(anticlericalism), התנגדות להשפעתם של מוסדות דת על חיי הציבור. המונח שימש עוד במאות ה12-ה13; אולם ראשית הזרם האידיאולוגי של האנטיקלריקאליזם היה בתנועת ההשכלה באירופה במאות ה17-ה18, שטענה לעליונות שכלו של האדם ותקפה, בין השאר, את הדוגמאטיזם של הכנסייה. עפ"י רוב לא נלחמו המשכילים בדת עצמה, אלא התנגדו לכך שמוסדות הדת - בייחוד אלה הנתמכים בידי הממשלה - יכפו את האמונה. לטענתם, המדינה נוצרה כדי לספק רק את הצרכים החילוניים של אזרחיה (החופש, הבריאות והרכוש) ואסור לה להתערב בדתם.
עמדה זו הייתה מהפכנית, משום שעד לימי ההשכלה לא עורער הקשר בין הדת למדינה. בחוזה וסטפאליה (Westphalia) שנחתם בשנת 1648 נקבעה הנוסחה: 'למי שבידו השלטון - לו הדת', כלומר, דת הארץ היא דת השליט, ומוסדות הכנסייה נחשבו למוסדות המדינה.
במשך תקופה ארוכה נשאר האנטיקלריקאליזם בגדר הלכה מדינית בלבד; בימי המהפכה בצרפת שמרה הכנסייה על זכויותיה הרבות, ואף נפוליאון לא הצליח לפגוע בהן פגיעה של ממש; לאחר נפילתו ב-1815 שוב נחשבה הדת הממוסדת אחד מעמודי התווך לשמירתה של היציבות המדינית. מצב זה השתנה רק במחצית השנייה של המאה ה-19: חל גידול ניכר במספר הלומדים בבתי ספר ציבוריים ולפיכך נעשתה בוערת השאלה בדבר השפעתה של הכנסייה על תוכן הלימודים. בכל רחבי אירופה קמו קבוצות שדגלו בהקטנתה של השפעה זו ובהגבלת יכולתה של הכנסייה להתערב בחיי הציבור; בקבוצות אלה תמכו ראשי ממשלה, כגון בגרמניה בשנים 1878-1873, ששם ניהל ביסמרק מאבק נגד הכנסייה הקתולית ובעקבותיו קוצצו סמכויותיה. תהליך דומה היה גם בבלגיה ובבריטניה ובמידת מה באוסטריה-הונגריה, איטליה וספרד. הויכוח בצרפת היה סוער במיוחד ובעקבותיו הייתה ב-1905 הפרדה רשמית בין הדת למדינה.
האנטיקלריקאליזם איבד בעת החדשה מחשיבותו, בעיקר משום שהושגו יעדיו ומשום שהכנסיות לא ביקשו עוד להחזיר את השפעתן. דרישה כזאת אינה אפשרית במדינות קומוניסטיות ולא תיתכן במדינות שבהן הופרדו הדת והמדינה בחוקה, כגון בארה"ב. מכל מדינות המערב מהווה האנטיקלריקאליזם נושא ציבורי רק באיטליה, בגלל השפעתה של הכנסייה הקתולית במדינה, ובישראל, שבה לא נקבע עדיין בחוק הקו המפריד בין הדת למדינה.
