ושניהם התמוגגו מצחוק. האסירים עמדו מחרישים בדומיית מוות. וכי איזה ערך יש לכבוד אנוש? האם הגרמנים כבר המיתו כל רגש באסירים? לא! כל האסירים חשו רחמים גדולים לאסיר, ואולי באותו רגע גם על עצמם. כל המחנה, כולל אנשי השירות היהודים, הרגישו את הכאב, את הצער ואת החרפה של חוסר אונים. היה גם פחד, אימה מפני מכות, מפני ייסורים ומפני המוות, שריחף במגרש בדומייה הנוראה. כל אחד במיפקד עשה לעצמו חשבון נפש. והכל חושבים: האם הגרמנים והאסטונים שהם פוגשים אכן איבדו צלם אנוש? ואילו בקרב היהודים יש עוד אומץ וכבוד ודאגה איש לרעהו.

מנחם, חברו של דוד, בעצמו מוכה וחלש, יצא מן השורה, הרים את חברו החולה וגרר אותו חזרה לבלוק.

"עצור!", צעק פניקה.
"הרי הוא כמעט מת, אי אפשר להשאיר אותו בקור! הוא ימות כאן על המגרש!" זעק מנחם.
אורחו של פניקה קטע את דבריו: "שתוק, חזיר יהודי! סתום את הפה כשאתה עומד בפני גרמנים!"

מנחם חיבק את חברו ולא ענה דבר. בקת אקדחו הכה הגרמני את מנחם בראשו ובכתפיו, וברגליו בעט בו ברצחנות. מנחם נשטף בדם, אבל לא הרפה מחברו. מלא כעס הכה אותו הגרמני שוב ושוב, ואז נפל מנחם, ואתו דוד.

הכל ראו כיצד הפרידו הממונים בין החברים: את מנחם החזירו לשורות, ואילו האורח ניגש אל האסיר הקודח. לחייו היו כחולות, ועליהן כתמים לבנים, ועיניו פקוחות ומביטות ללא מבע. אט אט הוציא הגרמני את אקדחו מן הנרתיק וכיוון אותו אל ראשו של דוד. כמעט לא שמעו את הירייה. כל העניין הסתיים בכמה דקות בצורה הפשוטה ביותר, נטולת הרגש ביותר שניתן להעלות על הדעת; כאילו הרג הגרמני איזה רמש.

הרופא היהודי רץ אל דוד, אף מבלי לבקש רשות: אולי עוד אפשר להציל אותו? אך משם צעק: "הוא מת!"

הרשם היהודי גילה קצת רגש, בעת שהעביר בפנקס המתים של המחנה בדיו אדומה קו עבה על השורה, שבה היו רשומים פרטיו של אסיר מספר 17353. "הנה עוד אחד נמחק מהרשימה", לחש לעצמו.

לקריאה נוספת:
מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על המפגש הראשון של אם ובתה עם מחנה העבודה באסטוניה
מחנות ריכוז
מחנות השמדה

באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא המחנות הנאציים
המוזיאון החדש – עולם המחנות
מחנות ואתרי רצח מרכזיים