תולדוט אתר ההיסטוריה - בין שתי ערים ולאן נעלמה הרכבת?

הקהילות היהודיות בטיקטין ובביאליסטוק צמחו זו בצד זו. סלילת מסילות הרכבת בפולין וברוסיה הזניקה את ביאליסטוק קדימה, ולעומתה טיקטין נותרה הרחק מאחור...

הדרכים והשבילים אשר אליהם עינינו נשואות היום הלא המה מסלות הברזל, אשר יצררו בכנפיהם את כל הארצות הנאורות בתבל ארצה. מרבית מסלות הברזל יקבילו ישר עם דרכי המלך, אשר תקנו לפנים ואשר בימינו אלה נעזבים המה מנוסעים, כי לא ימצאו בם חפץ

כך כותב שו"ע איש ביאליסטאק בספרו "שבילי ארץ רוססיא: ימיה נהרותיה... ומעינותיה, פלכיה... ועריה... מספר יושביה... תכונת אדמתה ותכונת העמים..." (חלק א', עמ' 54-53).

הספר, שראה אור בשנת תר"ן (1890), מתאר את הגאוגרפיה של הממלכה הרוסית על כל מרחביה, תוך תיאור היתרונות הכלכליים הגלומים בתיעוש ובנגישות של חבלי הארץ. בספר מודגש המעבר מן ההסתמכות על עורקי התחבורה המסורתיים - דרכים ונהרות – אל התעבורה המודרנית של קווי מסילות הברזל.

עד אמצע המאה ה-19 הסתמכו הערים בסביבות ביאליסטוק במסחרן בעיקר על נתיבי הנהרות. נהר הנרוו, למשל, שהיה נתיב תעבורה רב-חשיבות, נובע בבילורוסיה, נמשך מערבה לתוך פולין, מוליך את שפעת מימיו אל נהר הבוג ומשם הלאה לויסלה. כיום מצוינות לאורכו על פי רוב שתי ערים בלבד, לומז'ה ואוסטרולנקה. ואולם בעת ההתיישבות העירונית שהתרחשה באזור במאות ה-15 וה-16, התפתחו על גדותיו מקומות יישוב רבים, שהיו לימים לערים חשובות. כך הוקמו על גדות הנרוו ערים נודעות כלומז'ה (נוסדה ב-1418), שנודעה לתהילה בעולם היהודי התורני, טיקטין (1425), נרוו (1514) ועוד.

"מקום מושבם של יהודים" : צמיחתה של טיקטין

העיר טיקטין (טיקוצ'ין בשמה הפולני) השוכנת על גדות הנרוו, מצויה לא הרחק מביאליסטוק, בירתה הנוכחית של "מחוז ביאליסטוק", שמאז 1944 משמשת גם מקום מושבו של אחד מחמשת הבישופים של פולין. ביאליסטוק עצמה אינה שוכנת על גדת הנרוו, אלא מדרום לנהר הסופראשל, שהוא אחד הפלגים של הנרוו.

כערים אחרות באזור, נהנתה גם טיקטין מסמיכותה לנתיב התעבורה העיקרי - הנהר. כבר במאה ה-15 הוקנו לערים שונות באזור ובהן טיקטין, זכויות אזרחיות שונות, שחיזקו את מעמדן. בתוך זמן קצר החלה העיר להתפתח ולהתעצם. ואולם, כיום טיקטין אינה אלא כפר גדול (או עיירה קטנה). בפרסומים תיירותיים עכשוויים המוקדשים לאזור ביאליסטוק, מתוארת טיקטין כך:

הכפר טיקוצ'ין ממוקם על נהר נרוו, לא הרחק מן הציר ורשה-ביאליסטוק. בו נמצא הקומפלקס הארכיטקטוני הבארוקי הגדול שבאזור, המקיף את כנסיית השילוש הקדוש הצופה אל השוק המיוחד במינו, התחום בבתי קורות, ואל מצבת הזיכרון להטמן סטפן צ'רניצקי [גיבור מלחמה פולני שפעל במאה ה-17], הניצבת במרכז הכיכר. בית הכנסת בסגנון הבארוק ממחצית המאה ה-17 – היום מוזיאון יהודי - ניצב בחלקו המערבי של הכפר שהיה באופן מסורתי מקום מושבם של יהודים [התרגום וההדגשות שלי, בז"ו].

בית הכנסת המוזכר הוא מבנה נאה ביותר הנושא אופי "מבצרי", כמו בתי כנסת רבים בפולין, שרובם נשרפו עם השמדתה של יהדות אירופה. בית הכנסת נחנך לפני יותר מ-360 שנה (1642), והוא מהשרידים המובהקים של פולין היהודית, המכונה פעמים רבות "פולין המעטירה". מביקור בבית הכנסת כיום אפשר להבחין במעמדה החשוב בעבר של העיר טיקוצ'ין בחיי היהודים באזור כולו.

קירותיו של בית הכנסת מעוטרים ב"לוחות תפילות" לתועלת המתפללים שידם לא השיגה ספר תפילה או סידור. במרכזו ניצבת בימה לקריאת התורה, והאולם המרכזי מוקף באולמות נוספים המשמשים היום את המוזיאון היהודי הקטן שבמקום. מעל הבימה נישאו בין השאר תפילות לשלומם של שליטים פולנים, רוסים, שבדים ופרוסים, אשר פולין למודת החלוקות, הכיבושים והמאבקים הפנימיים ידעה פעמים רבות במיוחד. על פי רוב הייתה נאמנותם של היהודים לשלטון מובטחת, אם כי בפולין הנאבקת על חירותה, צידדו רבים מן המנהיגים היהודים בשלטון העצמאי הפולני, גם שעה שנרמס תחת המגפיים הצאריים, הפרוסיים או השבדיים. במרד הפולני בשנת 1830, למשל, נלחמה בצד הפולני גם גווארדיה יהודית מאורגנת.

הכפר טיקטין אינו זר כיום לישראלים וליהודים רבים. מאז ראשיתו של "מצעד החיים", מבקרים בטיקטין ובבית הכנסת מדי שנה אלפי יהודים מכל רחבי העולם, כדי להכיר מקרוב אתר בולט שבו עלה הכורת על הקהילה היהודית, לאחר יותר מ-400 שנה של התיישבות רצופה ומתועדת היטב.

שניים אוחזין בקהילה : המאבק על מקומה של העיר

שנים ארוכות, כאמור, הייתה טיקטין עיר חשובה ומשגשגת. ממקורות שונים עולה כי ראשיתה של הקהילה היהודית בטיקטין בעשרה מיהודי גרודנו, שהתיישבו בטיקטין ב-1522 וייסדו קהילה קטנה שאת זכויותיה אישר בשנת 1576 מלך פולניה סטפן בטורי. בהמשך הייתה טיקטין ל"עיר ואם" בישראל, ואפילו קהילת ביאליסטוק הייתה כפופה אליה: עד שנת 1745 השתייכו יהודי ביאליסטוק רשמית ל"קהילת טיקטין", ועל אף שבהמשך הוכרה גם קהילתם כקהילה עצמאית, המשיכו יהודיה להשתייך גם לאחר מכן ל"גליל קהילת טיקטין".

עוצמתה של העיר גרמה לימים לסכסוך בינה ובין קהילת גרודנו שממנה נוסדה. המחלוקת בין קהילות הוראדנא (גרודנו) וטיקטין הביאה להחלטת 'ועד ארבע הארצות', שצידד בעמדת הקהילה בטיקטין, כנאמר בסיומו של הפסק שניתן בנידון: "ואשר ימרה את פינו וכו' ילכד בחרם למפרע, והרשות נתונה לרדוף אותו בכל מיני רדיפות שבעולם. כה דברינו הנועדים ביריד תמוז השפ"א [=1621] לפ"ק פה ק"ק לובלין". ואולם, קהילת הוראדנא לא קיבלה עליה את הדין, ובשנה השנייה יצא ועד ארבע הארצות במכתב אזהרה לקהילת הוראדנא ולרבניה, באיום הטלת חרם חמור. בשנת תי"ד (1654) ביריד בלובלין עלה הנושא לדיון נוסף בפני "ועד ארבע הארצות", וביום רביעי, ה' בניסן, הוחלט על פשרה בין הקהילות. על הפשרה חתומים ר' יהושע העשיל, שהיה אז אב בית דין בלובלין (ומכונה הרב רבי העשיל), ור' דוד ב"ר שמואל הלוי (המכונה ה"טורי זהב").

עוצמתה של הקהילה הביאה לכך שבהמשך התחרו ביניהם גם 'ועדי הארצות' של פולין וליטא במשך זמן רב, על השתייכותה של הקהילה החשובה אליהם. הסכסוך בין 'ועד ארבע הארצות' של מדינות פולין לבין 'ועד קהילות ליטא', בא לידי ביטוי במסמך המופיע ב"פנקס קהל טיקטין", במכתב מרבני ועד ארבע הארצות משנת שפ"ט שבו ביקשו הרבנים מראשי העיר טיקטין להצטרף ל'ועד ארבע הארצות' של פולין ולא ל'ועד מדינות ליטא'. בשנת 1678 אישר הועד מלובלין למנהיגי טיקטין לשלוח נציג עצמאי מטעמם ל'ועד ארבע הארצות', ובפנקס הוועד נכתב: "היום הזה מלאנו בקשת קציני מנהיגי הקהילה ק"ק טיקטין יצ"ו [=ישמרם צורם וקונם] ... שהציעו לדבריהם בעניין היות להם מנהיג משלהן דד"א [= של ארבע ארצות] יצ"ו, לעולם נענינו להם ראשינו להיות לק"ק [לקהילת קודש] הנ"ל תמיד בכל ועד דד"א יצ"ו מנהיג קבוע לדורי דורות ובאופן המבואר בדף.... ושוב כנ"ל בדף דהאידנא. ב"ד האלופים הקצינים רוזני ד"א יצ"ו. היום יום ד' סיוון תל"ח [=1678] לפ"ק פה לובלין".

בין רבניה של טיקטין במהלך השנים נודע ה"מהר"ם [=מורנו הרב מנחם] טיקטין", מחשובי תלמידיו של רבי משה איסרלש (הרמ"א), מגדולי רבניה של פולין בכל הדורות. במחצית המאה ה-18 (1765) נמנו בקהילת יהודי טיקטין 2,694 נפשות, ובקהילת ביאליסטוק 765 יהודים בלבד. בשנת תקל"א (1771) עדיין מדווחת טיקטין על 50 יישובים יהודיים שהם "תחת ממשלתה".

איך שגלגל (של רכבת) מסובב

בראשית המאה הי"ט החל מתהפך הגלגל: סמיכותו של חבל ארץ זה ("פודלסקה") לגבול הרוסי, הייתה זרז לשינויים וליצירת פערים כלכליים קיצוניים גם בין ערים סמוכות, שחלוקתה החוזרת ונשנית של פולין הותירה אותן משני צדי הגבול. בהקשר של העיר טיקטין ניתן להוסיף גם את ההתקוממות הפולנית בשנת 1830, שהפכה את העיר לשדה קרב, עד שדוכאו כוחות המרד באכזריות על ידי הרוסים. לכך נלוו חוקי מכס ומסים חדשים שהוטלו בין מחוזות רוסיה למחוזות פולין, ושהביאו להעתקתם של מפעלי תעשייה פולניים לתחומה של ביאליסטוק הרוסית, על מנת שלא לשלם את המסים הללו. כך התפתחה ביאליסטוק במהירות והפכה לעיר מפתח בתעשיית הטקסטיל.

אל הנסיבות הללו חברו בהמשך גם גורמים אחרים: "כוחות השוק" לא עצרו מלכת, ובמאה ה-19 עברו לנוע מהר מתמיד על מסילות ברזל שנפרסו ברחבי אירופה כולה. קווי המסילות החדשים הכתיבו קצב והתנהלות חדשים במקומות שעברו בהם: קו ורשה-פטרסבורג (1862), ברסט-ביאליסטוק (1873), ביאליסטוק-ברנוביץ (1888), גרודנא-סוואלקי (1889) ועוד. מסילות אלו הובילו את הערים הללו למרחבים חדשים, ופתחו לפניהן שווקים נוספים, שנסמכו אף הם על המסילות השונות. הפנייה אל עבר השוק הרוסי לא נעצרה בתחומי רוסיה רבתי, ומסחרן של הערים הגיע באמצעות מסילות הברזל גם הרחק מזרחה.

ביאליסטוק הפכה לצומת רכבות חשוב, ובמקביל עלתה קרנה גם כמרכז תרבות יהודי, שהרי רכבת משמעה לא רק סחורות, כי אם גם דואר ועיתונות, ולא בכדי הפכה העיר למוקד יהודי חשוב (בין רבניה בשלהי המאה ה-19 היה שמואל מוהליבר, מראשי חיבת ציון). גם גרודנו (הוראדנא) לא שקטה על שמריה, ואל עורק התחבורה הראשוני שלה, נהר הנימן, חברו מסילות הברזל החדשות שחיזקו את חשיבותה הכלכלית והפכוה לעיר בעלת חשיבות תרבותית ליהדות על כל זרמיה: דתיים, משכילים, ציונים ובונדיסטים. באותה העת העסיק בית החרושת לתוצרת טבק של י' שרשבסקי כמעט אלפיים (!) פועלים, רובם יהודים, ושבת ממלאכה בימי השבת והמועדים, לרבות חול המועד. בית החרושת אף החזיק בית ספר לילדי העובדים, ואופיו היהודי פסק רק עם הלאמתו בידי ממשלת פולין בשנות ה-20 של המאה הקודמת. גם בגרודנו שימשו רבנים מפורסמים כמו ר' מרדכי יפה בעל ה"לבושים", ור' שמעון שקופ, מגדולי למדני ליטא. כן חיו בה הסופר אברהם שלום פרידברג, העסקנים הציוניים בצלאל ולייב יפה ועוד רבים.

כשמתאר שו"ע איש ביאליסטאק בספרו הנזכר את פלך גראדנא (גרודנו), מתוארות בין השאר ערי המחוז בפלך, ועל ביאליסטוק הוא כותב: "בקרבה ימצאו בתי חרשת גדולים לעבודת בגדי צמר, ובשנים האחרונות גדלה בסחרה ובתוצאותיה על כל הערים בחבל ארץ צפונית מערבית".

בתארו את רשת הרכבות המתפתחת, הרשת הממשלתית, ורשתות פרטיות רחבות היקף מציין הכותב: "מסלת הברזל ביאליסטאק-באראנאוויץ העולה מן ביאליסטאק אל התחנה באראנאוויץ אשר אצל פינסק ארכה הוא 980 מיל ונגמרה בבניינה בשנת 1888" ("שבילי ארץ רוסיא", סוף חלק ראשון וחלק שני עמ' 27).

בניגוד לביאליסטוק ובנותיה, אותן הערים שלא "עלו על הרכבת" - נותרו, מטבע הדברים, הרחק מאחור. טיקטין, המרוחקת תריסר קילומטר מן המסילה, "נתקעה" אף היא והפכה לאטה לעיירה קטנה ומנומנמת. למרות זאת נשארה מחצית מן האוכלוסייה בעיירה יהודית, עד למלחמת העולם השנייה (כ-2,000 איש).

על אף שקיעתן, תודעת החשיבות העצמית של בני העיירות שנותרו מאחור לא בקלות נעלמה: ההיסטוריון ישראל היילפרין כותב על אודות טיקטין (הצפה לחכמת ישראל, ט"ו [תרצ"א], עמ' 298) כי גם במאה ה-20 עדיין רווח בפי יהודי האזור הביטוי :"טיקטינער יחסנים!" (יחסני טיקטין)...

אכן, גלגל מסתובב...

אפילוג

בשלהי אוגוסט 1941 רצחו הגרמנים ביריות את מרבית יהודי העיר ביער לופוחובו, מספר קילומטרים מן העיירה: ביום הראשון נלקחו למקום הגברים, ולמחרת היום גם הנשים והילדים. על פי עדותם של פולנים מן הסביבה, לא שקטה האדמה מעל בורות ההריגה ימים מספר. רק 17 איש מיהודי טיקטין שחיו בה עם פרוץ המלחמה, נותרו בחיים גם בסופה. צפירות הרכבת לא נשמעו מעולם בעיירה, ובדממת היער לא יתקשה המבקר המטה אוזן לשמוע את זעקתם של נרצחי "גליל טיקטין".