תולדוט אתר ההיסטוריה - מזיכרונותיה של ג'וליאנה טדסקי על אושוויץ-בירקנאו מחנה B

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ג'וליאנה טדסקי (פיורנטינו) נולדה במילנו, נישאה ונולדו לה שתי בנות. בעקבות הלשנה נשלחה לאושוויץ, בעלה נספה במחנה וג'וליאנה שרדה בבירקנאו. לאחר שחרורה איתרה את בנותיה שהוסתרו אצל משפחה איטלקית והפכה לסופרת מוערכת. בקטע זה מתארת ג'וליאנה את חיי היום יום במחנה B באושוויץ-בירקנאו.

מחנה B היה זהה וסימטרי למחנה A. אותו מבנה מטבחים קודר, מפויח ומדיף ריח רע, אשר בסמוך לו נערמה ערמה גבוהה של שיירי מזון וירקות רקובים; אותו מבנה ארוך של מקלחות. כך גם צריפי הלבנים האפורות שעמדו בשלוש שורות וברווחים שווים ומאחוריהם, בשורה האחרונה, חדרי הרחצה והמחראות.

השינוי היחיד היה, שבמקום בו נמצאו צריפי בית החולים במחנה האחד, עמדו, במחנה השני הצריפים הירוקים של בעלות תפקידי הקאפו שהיו מעט נוחים יותר. אותה אפרוריות, אותו עצב, אותה השפלה שלטו בכל: אבנים, אדמת בוץ, גדרות תיל, עננים ועורבים. בכל זאת, משהו שונה ניבט מדמויות אלה: אותם צללי אדם שחבשו כיסויי ראש מכוערים והיו לבושים בסמרטוטים שהסתירו אברי נשים כחושים ופצועים, נראה היה שהם שואבים כוח מתוך איזו תחושת נינוחות חדשה. הן לא נעו בחוסר בטחון בין הצריפים, לא נכנסו לחדרי הרחצה ולמחראות בחשש שמא ייזרקו החוצה במכות. הן לא הביטו סביבן בחוסר אונים או בתדהמה. העבודה העניקה להן מעמד וזכויות, ועם הזמן באה גם ההשלמה העמוקה.

האנשים כאן נעו במהירות רבה יותר, הם היו ממולחים וערניים אך גם יותר אדישים ואטומים.

תחושת השיפור והרווחה הראשונה נבעה מן הזכייה מחדש באוטונומיה מסוימת (האפשרות ללכת לחדרי הרחצה ולמחראות לבד!). היה גם משהו דמוי חיים מאורגנים. העבודה הכתיבה לוח זמנים לחלוקת הלחם והתה, ולכל אחד הייתה מובטחת מנת מרק אישית.

בבלוק 25 השתכנה פלוגת האורגות; בבלוק 27 שהיה בדיוק מול בלוק 25, שכן השוקומנדו. כל הנשים האיטלקיות שהיו יחד בצריף ההסגר, התפצלו עכשיו לקבוצות קטנות בבלוקים שונים במחנה B. האסירות האיטלקיות נטמעו בתוך מספר עצום של נשים פולניות, סלובקיות ויווניות והרגישו אבודות בתוך ים הנשים הזרות, בעלות רגישויות ואופי כה שונים משלהן. האסירות סביבן היו אדישות למזג הדרומי, הפתוח של האיטלקיות שהיה כה זר לברוטליות ולקשיחות, כה בלתי מתאים, בעדינותו ובאצילותו לחיי המחנה.

מסיבה זאת נשארנו צמודות, שתיים, שתיים, כמו שני מכסים של צדפה. בנוסף לעינויים שכבר התנסינו בהם והייסורים שעוד ציפו לנו, לא הרפה מאתנו הסיוט שמא ננותק אחת מהשניה ונישאר מבודדות, בלתי מובנות וניפול קרבן לידי הנשים הזרות.

“Ach, du Franzuska…”, אמרו בלעג הפולניות, כשהן אינן מבחינות בין מעט האיטלקיות ובין הצרפתיות. הן לא הסתירו את רגשות האיבה העמוקה שחשו הן כלפי אלו והן כלפי אלו, איבה ששורשיה רחוקים, ומקורה בפער בין התרבויות והמסורות של עם סלבי צפוני מצד אחד ועם לטיני מערבי מצד שני.

כאשר הגענו לבלוק 27 הוא היה עדיין פנוי. השעה היתה כמעט חמש אחרי הצהריים ופלוגות העבודה עדיין לא שבו. פנים הצריף היה חשוך. מן החלון הצר בקצה המסדרון מבין שתי שורות דרגשים, ניתן היה להבחין בגדר תיל שנמצאה במרחק של עשרים מטר בלבד, מאחוריה עמד מבנה אחר שהיה דומה למבנים של המקלחות והמטבחים. התיישבנו על קצה מיטה ליד החלון בהמתנה לקריאה למסדר. שתי נערות פטפטו ביניהן כשהן נשענות על מסגרת החלון: אחת היתה שטובובה סלובקית והשניה יוגוסלבית צעירה.

- אח, - ,קראה הסלובקית, כשהיא מניפה את ידה מלמעלה למטה, תנועה טיפוסית של הגרמנים, שגם האסירות כבר למדו לחקות אותה, - סוף המלחמה… סוף המלחמה…- התקווה וההתלהבות שקשרו אותנו עדין לעולם "שמבחוץ", עמדו להתרסק פעם נוספת בהיתקלן בחומת הפסימיזם, ההשלמה והאדישות שהקימו לעצמן האסירות הוותיקות.

Dort sollen alle sterben… wir auch - (גרמנית: "שם ימותו כולם, גם אנחנו.") והיא הפנתה את ראשה, ומבטה נח על הבניין הנמוך שמאחורי גדרות התיל.
- מדוע שם? - שאלתי.
- בחייך, את לא יודעת עדיין - . היא צחקה. - הקרמטוריום!

השתנקנו. לא היה זה כפי שדמיינו. הבניין לא היה מוזר כלל; לא היתה לו צורה מעגלית, לא היה בו שום דבר אופייני שניתן לזהותו כקרמטוריום. היה זה מבנה לבנים פשוט, דומה לשאר הצריפים, מעט ארוך יותר וארובה גבוהה בלטה במרכזו: לו היו מונחות סביבו לבנים לייבוש אפשר היה לחשוב שזה תנור תמים או סתם בית חרושת.

אולי בבניין זה, בעת דמדומי השחר האפורים בחודש אפריל, גם האמהות שלנו, הזקנים, הילדים… . נשארתי לבד עם אולגה. צלו של הצריף התארך והקיף את נפשנו בתחושה של מוות קרוב, מוות נוכח בכל מקום, אורב לנו.

- את יודעת, - אמרתי לה חרישית, כשאני מביטה רחוק, - היה זר קטן של סיגליות מיובשות בתיק של אמא… - היו אלה הסיגליות הראשונות של אותו אביב איטלקי זוהר ונפלא של שנת 1944. - את הסיגליות האלה קטפה הילדה שלי בשביל סבתא, אמא של בעלי.. הם ליוו אותה, הפרחים, עד כאן, עד הדלת הזו…

בבוקר, אחרי המסדר, הסתדרו קבוצות העובדים בשורה תחת פיקודם של הקאפו בכביש הראשי הגדול אשר חצה את שני המחנות A ו-B והגיע לשער היציאה.

למרות שהיה זה כבר אמצע מאי, הטמפרטורה בלילות ובשעות הבוקר היתה נמוכה והקור חדר לעצמות: קצות האצבעות הסמיקו, כל אברי הגוף נקשו ורעדו מקור והנשים אימצו את ידיהן אל החזה. אך, בכל זאת, נראה היה שהעננים התפזרו , להקות העורבים התעופפו הרחק למעלה ובשולי גגות הצריפים נשמע ציוצו של אנקור נדיר שסיפר כי בארצות הדרום האביב כבר הופיע במלוא פריחתו. השמש זרחה, כדור אדמדם ענק; היו אלה בקרים שנשאו עמם תחושה של רעה מתקרבת.

בשעה שש בבוקר, ניערו רעמי התוף את אברינו הרדומים. אז החלו פלוגות העבודה השונות לנהור בכוונים שונים לעבר השטח הפתוח: תחילה יצאה פלוגת "קנדה", הקבוצה הממוזלת והנכבדה ביותר ומכאן שמה. נשות הקבוצה לבשו מדי פסים בצבע אפור וכחול וחבשו לראשן מטפחות אדומות. תפקידן היה לבדוק ולמיין את הצרורות שננטשו על ידי האנשים שהגיעו במשלוחים לאושוויץ מכל רחבי אירופה. בנות קנדה היו נראות חסונות ומטופחות יותר משאר הנשים: גם הנשים הפחות זריזות יכלו תמיד למצוא בתוך כיס של מעיל או בגד, חתיכת שוקולד, סוכריה או ביסקויט לאכול, ובערב לפני החזרה למחנה הן התקלחו בסבון אמיתי. אחר כך הגיעו "גדוד הלבנים", יחידה שעסקה גם היא במיון החפצים בקרמטוריום הגדול של בירקנאו, שהיה במרחק שלושה קילומטרים מן המחנה. גם הבנות ביחידה זו לבשו מדים ולראשן חבשו מטפחות לבנות.

אחריהן יצאו כל שאר הקבוצות כשהן לבושות בסחבות: קבוצת ה-Union, דהיינו, קבוצת הפועלות בבית החרושת לחומרי נפץ, השוקמנדו, האורגות, אשר השתמש בחומר גלם בשערותיהן של הנשים המגורשות וכל אלה שעבדו בשטח הפתוח, בשדות ובכבישים, ושכונו בשם אאוסנקומנדו.

במרחק מטרים ספורים משער היציאה, בצד ימין, עמדה תזמורת מעורבת של כנורות, צ'לו, תוף, אקורדיון, מצלתיים וקונטרבאס. המנצחת היתה אישה רוסיה בלונדינית, אשר תרגמה בתנועותיה ההיסטריות את קצב המוסיקה הבהול. מצעד היציאה של קבוצות העבודה החל במרחק חמישים מטר מן השער. אברי הגוף הצנומים והרצוצים צריכים היו להזדקף ולהתמלא מרץ, הרגליים כאובות וחבולות בגלל נעליים לא מתאימות וקרועות, נאלצו לצעוד בשורה בצעד בוטח וקצוב. אסור היה חלילה שהגרביים והתחתונים יצנחו, הלחם והקעריות היו צריכים להיעלם; כל אחת, אחוזת אימה, ידעה שהיא נושאת על גופה פריט אסור: אולר או זוג מספריים, מוחבאים באיזה כיס, סוודר צמוד לגוף, חפצים הכרחיים שניקנו על ידי "ארגון" תמורת מנת הלחם המוקצבת.

כל פלוגה עברה לפני התזמורת, השתהתה כמה דקות ודרכה במקום כדי להאזין למרש צבאי רועם, מרש שהאימפריאליזם הגרמני הפיץ בכל העולם, או אריה עליזה מתוך אופרטה וינאית, מן הסוג שזמריה מופיעים על הבמה בבגדים ססגוניים.

לפני שער המחנה ניצבו בשורה אנשי השררה הגרמנים; משמאל ה-Posten, ואתם כלבי זאב רוטטים; מימין, לפני השולחן, עמד ה-Blockfuhrer וספר את הפלוגות כשהוא מוקף בקצינים, חיילי אס-אס ונשים במדים.

כאשר נדם הד נקישות התוף וכבר לא חשת את עיני הנץ המאיימות נחות עליך כשהן אומדות את השלל, הגוף נרפה ומן החזה התפרצה אנחת רווחה, בעוד שהעין תרה אחר הגלגל האדמדם של השמש העולה והשדות החופשיים.

חלפו כך השדות אל מול האופק החשוף והקודר, חלף לו הגשר הגדול המקושת מעל מסילת הברזל. ברכבות העמוסות חלפה לה החירות: גברים ונשים חזרו לעבודה מערי השדה, לשפ פונו מפחד ההפצצות על העיר. האסירות הביטו למטה ולבן היה כבד עליהן: למטה, הכל נע במהירות, בתנועה מתמדת: הרכבות, הדלתות שנפתחו ונסגרו, המחוות, המבטים שנזרקו; לעומת זאת, למעלה, הכל דומם, סגור ומונוטוני. קפיצה, קפיצה אחת בלתי אפשרית על גג של קרון, הפרידה בינן ובין החופש!

האזור בו עברו פלוגות העובדים היה מחוץ לעיר: ממנה לא ניתן היה לראות אלא רק את מגדל הכנסיה הצר וכמה גגות משופעים, מראם העלה על הדעת בתים נקיים ומסודרים עם עציצי גרניום לפני החלונות.

השטח הפתוח נראה היה כשטח ערוך למלחמה: חלפנו לפני סדנאות לעבודות הנדסה שונות בהן עבדו קבוצות של גברים ומעבר לפינה נשמע שאון העבודה מבית החרושת של ה-Union. עוד פיסת שדה ירוק ואחריו הצריפים של קנדה שלפניהם נערמו מזוודות, סלים, שמיכות וחפצי בית מכל סוג.

משמאל נראה היה שהשטח הפתוח מסתיים בקבוצה של בניינים וצריפים. תחילה הבניין הגדול של ה-Kommandantur עם השעון שמחוגיו ציינו, מדי בוקר את השעה רבע לשבע , אחרי ה-Kommandantur , המאפיה, המכבסה ומטבחי האס. אס., ומולם שני הצריפים העלובים של ה-Schuhkommando. אמנם נמצאנו מחוץ למחנה, אבל בכל זאת היינו מחוץ לעולם המתוקן. בדרכנו פגשנו אסירים או חיילים גרמנים בלבד. הנוף לא היה טבעי ופשוט: כל פינה עברה שינוי עקב המלחמה. צל הכיבוש וההרס ניכר היה בכל. חבל ארץ זה לא הווה חלק מן הרייך הגדול, כפי שאמרו הגרמנים בהתרברבות, אלא היה מחוז כמו הרבה מחוזות נידחים בפולין , בו האנשים הפזורים בכפרים קטנים סבלו מאקלים מזיק לבריאות וכפוי טובה. כעת היה השטח מאוכלס במחנות, בכמויות אינסופיות של מבנים, הוא הפך להיות אורגניזם סבוך וענקי אשר התפשט, פרט לכמה מרווחים, לאורך קילומטרים רבים, כשהוא כולל בתוכו את מכרות המלח והפחם ואת האזורים נגועי המלריה.

מכאן יכלו האסירים להבחין בחלק קטן של המזימה : כל אחד במחנה היה כאבן קטנה שנפלה לתוך באר; אך מחוץ למחנה, הפך האסיר להיות גרגר חול בתוך מדבר.

לקריאה נוספת:
אושויץ
מחנות השמדה
מחנות ריכוז

באתר יד ושם:
אלבום אושוויץ
עדויות וידיאו - הסלקציה : ג'קי חנדלי
יומנים נוספים בנושא המחנות הנאציים