תולדוט אתר ההיסטוריה

תולדות חיים

רמב"ם - רבי משה בן מימון - היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש מדע, חוקר ומנהיג. רמב"ם נולד בשנת 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, מימון, כדיין.
עד שנת 1148 חי רמב"ם עם משפחתו בקורדובה. באותה שנה, בהיותו בן 10, פלשו המוסלמים הקנאים – המואחידון – מצפון אפריקה לספרד הדרומית, והחלו לרדוף את היהודים. יהודים רבים ברחו מדרום ספרד צפונה, לאזורים שהיו בשליטת הנוצרים. משפחת מימון לעומת זאת ברחה דרומה, ונדדה במשך 10 שנים בדרום ספרד ובצפון אפריקה, עד שהתיישבה בשנת 1158 בעיר פס שבמרוקו.
10 שנים אחר-כך עבר רמב"ם לקהיר העתיקה (פוסטאט), ושם חי עד יום מותו בשנת 1204.
בפוסטאט התפרנס תחילה ממסחר באבנים טובות שניהל אחיו, דוד. לאחר מות אחיו החל רמב"ם לעבוד כרופא, ואף התמנה לרופאו הפרטי של הסולטאן.

מנהיגותו של רמב"ם

רמב"ם זכה להכרה מצד כל קהילות ישראל כמנהיג וכסמכות רוחנית. רבים ראו בו את המנהיג הגדול ביותר שקם לישראל מאז משה רבנו, וקבעו: "ממשה [רבנו] עד משה [בן-מימון] לא קם כמשה [בן-מימון]". עם זה, עוררו כתבי הרמב"ם גם תגובות של התנגדות קשה בקרב קהילות יהודיות באירופה - בעיקר בשל השימוש שעשה בפילוסופיה היוונית.
רמב"ם נחשב לדמות נערצת גם בקרב יהודים וגם בקרב לא-יהודים בעולם המערבי.

רמב"ם – רופא חולים

רמב"ם מתאר את חייו ואת קשייו כרופא במצרים - כרופא המלך וגם כרופא העם - בתוך מכתב ששלח בשנת 1199 לשמואל אבן תיבון, בתקופה שבה עסק אבן תיבון בתרגום לעברית של "מורה הנבוכים" – ספרו הפילוסופי של רמב"ם. וכך כתב רמב"ם לאבן תיבון:
"...אני שוכן במצרים (=בפוּסְטָאט) והמלך שוכן בקאהרה (=קהיר)... אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום... כללו של דבר - כל יום אני עולה לאל-קאהרה בהשכמה (=מוקדם בבוקר), וכשלא יהיה שם שום מכשול... אשוב למצרים (=פוסטאט) לאחר חצי היום... ואמצא האכסדראות (=המסדרונות) כולן מלאות גויים, בהם חשוב ובלתי חשוב… ושופטים ושוטרים... ואצא לרפאותם ולכתוב להם [פתקאות ונוסחאות חולייהם]... עד הלילה... ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות..."

© יצחק שילת, איגרות הרמב"ם, הוצאת מעלות, תשמ"ח - 1988, עמ' תק"נ-תקנ"א.

יצירתו של רמב"ם

יצירתו של רמב"ם גדולה ועשירה – במספר הספרים שכתב, בנושאים המגוונים שבהם עסק ובמחשבה העמוקה והמקורית המתגלה בכתביו. את חיבורו הראשון – "מילות ההיגיון" – כתב רמב"ם בהיותו בן 18. חיבור זה מבוסס על תורת הלוגיקה (ההיגיון) של פילוסוף מוסלמי שחי במאה ה- 10.
הגדול והחשוב בכתביו של רמב"ם הוא "משנה תורה", הנקרא גם "הי"ד החזקה" משום שיש בו 14 (י"ד) ספרים. "משנה תורה" הוא ספר הלכה – סיכום של כל חוקי התורה והמצוות – והוא היחיד שרמב"ם כתב בעברית. נוסף על אלה כתב רמב"ם פירוש מלא למשנה וספר פילוסופי חשוב הנקרא "מורה הנבוכים". ספריו של רמב"ם – חוץ מהי"ד החזקה", נכתבו בערבית אבל באותיות עבריות.
ועוד כתב רמב"ם איגרות רבות לקהילות יהודיות בארצות ערב, ובהן תשובות לשאלות, עיצות ודברי עידוד. אחת האיגרות הידועות שכתב רמב"ם היא "איגרת תימן", ובה עסק במצבם הקשה של יהודי תימן באותה תקופה.

כתבי רמב"ם - העוצמה האינטלקטואלית

"הרמב"ם התקומם נגד שמרנות אינטלקטואלית מופרזת, הנעוצה בקבלת כל הכתוב בספרים קדומים כאמת שאין לערער אחריה. הוא הדגיש את הצורך לבדוק כל דבר לאשורו, להעריכו ולנתחו... הכנות, העוצמה וההעזה האינטלקטואלית של הרמב"ם מזדקרות בהקשרים שונים. אין הוא נרתע מלנסח דעות והשקפות בלתי מקובלות בגלל לחץ או התנגדות...
יש לחפש את האמת בכל מקום ובכל מקור – 'מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד... וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים ומחיבורי הרבה מבני אדם. וקיבל האמת ממי שאמרו... (=ממי שאמר את האמת)'...

משמעות העיקרון הגדול הזה היא, שאפשר להסתמך גם על 'מקורות חוץ' - כמו הפילוסופיה היוונית - כהשלמה לדברי חכמי ישראל."

© יצחק טברסקי, הלכה והגות - קווי יסוד במשנתו של הרמב"ם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב - 1992, עמ' 31-33.

משנה תורה – הי"ד החזקה

משנה תורה הוא "גולת הכותרת של יצירתו הספרותית של רמב"ם", קובע ההיסטוריון יצחק טברסקי. משנה תורה – על 14 ספריו – הוא סיכום של כל התורה שבעל-פה בכל התחומים והנושאים, ויש בו עיסוק מרובה בענייני מוסר.
משנה תורה נכתב בעברית (ולא בערבית) בסגנון פשוט ובהיר, בסדר הגיוני ובניסוח סמכותי. בניגוד לספרים שקדמו לו, משנה תורה מציג שילוב של הלכה עם פילוסופיה, ונועד מלכתחילה לכלל הציבור ולא רק לקהל מצומצם של דיינים ולמדנים.
משנה תורה של רמב"ם ידוע גם בכינויו הי"ד החזקה, על שום 14 (י"ד) הספרים שבו. "משנה תורה" הוא ספר פסיקה ייחודי ורב היקף - קודקס של הלכות מחייבות המבוסס על החומר ההלכתי המרובה שהצטבר מתקופת המשנה ועד ימיו של רמב"ם. בכתיבת הספר נמנע רמב"ם במתכוון מאזכור חילוקי דעות ומחלוקות, ואף לא ציין את מראי המקום של מקורותיו. רמב"ם בחר להציג את דבריו בניסוח פסקני ואחיד ובצורה תמציתית ובהירה - "כדי שיהא קל לרוב בני האדם". רמב"ם קרא ליצירתו זו מִשְׁנֵה תורה, משום שראה בו ספר שני בחשיבותו אחרי התורה - ספר שכולל בקיצור ובבהירות את כל ההלכות והפסיקות הנוגעות לאורח החיים היהודי, של הפרט ושל הכלל, על היבטיו הפילוסופיים והמוסריים: "כללו של דבר, שלא יהא צורך אחרי התורה בספר אחר זולתו כדי ללמוד ממנו שום דבר ממה שצריך בכל התורה…"*
משנה תורה נחשב לפסגת היצירה היהודית בתחום ההלכה. על משנה תורה נכתבו מאות ספרים במטרה לפרש אותו, להתווכח אתו או להוסיף עליו.**

* רמב"ם, הקדמה לספר המצוות, מהדורת קאפח, מוסד הרב קוק, תשי"ח - 1968, עמ' ב.
** על-פי: אברהם גרוסמן, "היצירה ההלכתית של חכמי ספרד", בתוך: חיים ביינארט (עורך), מורשת ספרד, הוצאת ספרים י"ל מאגנס, תשנ"ד - 1994, עמ' 156; יצחק טברסקי, הלכה והגות – קווי יסוד במשנתו של הרמב"ם, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב – 1992, כרך א עמ' 153.

רמב"ם ואגדת הגמל

רמב"ם חי עד יום מותו במצרים. בארץ ישראל היה רק בביקור קצר בדרכו ממרוקו למצרים. מניין אם כן המסורת שרמב"ם שחי במצרים נקבר בארץ ישראל - ודווקא בטבריה?
על פי האגדה - הכול בגלל גמל אחד...
נוסע יהודי מפולין בשם יוסף סופר הגיע לארץ ישראל באמצע המאה ה-18, ובמהלך ביקורו תיעד (בעברית) את מה שראה ושמע כאן. בין השאר מספר המחבר-הנוסע על אגדת הגמל ששמע מפי אנשי טבריה.
וכך מספרת האגדה:
"כמה שנים לפני מותו הוא (=רמב"ם) היה מתאווה לֵילֵך (=רצה מאוד ללכת) לארץ ישראל, והמלך (=מלך מצרים) לא הניח לו לֵילֵך.
כשבא יום פקודתו למות, קרא לתלמידים שלו וציווה להם... [שאחרי מותו] יקחו גמל אחד... ויניחו אותו (=את גופתו) על הגמל, והגמל ילך למקום שירצה, והתלמידים ילכו עם הגמל. ובמקום שיעמיד הגמל את עצמו ולא ירצה לזוז משם, שם יקברו אותו. וכך עשו. והלך הגמל מאליו, מבוקר עד ערב, ובא הגמל עד עיר טבריה ועמד במקום אחד סמוך ל[קברו של] רבי יוחנן בן-זכאי ולא רצה לזוז משם.
וכיוון שראו התלמידים [את] הנס הגדול הזה, לקחו אותו מן הגמל - וקברו אותו שם."

© יוסף סופר, עדות ביהוסף - איגרת מסע לארץ ישראל בשנות תק"כ-תקכ"ב (1760-1762), הוצאת ספרים 'דרום', תרצ"ג - 1933, עמ' 35-36.

רמב"ם - וכתר ארם צובה

כך כותב רמב"ם על כתר ארם צובה:
"...וספר שסמכנו עליו... הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים... ועליו היו הכול סומכין - לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות... ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו..."

רמב"ם, משנה תורה, ספר אהבה, הלכות ספר תורה, פרק ח' הלכה ד'.