תולדוט אתר ההיסטוריה - דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ה

ההיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית עסקה במהלך השנים במפורט בהתפתחות פעילותו של הרצל, בגיבוש מהלכיו המדיניים ובבניית מוסדותיה של התנועה. ויומניו של הרצל הם כמובן אחד המקורות העיקריים לכך. כאן לא ייעשה הניסיון לסכם מחקר זה, אלא רק להעיר מספר הערות על מה שהיומנים מגלים לגבי ה-modus operandi ועל הלכי הרוח שלו כפי שבחר לרושמם בעת התרחשות הדברים ביומן שמבטא, מצד אחד, את התלבטויותיו האישיות והאינטימיות ביותר (ובכך לא תמיד מחמיא הרצל לעצמו), אך גם מתוך המודעות שבבוא העת יש להניח כי הדברים יראו אור. יותר מדי היה הרצל עיתונאי ואיש יחסי ציבור מכדי שניתן להאמין כי אכן סבר שיומן הוא עניין אישי בלבד.

ראשית, באשר למגעים המדיניים-דיפלומטיים, שאכן הביאו את הרצל לפגישות עם אחדים מחשובי המדינאים של העניין הציוני לראשונה על מפת המדינאות העולמית (תנועת "חובבי ציון" בעשרות שנות פעילותה, על כל הישגיה הפובליציסטיים וההתיישבותיים, לא השיגה מעולם אפילו אפס קצהו ממה שעלה בידיו של הרצל מבחינת המגעים המדיניים).

אולם מצד עצמם, היו המגעים האלה, כאמור, כולם בגדר כישלון חרוץ: למרות נסיעותיו הרבות לקושטא, הביקור המיוחד (והיחיד) בארץ-ישראל כדי להיפגש כאן עם הקיסר הגרמני וילהלם השני והמגעים המרובים והמורכבים עם אישי ממשלה גרמנים, אוסטרים, בריטים, רוסים ואחרים, לא זכה הרצל באף אחת מן הפגישות הללו למה שציפה להשיג מהן: תמיכה פומבית במטרותיה המוצהרות של התנועה הציונית להשיג בסיס מדיני, בצורה זו או אחרת, להתיישבות יהודית מסיבית בארץ-ישראל, או בחלקה – או אפילו באזורים הקרובים לה כמו קפריסין וחצי האי סיני, אותם ראה תמיד כקרש קפיצה לארץ-ישראל.

יחד עם זאת, היה זה כישלון מפואר: הוא הותיר את רישומו בתולדות העמים ובתולדות ישראל כתחילתו של המפעל הדיפלומטי הציוני שיניב, שנים לאחר מכן, את הצהרת בלפור ואת החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, ויתווה, לא במעט, את קווי המתאר של המדיניות הציונית והישראלית עד עצם היום הזה: השילוב רב-העוצמה של ביטוי המצוקה היהודית, תוך הזדקקות לכל קשר אפשרי עם המעצמות ומדינאיהן ושילוב טיעון מוסרי יחד עם מודעות לזיקה לאינטרסים המעצמתיים ולנימוקי הריאל-פוליטיקה של המדינות הנוגעות בדבר.

אך מצדו של הרצל מעיד מאמַץ עצום אך סיזיפי זה על התפתחות מרתקת של האיש עצמו, וכאן שוב עולה ערכו של היומן כרומן חניכה. כשהחל הרצל את דרכו בפעילות ציבורית ב- 1895 שתביא אותו לייסוד התנועה הציונית, היו לו מעט מאוד קשרים מדיניים בצמרת המדינית האירופית – לא בארצו שלו, אף לא בצרפת בה בילה את השנים שקדמו לתחילת פעילותו. אמת שהרצל השתמש (ולפעמים בצורה שהביכה את מעסיקיו) בתוארו כאחד מעורכי הנויה פרייה פרסה כדי לפלס את דרכו במסדרונות השלטונות ולהגיע אל אישי מדינה, אך קשריו הקודמים במעמדו העיתונאי היו דלים ובלתי-חשובים. מבחינה זו מתארים היומנים תהליך כפול – ראשית, את המהלך המורכב של יצירת הקשרים ושנית, את צורת התפתחות דמותו של הרצל כמנהיג תוך כדי פיתוח קשרים אלה ואת התחכום ההולך וגדל של הצגת העניין על ידו. הרצל של שנת 1904, באחרית ימיו, היה אדם אחר לגמרי בגישתו לפעילות מדינית ודיפלומטית, מאשר הרצל של שנת 1895.

משאין להרצל קשרים עם מדינאים ואישים בחלונות הגבוהים בתחילת דרכו, הוא נאלץ להאמין כי באמצעות מכתב משכנע או קשר שולי ומפוקפק מעט לחצר הסולטן, יצליח – אם רק יעלה בידו לדבר אישית עם קיסר גרמניה או עם הסולטן – לשכנע אותם בצדקת עמדתו ולהביא מדינאים ושליטים אלה עצמם לתמוך בו. במפגשים ראשונים אלה, ובצורה שהוא מדווח עליהם ביומניו, מתגלה גם חוסר הניסיון המדיני של הרצל, ודווקא מקצועו העיתונאי עומד לו לעתים לרועץ: כעיתונאי שנהג לסקר ישיבות פרלמנט ולדווח בעיתונו הווינאי על מה שכתבו עיתונים צרפתיים, מתחלפת לו לעתים הדמות הפוליטית כפי שהיא מצטיירת בפומבית במציאות האמיתית: הוא מפרש את נימוסיהם הטובים והליכותיהם הנעימות של בני-שיחו כאילו הם מחוות של ידידות והבעות תמיכה; הוא נוטה לראות הסכמה ערטילאית בעניינים שאין להם משמעות מעשית כהבטחה לפעולה, ואין הוא מודע למה שמתרחש מאחורי הקלעים.

לעתים גם נעלם ממנו, במיוחד בתחילת דרכו, כי דווקא קשרי הידידות ולעתים מעורבותם הפיננסית של אחדים מן המדינאים עם עשירי היהודים, הם המביאים אותם שלא להתייחס להרצל ברצינות או להסתייג מעמדותיו הציוניות. שהרי אילי הממון היהודים היו דווקא אלה שראו את פעילותו של הרצל כמסוכנת לעמדתם ולמה שנראה להם כאינטרס של היהודים בני מעמדם.

רק לאט ובהדרגה מגלה הרצל ששכנוע ונאום יפה אינם מספיקים – עם זאת הוא משכלל גם את טכניקת ההופעה שלו ורוכש לעצמו ביטחון עצמי רב יותר, אם כי עצבנותו לא תיעלם לחלוטין. הוא מגלה שמחוות נימוסין הן לחם חוקה של הדיפלומטיה, ושלרוב אין להן משמעות אם לא נלווים אליהן אינטרסים ברורים או לחצים ממשיים. דווקא מגעיו התכופים עם ראשי השלטון באוסטריה בענייניה הפנימיים של הקיסרות מגלים לו טפח זה של ריאל-פוליטיקה. לאט-לאט מתגבשת דמותו של הרצל, שאיננו עוד אדם בודד עם רעיון משלהב, אלא נציג של תנועה: אין אולי להתפלא שהוא נוטה לעתים להפריז בכוחה ובחשיבותה, ונטייתו לפזר את שמותיהם של אישים חשובים בשיחותיו אינה תמיד לטובתו. אך הוא לומד להציע לבני-שיחו, בייחוד בקושטא, קומבינציות פיננסיות מסובכות העשויות לקסום להם ולנופף – למשל, לעיניהם של המדינאים הרוסים – ביכולתו לשכנע את אנשי הממון היהודים, בייחוד באמריקה, להקל על מצוקת האשראי הרוסית אם תשכיל רוסיה, על-ידי תמיכתה בציונות, להשתחרר מן הדימוי האנטישמי המלווה אותה. הרצל גם מגלה כי מפעם לפעם משבשים אנשי הפיננסים היהודים עצמם את תוכניותיו בהציעם (לתורכיה למשל) תנאי אשראי טובים יותר ממה שהוא סבור כי הוא יכול לגייס, וזאת בתנאים שאינם קשורים בוויתורים פוליטיים בעניין ארץ-ישראל העשויים לסבך את השלטון העות'מאני.

היומנים הם גם עדות מרשימה על מה שאומרים לו בני-שיחו – על מדיניותם, על יחסם לשליטים אחרים, על היהודים, ולעתים בולט השילוב בין ההערכה המושמעת לעוצמתם הכלכלית של בנקאים יהודים עם חשש מפני השתלטותם על הכלכלה והחברה יחד עם בוז להמונים היהודים ופחד מפני הצפה על-ידי מהגרים יהודים עניים מן המזרח. הרצל גם מודע לכך כי גם את הרעיון הקשור באוגנדה ניתן יהיה לחלץ מידי הממשלה הבריטית רק מתוך חששה מפני הגירה יהודית לא מרוסנת מרוסיה לאנגליה עצמה. הופעותיו של הרצל לפני הוועדה לענייני זרים בלונדון הן פרק מרתק בסוגיה זו, ומהוות למעשה את תחילת הקשר עם המדינאים הבריטים שראו את התהוותו של גיטו יהודי מרוד באיסט אֶנד של לונדון בחרדה, שלה היו שותפים גם ראשי הציבור האנגלו-יהודי. לאט-לאט לומד הרצל גם את דרכי הפעולה העקלתוניים של חצר הסולטן ואת העובדה שנורמות מערביות של מדינאות וכלכלה מתעוותות לחלוטין באווירת השחיתות, התככים והמזימות הביזנטיניות של קושטא: גם שיפור הקשרים שלו שם, בין השאר באמצעותו של המלומד ההונגרי (ממוצא יהודי, שהתאסלם) ארמיניוס ואמבֶּרי, מוסיף נופך מרתק לסיפור, אך אינו משנה בסופו של דבר את סיכוייו של הרצל. רק בהדרגה לומד הרצל כי ביסודו של עניין כל המשא ומתן עם התורכים הוא דו-שיח של חירשים – שכן גם אם ייתכן שבתנאים מסוימים יסכימו התורכים להתיישבות בודדת של קבוצות יהודים ברחבי האימפריה (כפי שהסכימו בעבר לתת מקלט למגורשי ספרד, או למוסלמים שברחו מבוסניה ב- 1878 או לצ'רקסים או לעמים מוסלמים אחרים שברחו מן הקווקז בעקבות ההתפשטות הרוסית) – הרי לא יסכימו לעולם למה שהציונות שואפת אליו: לריכוז יהודי טריטוריאלי בארץ-ישראל או בחלקים ממנה ולגיבוש מעמד מדיני, כזה או אחר, לריכוז הזה.

עם זאת, דווקא ברגעי השפל של מגעיו בקושטא, לאחר ביקורו הרביעי שם בפברואר 1902, בו חש הרצל אולי לראשונה כי הוא משמש כדור משחק לתככים פנימיים בחצר הסולטן, וכי ייתכן כי משתמשים בו גם כדי לרכך אילי ממון מערביים (שחלקם לפחות היו יהודים), מכיר הרצל בכך כי התנועה הציונית חסרה את העוצמה שרק בכוחה תוכל להבקיע את דרכה אל הפוליטיקה העולמית. רגע זה של כישלון, שהיה אולי מביא אחרים לדכדוך ולנטישת המערכה, הוא בשביל הרצל רגע של הארה, בו הוא מצליח לזהות את הנקודה הארכימדית שתאפשר אולי, בבוא העת, להשיג את הצ'רטר "רק אחרי חלוקת תורכיה בין המעצמות". בזאת העריך נכונה את ההקשר ההיסטורי של יחסי הכוחות העולמיים והאזוריים שיביא ב- 1917 להצהרת בלפור. דווקא מניתוח מרכיבי הכישלון למד הרצל פרק בהלכות מדינאות, שממשיכיו בתנועה הציונית – מווייצמן ועד בן-גוריון – הלכו לאורו, לא תמיד מתוך מודעות לניתוחו של הרצל או תוך הכרת-תודה לו.

בשלותו ההולכת וגדלה של הרצל במגעיו הדיפלומטיים תגיע לביטוי מרשים בשיחותיו בקיץ 1903, לאחר פרעות קישינייב וערב הקונגרס השישי, עם אישי מדינה רוסיים, כאשר שר הפנים הצארי פּלֶוֶוה יהיה בסופו של דבר המדינאי היחיד שיפקיד בידיו של הרצל מסמך שניתן להציגו כתמיכה – מסויגת אמנם – במאמץ הציוני. העיתוי איננו מקרי: הזוועה של פרעות קישינייב היכתה בתדהמה את דעת הקהל הכללית והיהודית. ממדי שנאת היהודים בחברה ובממשל הרוסיים לא היו בגדר סוד – הרי אלו היו הגורמים שהביאו להגירת ההמונים היהודים מתחומי האימפריה הצארית מאז 1882. אך שתיתכנה פרעות המוניות בריש גלי, בהן יירצחו עשרות, ייפצעו מאות, מאות בתים יישרפו, אלפי חנויות תיבזזנה ומשפחות ללא ספור תיוותרנה ללא קורת-גג – עניין זה נדמה היה שלא ייתכן שיקרה במאה העשרים, שזה עתה החלה. והנה קרו כל אותם דברים שנדמה היה שהם שייכים לימי-הביניים, וכל זאת פחות או יותר בלבה של אירופה.

אחת התוצאות היתה שהמדיניות הרוסית מצאה את עצמה במצוקה בינלאומית: המִמשל הרוסי נתפש על-ידי חלק ניכר מדעת הקהל כשותף – ולו בשתיקה – לרציחות; בעקבות כך רבו ההתקפות בעיתונות המערבית על אופיו המדכא והאלים של המשטר הצארי, ובלחץ אילי ממון יהודים במערב אירופה ובאמריקה נסתמו מקורות האשראי לממשלה הרוסית.

הרצל ניצל היטב מצוקה כפולה זו – מצוקת המוני היהודים ברוסיה מזה, ומצוקתה הדיפלומטית והפיננסית של הממשלה הרוסית: באמצעותה של סופרת פולנייה שחייתה בסנט פטרסבורג ושתמכה גם בעבר בהתבטאויותיה הספרותיות בציונות, חידש הרצל את מאמציו להיפגש עם אישיות רוסית בכירה. בניגוד לניסיונות קודמים להיפגש עם הצאר או עם דוכסים ממשפחת המלוכה, נענתה הפעם פנייה זו בחיוב מתוך מצוקתה של הממשלה הרוסית, והרצל נוסע באוגוסט 1903 לסנט פטרסבורג, אמנם לא לפגישה עם הצאר, אלא עם שר הפנים פלווה ועם שר האוצר ויטֶה.

הדיווח המפורט ביומנים על פגישות אלה הוא אולי אחד המרתקים ביותר המצוי על מגעיו הדיפלומטיים של הרצל. בפגישה עם פלווה מצליח הרצל לטוות זיקה בין מצוקתו של השלטון הרוסי לבין מצוקת היהודים ולנסח אינטרס משותף – הגירה מאורגנת מסיבית, ולכן הצורך למצוא ארץ קולטת. בשיחה מצליח הרצל גם להתעלות אל מעבר ליחסו האישי לעמדותיו של פלווה (סוף-סוף שר במִמשל שאינו אוהד יהודים) ופורש את היריעה הסוציולוגית הרחבה המכירה בכך כי מעמד היהודים ברוסיה מהווה בעיה מִבנית העשויה להיות קשורה לעצם יכולת קיומו של המשטר הצארי. פלווה מציג לפני הרצל את הדילמה של המשטר הרוסי – מצד אחד נכונות מסויגת לקבל את היהודים בתנאי שיסתגלו לחברה הרוסית וייצאו מבידודם הדתי-קהילתי, ומצד שני, את ההכרח שרואה המשטר לקיים את הנומרוס קלאוזוס המגביל את מספר היהודים בגימנסיות ובמוסדות להשכלה גבוהה – "אחרת לא יהיו לנו משרות בשביל הנוצרים". הרצל איננו מבזבז את זמנו להוקיע את הגישה האנטישמית העולה מדברים אלה: במקום זאת הוא מתאר את תוכניתו הציונית כאלטרנטיבה יחידה מפני היסחפות היהודים למהפכנות רדיקלית המאיימת על עצם קיום המדינה הצארית. אם מצד אחד חסומה הדרך בפני היהודים להשכלה ולמעמד חברתי, אך אין להם לאן להגר, הרי יהפוך חלק ניכר מהם לאנרכיסטים ולמהפכנים (נוסח זה ניתן למצוא אצל הרצל עוד קודם לכן בשיחותיו עם ראש ממשלת אוסטריה קֶרבֶּר ועם קנצלר גרמניה בּילוֹב, אך בשיחה עם פלווה עוצמת הטיעון חזקה הרבה יותר לנוכח ממדי האוכלוסיה היהודית בתחומי האימפריה הרוסית).

הרצל מבין היטב כי פלווה מוטרד מכך כי בקונגרס הציוני הבא, העומד להתקיים בסוף אותו חודש בבזל, עלולה רוסיה למצוא את עצמה מותקפת בגלל פרעות קישינייב, וכאן נוצר רגע ההזדמנות ההיסטורי לתנועה הציונית. מאידך, פלווה מבהיר כי תמיכה בהגירה, ואפילו תמיכה פומבית בהקמת יישות אוטונומית יהודית בארץ-ישראל, איננה עולה בד בבד עם ניסיונותיהם של אחדים ממנהיגי הציונים הרוסיים לראות את התנועה הציונית כתנועה להתחדשות לאומית בתוך תחומיה של רוסיה (כפי שהחליטו במינסק זמן-מה קודם לכן ציוני רוסיה בכינוסם). לפי פלווה, תנועה ציונית שתפעל להקמת בתי-ספר לאומיים ולביסוס התרבות היהודית הלאומית ברוסיה עצמה, עלולה להוות סכנה למשטר עצמו, שכן טמונה בה סכנה להתפוצצות לאומית גורפת ברוסיה עצמה, שכן קשה יהיה למשטר הצארי להתיר ליהודים מה שלא יתיר לקבוצות לאומיות אחרות. הדגש חייב להיות על הגירה, טוען פלווה; יחד עם זאת, הוא מסכים גם לדון על הרחבתו של תחום המושב לאזורים ספציפיים "בהם אין יהודים עניים" וגם לתמוך בעידוד הקמתם של קואופרטיבים חקלאיים יהודיים ותמיכה בתהליכים אחרים שימנעו מן היהודים התרכזות בלעדית במסחר או בהשכלה.

בשתי השיחות עם פלווה מופיע הרצל לראשונה לא כמי שמבקש על גורל עמו או כמי שמנסה להשתלב, ולא בהצלחה, בתככים לֶוואנטיניים, אלא כדבר מדיני אל מדינאי: אינטרסים משותפים, הכרה בעוצמתן האובייקטיבית של העובדות – אלה הם מוקדי השיחה. לא הסתה אנטישמית או מדיניות מפלה הן שורש הבעיה ברוסיה, ולכן הפתרון איננו "חינוכי" או "פילנטרופי": רוסיה היא הדוגמה הבולטת והאכזרית ביותר לאימננטיות של בעיית היהודים הטבועה וחתומה בטיבה של החברה המודרנית. דווקא תהליכי המודרניזציה שרוסיה עוברת אותם בכלכלה ובפיתוח תעשייתי מעמיקים את מצוקת היהודים. כך קורה שגם שלטון צארי שהוא אנטישמי בגישותיו הבסיסיות (וכך מתרשם הרצל משיחה מאוד לא נעימה עם שר האוצר ויטֶה) אינו יכול, בסופו של דבר, להרשות לעצמו, מבחינת מעמדו הבינלאומי התפרצויות רצחניות כגון אלה שבקישינייב. דווקא הפסימיות התרבותית של הרצל, הרואה את האנטישמיות לא כסתם רשעות או משפט קדום, אלא חותרת להכיר את יסודותיה בסתירותיה הפנימיות של החברה האירופית המודרנית, היא הנותנת כאן להרצל את הכלי ליצור גשר של אינטרסים אל מי שמוצא את עצמו שגורל משטרו ושלטונו קשורים, לטוב או לרע, עם גורל עתידו של הציבור היהודי הגדול בתוככי האימפריה הרוסית. בתחכום רב מעיר הרצל לפלווה כי התומכים בפתרון אוגנדה אינם דווקא הציונים הרוסים: הללו הם "ציוני ציון" אמיתיים, ואל אחד משלישי הצאר, עמו הצליח ליצור קשר, כותב הרצל באותה עת כי יהודי רוסיה "לא יזוזו למען קיסרות פורייה באפריקה. למען הארץ השוממה של אבותינו, יזחלו אליה על הברכיים". ככל שהרצל עצמו ייטה לשקול ברצינות את תוכנית אוגנדה, הוא יודע כיצד לנצל את הפלשתינוצנטריות של הציונים הרוסים כדי להרשים את בני-שיחו המדינאים בסנט פטרסבורג בכך כי פתרון ארץ-ישראלי יזכה לתמיכה גורפת של המוני יהודים ברוסיה.

תמורת המכתב שמפקיד בידו פלווה גומל הרצל לשר הפנים הרוסי בהצהרה פומבית שקולה, בסעודה חגיגית שערכו לכבודו ציוני סנט פטרבורג (ושבה היו נוכחים, כמובן, בלשי המשטרה הצארית). הוא שולח מסר ברור למדי לגבי יחסו אל התנועות המהפכניות ברוסיה על המוני תומכיהן היהודים באומרו כי ההתארגנות הלאומית היהודית חייבת להיות קודמת להתארגנות סוציאליסטית יהודית: "במדינה היהודית יהיה מקום לתנועה סוציאליסטית – אך לא קודם לכן."

עצם מגעיו של הרצל עם ראשי המשטר הצארי זכו לביקורת לא מועטה. בווילנה, מעוזם של הבונדיסטים, לא אהבו הללו את התבטאויותיו של הרצל על הפרימט הלאומי, אך כאשר עבר הרצל בווילנה בדרכו חזרה לווינה, המוני היהודים קיבלו אותו כקבל פני מלך.