תולדוט אתר ההיסטוריה - דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : א

לזכרו של ד"ר מיכאל ברקוביץ,
מראשוני המצטרפים אל הרצל,
מתרגם מדינת היהודים לעברית,
ומי שלימד את אבי, מיכאל אבינרי (וינר)
לימודי יהדות ועברית
בגימנסיה בעיר ביליץ (ביילסקו)
אשר בשלזיה האוסטרית.

המובאה המצוטטת ביותר מיומניו של הרצל היא, ללא ספק, זו בה הוא מסכם לעצמו את משמעות הקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס לפי יוזמתו בבזל באוגוסט 1897:

אם אמצֶה את קונגרס בזל בדיבור אחד שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם.

הביטחון העצמי השופע ממשפט זה, כמו גם הלשון הכמעט-נבואית בדיוקה ("בעוד חמישים שנה") אכן מצדיקים את מקומו בפנתיאון של ההיסטוריה היהודית. כמעט בלתי-ידוע, אך מהרבה בחינות אולי מעמיק יותר, הוא המשכו של אותו קטע:

יסודה של המדינה, בעיקרו של דבר, במאוויי העם למדינה... טריטוריה היא רק התשתית הגשמית; גם במקום שבו יש לה טריטוריה, המדינה היא משהו מופשט... יצרתי אפוא בבזל את הדבר האבסטרקטי הזה, הנעלם משום כך מעיני הבריות. עשיתי זאת בעצם באמצעים מזעריים. אט-אט דרבנתי את האנשים אל הלך המחשבה של המדינה והקניתי להם את התחושה שהם-הם האסיפה הלאומית.

והוא ממשיך בלשון המזכירה את דבריו של האב סִייאֶס, מראשי מחולליה של המהפכה הצרפתית, שאִפיין את המעמד השלישי, נושא המהפכה – שהוא לא-כלום ומבקש להיות הכול, זהה לאומה:

הנשיאות של קונגרס הציונים היא עדיין לא-כלום. בשלב זה אנו עדיין מצווים לקבוע הכול.

הכרה זו כי גיבושה של תנועה לאומית היא מעשה של רצון פוליטי ולא רק תולדה הכרחית של נסיבות היסטוריות אובייקטיביות לכאורה, מלווה את פעילותו של הרצל כפי שהיא משתקפת ביומניו. בתור מסמך אישי יומנים אלה הם ביטוי בזעיר אנפין של מהפכת התודעה הגדולה, שהרצל היה שותף להצתתה, בתקופה הקריטית בתולדות היהודים במוצאי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. יומנים אלה הם ביטוי, סובייקטיבי בהכרח אך נאמן לקווי אישיותו של הכותב, לכברת הדרך הארוכה שעשה הרצל עצמו כעיתונאי, קצת מפורסם אך דל אמצעים וחסר מעמד, ההופך למנהיג לאומי בכוח רצונו והתמדתו המעצבים בעת ובעונה אחת את התנועה אותה הוא יוצר. הצלחותיו וכישלונותיו של הרצל האיש, כפי שהם מסוננים דרך זווית הראיה של הכותב עצמו, הם גם בחינת אספקלריה להישגיה ולטעויותיה גם יחד של התנועה הציונית. הא בהא תליא.

עד כמה רואה הרצל את המפתח להצלחת מפעלו ברצון הפוליטי הלאומי ניתן גם לראות בהערת אגב שהוא רושם שנה לאחר כינוס הקונגרס הראשון, בעת ביקור בהולנד, כשהוא רואה בהולנד דווקא, ולא בתנועות הלאומיות המתעוררות במרכז ובמזרח אירופה, את הביטוי לריבונות הרצון האנושי:

אני רואה לפתע עיר עולה מן השפלה, בלי הר, בלי נהר, בלי ים, בלי עילה כביכול. זאת האג. הוכחה כי הרצון מעלה ערים. אם אצביע על נקודה כלשהי ואומר: כאן תהיה עיר! ותקום גם עיר. הולנד היא הוכחה למה שהאדם יכול להעלות מתוך קרקע סרבנית.

דימוי זה של דֶמיוּרג, היוצר ובורא עולמות, מבטא הרצל גם בעת מסעו לארץ-ישראל בשנת 1898, כאשר הוא מודה שהוא מתפעל מתעלת סואץ יותר מאשר מיופיה של האקרופוליס באתונה, שכן התעלה היא ביטוי לתוצאות המדהימות של הרצון האנושי. בלשון אחרת, שתמצא לאחר מכן את ביטויה גם במוטו של "מדינת היהודים" ("אם תרצו, אין זו אגדה"), כותב הרצל עוד ביוני 1895, ממש בתחילת היומנים:

איש לא חשב לחפש את הארץ המובטחת במקום שהיא נמצאת והיא קרובה כל-כך. הנה היא: בתוך עצמנו פנימה.

פנייה זו למהפכה שבתודעה, תחושה מסחררת זו של יוצר ובורא כמעט יש מאין, היא המאפיינת את היומנים – ואת פעילותו של הרצל מתחילת דרכו; אך מתלווה לכך חרדה עמוקה ואי-ביטחון מתמיד, ביטוי לאישיותו המסוכסכת והסבוכה של הרצל עצמו ולאמביוולנטיות הבסיסית של מפעלו כולו.

שכן בתחילת היומן, עם כל הביטחון המשתמע מקטעי הפתיחה ("אני עובד על מפעל גדול") הממלא את אישיותו ומדרבן אותו, לא ברור כלל, לא להרצל הכותב ולא לקורא, על מה בעצם מדובר: האם מדובר בייסודו של מפעל היסטורי – תנועה פוליטית – או בשרטוטים ראשונים לרומן. בייחוד בספר הראשון של היומנים, הרצל נע ונד, הלוך וחזור, בין הצעות פוליטיות פרגמטיות המכוונות לעולם המעשה לבין רישומים חפוזים של נקודות לרומן דמיוני, שבו ינסה לתאר באורח ספרותי את המצוקה היהודית ולבסוף גם להציע פתרון, על דרך של רומן אוטופי, בו מופיעה מדינה יהודית עם סמלים ועיטורים, גדודי פרשים רומנטיים ואוניית מייסדים דמויית "מייפלאואר".

כך שזורים בחלקו הראשון של היומן ראשי פרקים לתוכנית פוליטית יחד עם טיוטה של רומן דמיוני, וטוב יעשה הקורא אם יבחין בין השניים, גם אם הרצל לא עשה כן עצמו. כי בתקופת הסער והפרץ של השבועות שבהם הסתגר בחדר מלונו בפריס, ממש ערב שובו לווינה לאחר שהות ממושכת של שנים בצרפת ככתב הנויה פרייה פרסה, ברור כי הרצל מחפש את דרכו ועובר עליו משבר לא קל. חלק מן המשבר הוא חוסר היכולת להכריע בין המשך דרכו – העיתונאית והספרותית – לבין האתגר הפוליטי שהוא מציב לעצמו. מה שברור הוא כי השנים בהן דיווח מפריס על האירועים הפוליטיים בצרפת והיה בן-בית במסדרונות הפרלמנטריים, פיתחו בהרצל את הרצון לפעילות פוליטית; מאידך, כאדם חסר ניסיון של פעילות פוליטית, ללא בסיס ציבורי, אין הרצל יודע אם הדרך לפרוץ אל תודעת הציבור תהא באמצעות המדיום הספרותי של כתיבת רומן או בפעילות פוליטית ממש. חוסר ניסיונו הציבורי, היעדר קשרים פוליטיים ואישיים בווינה, אליה הוא חוזר לאחר היעדרות של שנים, כל אלה הם הגורמים להרצל לפסוח על שתי הסעיפים – אם לכתוב רומן או לפתוח בפעילות פוליטית.

לימים יתלכדו שני אפיקים אלה: בפעילותו הציבורית יזדקק הרצל לתוכנית הפעולה המדינית, אותה הוא מפתח לקראת סוף הספר הראשון של היומנים בהכנת המזכר המפורט אל הרוטשילדים, שתוכנו יהווה למעשה את הבסיס לספר מדינת היהודים; ואילו החלקים הספרותיים ימצאו את ביטוים שנים אחדות מאוחר יותר, ברומן האוטופי אלטנוילנד. לזכותו של הרצל – ואף זאת עדות לבשלותו ולניסיון שצבר – כי גם ברומן האוטופי הוא מנסה להיות ריאליסטי יותר וססגוני פחות משניתן היה לשער מכמה מן הרישומים הפאנטסטיים והמגוחכים לעתים שבטיוטות החפוזות המופיעות בצורה לא מסודרת בפתקים שמהם מורכב חלקו של הספר הראשון של היומנים. אלטנוילנד, על אף היותה אוטופיה, היא אוטופיה מפוכחת, רציונלית, מחושבת, מבוססת על הישגי המדע המודרני ומדעי החברה בני זמנו; היא רחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מן ההתבטאויות הציוריות והילדותיות לעתים של ההתלהמות הראשונה של עיתונאי ומחזאי הבונה מדינה בהינף ידו והמזכירות לעתים אופרה או דרמה יותר מאשר חשיבה פוליטית (כוהן גדול, מדים מפוארים לחיל-הפרשים, טקסי הקדשה וכיו"ב).

הרצל עצמו מודה בתיאטרליות זו כאשר הוא כותב:

ובעצם עדיין אני מחזאי. אני נוטל מן הרחוב אביונים עלובים, תוחב אותם אל תוך מדי פאר והם מציגים לפני העולם מחזה נהדר שהגיתי.

יחד עם זאת הוא מתרשם מאוד מן ההערה שהשמיע באוזניו הסופר הצרפתי (והאנטישמי) אלפונס דוֹדֶה, שאמר לו כי דווקא הסנטימנטליות של אוהל הדוד תום עשתה יותר מכל דבר אחר לקדם את עניין המלחמה בעבדות בארצות-הברית; במקביל מודע הרצל לכוחם של רומנים אוטופיים סוציאליסטיים, כחיבורו של אדוארד בֶּלאַמי, בגיבוש הביקורת החברתית על החברה והכלכלה במוצאי המאה התשע-עשרה.

שילוב זה של רומן ועשייה פוליטית חוזרים ומבצבצים ביומן גם לאחר שברורה להרצל דרכו לעשייה פוליטית. שנים לאחר מכן, כאשר הוא ממתין במאי 1901 לַגרוֹסהֶרצוֹג מבּאדֶן בחדר ההמתנה המוכר לו מביקורים קודמים (חדר האפוף בדגלי הניצחון הגרמני ממלחמת 1870/71) הוא כותב כי "ההמתנה בין דגלים ותמונות אלה היא גם נושא חוזר ברומן חיי"; וכאשר הוא מסכם באפריל 1904 את ביקוריו המפותלים (והמתסכלים) בארמונות הסולטן בקושטא, הוא מפטיר "כך מסתיים עוד ספר של הרומן הפוליטי שלי".

בלשון אחרת ניתן לכנות זאת גם כמפגש בין חזון לריאל-פוליטיקה, ושני המרכיבים חוזרים ומופיעים ביומנים ומעניקים לתיאורי הרצל על מפגשיו עם כמה מן הדמויות הפוליטיות הבולטות של דורו גם את דחף החזון הלוהט, אך גם, לעתים, את האכזבה המתבקשת מהיעדר הכוח הפוליטי המיוצג, כביכול, על-ידי הרצל. מי שאמון על התרבות הגרמנית יגלה כאן בוודאי את הדיו של רומן החניכה (Bildungsroman) של הקלאסיקה הספרותית הגרמנית, על הפער המובנה בין האידיאליזם של הגיבור לבין נוקשותה של המציאות, בין Dichtung ל-Wahrheit, כשם ספרו המונומנטלי של גֶתֶה. מבחינה זו חרט הרצל את רומן החניכה שלו לא רק בפרקי יומנו אלא גם על דפיה של ההיסטוריה היהודית והכללית.

* מבוסס על פרק המבוא ליומני הרצל שיראו אור בהוצאת מוסד ביאליק.