תולדוט אתר ההיסטוריה - דרכו של הרצל לגיבוש תודעה לאומית יהודית : ו

לעניין הקמתה של התנועה הציונית על מוסדותיה, אין כיומנים לביטוי המאמץ המתיש והבלתי-נלאה שהושקע על-ידי הרצל, תחילה כמעט לבדו, עם קומץ תומכים, ולאחר מכן עם מעגלים הולכים ומתרחבים של המצטרפים אליו. בהיעדר תשתית ארגונית כלשהי, כשהוא עצמו ממשיך בעבודתו במערכת הנויה פרייה פרסה ועומד בקנאות ישרת-דרך ולעתים מופרזת על-כך שלא יקבל שום טובת-הנאה מפעילותו הציונית (להיפך, הוא משקיע מכיסו ומכספי אביו סכומים לא מבוטלים במימון נסיעותיו והקמת העיתון די וועלט וכיו"ב) – הרי קשה להאמין איזו פעילות אינטנסיבית הצליח הרצל לדחוס לתקופת זמן קצרה יחסית, מאז ההכנות לכינוס הקונגרס הראשון ועד למותו: המכתבים, הפגישות, המברקים, הישיבות לאין-ספור, כולם עדות היסטורית מיוחדת במינה למרצו ולמאמציו של האיש בגיבוש מיסודה של התנועה הציונית.

עם התרחב מעגל התומכים והתגוונות הרקע החברתי והגיאוגרפי שלהם, הן לכיוון רוסיה והן לכיוון אנגליה, הולך ומתבלט יסוד המחלוקת הפנימית והוויכוחים האופייניים לכל גוף פוליטי. עם ההתרחבות באים גם הפיצול, המריבות והיריבויות, שהן לעתים ענייניות ולעתים אישיות ולעתים מורכבות משני היסודות כאחד; היומן מבטא כמובן את עמדתו האישית של הרצל שההיסטוריון חייב לאזנה ממקורות אחרים. עם זאת, אי-אפשר שלא להתרשם מן היכולת הארגונית של הרצל שטבע, לא מעט בצורה אוטוקרטית תחילה, את אופיים הדמוקרטי של המוסדות הציונים: בצדק מציין הרצל כי הפיכת השקל הציוני לכרטיס הבוחר לקונגרס, מיסד את אופייה הדמוקרטי של התנועה הציונית, כולל זכות הבחירה לנשים, שלא היתה נהוגה אז בבחירות למוסדות פרלמנטריים ממלכתיים באיזו ארץ אירופית שהיא.

מבחינה זו היו להכרעות אלה השלכות מרחיקות לכת בעיצוב דמות משטרה של מדינת ישראל, שכן מוסדותיה הדמוקרטיים והנציגותיים ירשו במידה מרובה את התרבות הפוליטית ואת דפוסי המיסוד של ההסתדרות הציונית.

חלק מתהליכים אלה לא היו לרוחם של מי שבאו ממסורות צנטרליסטיות יותר ופלורליסטיות פחות, ולא מעט מהתנגשויותיו של הרצל עם אוסישקין וציוני רוסיה, שהיו רגילים לשיטות אוטוריטריות יותר, יש להסבירן גם על רקע זה, ולא רק מחמת חילוקי דעות פרוגרמטיים.

מבחינת תפיסתו הלאומית של הרצל יש לזכור, עם זאת, כי יצירתה של תנועת המונים לא היתה בחירתו הראשונה של הרצל: העדפתו, כדבריו במכתב לאחד מתומכיו באנגליה באפריל 1987, היתה התגייסותם של עשירי היהודים, אך "חיכיתי די והותר... רציתי לפעול מלמעלה למטה, בלי להרעיש את ההמונים... לא הבינו אותי, לא תמכו בי... בקונגרס אקרא להמונים לצעוד לקראת עזרה עצמית, כי אין רוצים לעזור להם". עצם כינוס הקונגרס והפנייה להמונים היו מענה להיעדר התגובה של העילית היהודית, ונאמנותו של הרצל למיסוד הדמוקרטי והנציגותי עם הקמת התנועה בולטת עוד יותר בהתחשב בנסיבות אלה: שכן טעמו של הרצל היה אליטרי ורחוק מהתפעמויות דמוקרטיות או פופוליסטיות, בהן ראה, אם בצרפת ואם בווינה, סכנה לערכי החירות והתרבות.

יצירה זו של ייצוג וולונטרי-דמוקרטי למטרות ציוניות, שיקביל למוסדות הקהילתיים היהודיים הקיימים כפי שנתפתחו על בסיס הנתונים השונים מארץ לארץ, מביא את הרצל גם לגיבוש תוכנית – שאף היא תתממש, לפחות ברובה, רק שנים מרובות לאחר מכן – והמכוונת לכיבוש הקהילות כמו גם לניסיון לשלוח נציגים ציונים לבתי המחוקקים של המדינות עצמן. עניין זה העסיק את הרצל בייחוד באוסטריה, שבגלל שיטת הבחירות שנתנה עדיפות לייצוג מגזרים עירוניים ובורגניים, היה סיכוי כי בריכוזי היהודים בגליציה ובבּוּקוֹבינה, ניתן יהיה לבחור נציג ציוני לרייכסראט האוסטרי. הניסיון לחדור בדרך זו לחיים הפרלמנטריים האוסטריים נכשל, אך רעיון כיבוש הקהילות, אותו מעלה הרצל בנאום הפתיחה בקונגרס הציוני השני ב- 1898, יהפוך בבוא העת לקריאת הקרב הציונית ברחוב היהודי, בייחוד לאחר מלחמת-העולם הראשונה.

היומנים הם גם בחינת עדות לגיבושם המוקדם של הרעיונות בדבר הקמת המוסדות והגופים ודפוסי הפעילות שיאפיינו את הפעילות הציונית עצמה למשך עשרות שנים, גם לאחר שהתרחבה לאין-שיעור מן ההתחלות הצנועות של תקופת הרצל. גם כאן מרתק ומפעים לראות כיצד בתקופה הקצרה שבין כינוס הקונגרס הראשון למותו, מתגבשים אצל הרצל הרעיונות בדבר טיבם ואופיים של מרבית המוסדות והפונקציות של גופי התנועה הציונית, ובחלק מן המקרים מיושמים הדברים גם במציאות, אם כי לעתים לא בלי חריקות ועל-פי-רוב בצורה צנועה, ושגשוגם יתרחש רק שנים רבות לאחר מכן.

כך מעלה הרצל זמן קצר לאחר הופעת מדינת היהודים, בנובמבר 1896, במכתב אל אחד מתומכיו הראשונים בלמברג, את הרעיון לייסד "בכל המקומות שיהודים גרים בהם קרן לאומית על בסיס של איסוף כספים, תרומות קטנות וכו'". בדרך זו מוקמת הקרן-קיימת-לישראל ומותווית התוכנית להקמת אוצר התיישבות היהודים שיוליד לימים את בנק אנגלו-פלשתינה. באיפיון בעל משמעות לגבי הבנת תפיסתו הלאומית של הרצל, הוא מציין בדצמבר 1897 כי "הבנק הקולוניאלי היהודי חייב להיות הבנק הלאומי היהודי. התוספת 'קולוניאלי' אינה אלא קישוט חיצוני" – כדי להשיג תמיכה במערב ולהרגיע את התורכים מפני מזימות לאומיות.¹

דרך היומנים ניתן לעקוב גם אחרי התוודעותו ההדרגתית של הרצל עם הגיאוגרפיה, הטופוגרפיה והכלכלה של ארץ-ישראל. חודשים אחדים אחרי תחילת פעילותו, הוא נפגש עם מומחים לחשמל, המלהיבים אותו לרעיון תוכנית תעלת הימים, שתופיע גם באלטנוילנד; הוא דן באפשרות להשקעות תעשייתיות בארץ, ומזמין דו"חות על ענפי התעשייה שניתן לפתחם – החל מתעשיות כימיות וכלה בתעשיית לבני סיליקט; הוא בודק אפשרויות לרכישת קרקעות מקפת ממשפחת סוּרסוּק הביירותית; הוא שוקל את קניית בנק הטמפלרים הגרמני המופעל בארץ; רעיון ייעור הארץ מופיע עוד בהערה מקיץ 1896, בה הוא מעלה את הרעיון כי "כל יהודי תורם לנטיעת עץ אחד" לקרן מיוחדת למטרה זו; הרצל משתעשע ברעיון להקמת חברות ספנות; הוא טווה תוכנית להקמת אוניברסיטה ("למשל בירושלים") – רעיון אותו הוא מציע לשלטונות התורכיים כחלק מן המאמץ למודרניזציה של האימפריה העות'מאנית: לא כל מורי האוניברסיטה העברית דהיום מודעים לכך כי גלגולו הראשון של הרעיון שבסופו של דבר קרם עור וגידים על הר הצופים, מקורו היה בהקשריה של תוכנית ציונית לסייע למודרניזציה של האימפריה התורכית, כאשר במכתב אל שר בממשלת קושטא כותב הרצל במאי 1902, כי אוניברסיטה כזו תהא מוסד "שיאחד את כל היתרונות של אוניברסיטה, פוליטכניון ובית-ספר לכלכלה חקלאית", וכי זו תהיה "אוניברסיטה למופת". באוקטובר 1900 פועל הרצל במקביל להקמת לובי פרלמנטרי פרו-ציוני בפרלמנט הבריטי.

קיצורו של דבר: למרות שהרצל ראה את הפעילות הדיפלומטית כעיקר מעייניו וזו הפכה לימים להיות מזוהה עם "הציונות ההרצליאנית", הרי היומנים הם עדות לכך שמבחינתו של הרצל לא התמצתה הפעילות במעשה המדיני גרידא, אם כי בדרך הטבע זכה היבט זה של פעילותו לבולטות גדולה יותר בדעת הקהל מאשר המאמץ היום-יומי והבלתי-נלאה, אך הרחוק מכותרות, של יצירת מוסדות והבנייתה של התשתית של מה שייקרא ברבות הימים בשם הציונות הקונסטרוקטיביסטית. הרצל היה רחוק מן התפישה שהמאמץ הציוני יוכתר בהצלחה רק הודות להישג דיפלומטי-מדיני: ככל שהלכה התנועה הציונית והתפתחה והתרחבה ניתן לראות כי בצדו של היסוד המדיני הולכים ומתרבים הזמן והמאמץ שמקדיש הרצל לבניית המוסדות ולפיתוח התוכניות שנועדו לא רק להבטיח את הצד המדיני (אותו ראה כהכרחי), אלא התכוונו ליצירתה של אומה על מוסדותיה, המבנה החברתי שלה והתשתיות הכלכליות, התעשייתיות והמדעיות שלה. מי שיזהה את הרצל אך ורק עם פעילותו המדינית – על יעדיה המופלגים והצלחותיה המרשימות הרבה פחות – ואינו מכיר את היקף פעילותו, כפי שהיא משתקפת ביומניו, ביצירתה של אומה - על סמליה, מוסדותיה, התשתית הכלכלית והחברתית – יחטיא את המטרה. מבחינה זו חשיבותם של היומנים גם בהחזרת ההערכה למפעלו של הרצל לממדיו הנכונים בפרספקטיבה היסטורית הנאותה שלו. מפגש עם הקיסר וילהֶלם השני יניב צילומים, העשויים ליהפך לאיקונות; תהליכי בניית מוסדות וגיבוש כלים מעשיים לפעילות לאומית הם הרבה פחות פוטוגניים, ולא מעט ממפרשי הרצל נכשלו בזיהויו הבלעדי של הפוטוגני עם מה שהוא משמעותי מבחינה היסטורית.

הערות:
1. כמה תלי-תלים של פרשנות ביקורתית כלפי אופייה של התנועה הציונית נתלו במושג "קולוניאלי" שנלווה לשמו של הבנק: לו היו המבקרים הללו בורים קצת פחות בתולדות הנפתולים של החולשה הציונית ומכירים קצת יותר את צרכיה בניווט זהיר בשבילי הפוליטיקה העולמית, היו נמנעים מהפרחת מסקנות שזיקתן למציאות ההיסטורית פרובלמטית.