בכוונתי להציע פרספקטיבה, ולצידה מסגרת קונצפטואלית, שבעזרתן נשכיל להאיר את הלאומיות היהודית, מהות התופעה ודרכי התהוותה. פרספקטיבה זאת יונקת בעיקר מגישתו של הסוציולוג וההיסטוריון הבריטי אנטוני ד' סמית.¹ בהתאם לכך, קודם שאסביר מדוע גישתו של סמית עדיפה על פני גישות משוות אחרות, גם הן חשובות, עלי להבהיר את הזיקה שבין שני מושגי היסוד: אתניות (ethnicity) ולאומיות (nationalism). לאחר מכן אנסה ליישם באופן ביקורתי את גישתו של סמית למקרה של הלאומיות היהודית, תוך הדגמת יתרונותיה כמסגרת קונצפטואלית, אך גם תוך העלאת כמה הסתייגויות ותיקונים, וזאת על בסיס ההיסטוריוגרפיה האמפירית המצטברת.

ראשית חשוב להבהיר, שהשימוש שאני עושה פה במילה 'אתני' (ethnic) איננו במובן היום-יומי הפשוט, שמשמעו אינו יותר מאשר שרידים שטחיים של פולקלור, מאכלים מיוחדים וכיוצא באלו. הכוונה היא לאתניות כתופעה ששורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה האנושית; קטגוריה בסיסית של השתייכות חברתית הדומה פנומנולוגית למשפחה ולשבט, אך בעלת היקף גדול מהם. סמית מציע הגדרה, שנראית לי ממצה, של יחידה אנושית זאת – הקבוצה האתנית – שהוא מעדיף לכנות במילה הצרפתית ethnie. הגדרתו היא: "אוכלוסייה אנושית מכונה בשם, שמחזיקה במיתוס של מוצא משותף, זכרונות היסטוריים משותפים, אלמנטים של תרבות משותפת, קשר לטריטוריה מסוימת ותחושה של סולידריות".²

יש צורך להבחין בין אתניות במובן של ethnicity לבין אתניות במובן של ethnicism. אתניות במובן הראשון משמעה עצם קיומן האובייקטיבי של תכונות אתניות משותפות כגון אלה שהוזכרו לעיל. 'אתניסיזם' משמעו הפיכתם של מרכיבי האתניות לערכים בעלי דירוג גבוה. כלומר, אתניות במובן השני היא עניין של תודעה.³ בעוד שאתניות ניתנת להגדרה על-ידי אחרים, אתניסיזם חייב להיות מוגדר על-ידי אלו המשתייכים לקבוצה האתנית עצמה (self-defined); זהו מצב של מודעות עצמית המוערכת באופן חיובי בהחלט.

לכל הדעות, האתניות, במובן זה, מובלעת בתוך תודעה לאומית. הרי כל אידיאולוגיה לאומית מייחסת לייחודיות של קיבוץ אנושי נתון מקום נעלה בדירוג של הערכים. היא קובעת במושכל ראשון, שרווחת הפרט וההגשמה העצמית שלו תלויות במידה רבה בהזדהותו עם אותו קיבוץ אנושי. אך הלאומיות מרחיקה מעבר לכך. יש בלאומיות מימד פוליטי המתבטא בשאיפה להגדרה עצמית, ובתנאים אופטימליים שאיפה זו תובעת מהלאום להיות חופף את המדינה. כפי שארנסט גלנר קובע בתמציתיות: "הלאומיות היא בראש ובראשונה עיקרון פוליטי הדוגל בחפיפה (congruence) בין היחידה הפוליטית והיחידה הלאומית".⁴ על כן אפשר לאפיין את הזיקה האפשרית בין אתניות לבין לאומיות כך: אתניות הופכת להיות לאומיות אם וכאשר מתקבל העיקרון הקובע, ולפיו צריכה להיות חפיפה בין היחידה האתנית לבין מסגרת מדינית כלשהי; עיקרון, שסיפוק מלא שלו מצריך עצמאות פוליטית בתוך אותה טריטוריה שהיחידה האתנית משייכת ותובעת לעצמה. במקום שבו השאיפה הלאומית הינה מוגבלת לצורות של אוטונומיה ליחידה האתנית, שלא בהכרח מצריכות חפיפה טריטוריאלית-אתנית, המונח המתאים הוא 'לאומיות תרבותית'.

גרסתי זיקה "אפשרית" בין אתניות לבין לאומיות, שכן הכרחיות הזיקה הזאת טעונה הוכחה. פה בדיוק נעוצה התזה המרכזית של אנטוני סמית. הוא רואה בזיקה הזאת גורם עיקרי ומכריע בהתהוות הלאומיות, לא רק בסוג של 'עיצוב אומה' (nation-formation), שכיוונו הוא מלאום למדינה, אלא גם בסוג שכיוונו ממדינה ללאום, וזאת לעומת אותן התיאוריות המנסות לתת הסבר להתהוות הלאומיות כתוצר כמעט דטרמיניסטי של תהליך המודרניזציה. דוגמה בולטת לתיאוריה כזאת היא זו של ארנסט גלנר, הטוען שלאומיות היא התוצאה של "הדרישות המבניות המובהקות של חברה תעשייתית";⁵ הלאומיות נוצרת כדי לזרז את תהליך ההומוגניזציה הנחוץ לחברה התעשייתית.

בניגוד לתיאוריה של גלנר, אלי קדורי טען, שלאומיות אינה בשום אופן תוצאה הכרחית של חברה תעשייתית.⁶ אידיאולוגיה לאומית היא המצאה מלאכותית של חלק מן האינטליגנציה, בתחילה בחברה האירופית ולאחר מכן בכל רחבי העולם. האידיאולוגים של הלאומיות יוצרים את הלאום ומעצבים אותו ולא להיפך; הם אלה שמבקשים לכפות את ההומוגניות ואת הרעיון של היותם לאום על אוכלוסייה תמימה.

לאחרונה הוסיף בנדיקט אנדרסון בספרו Imagined Communities מימד מאיר עיניים לנושא זה, אשר ניתן ליישום תוך עידון התיאוריות, הן של גלנר והן של כדורי. לטענתו, 'תודעת-לאום' (nation-ness) ולאומיות הינן "דברים תרבותיים מלאכותיים (artifacts) מסוג מסוים"; הלאום הוא "קהילה פוליטית מדומינת מסוג מסוים". בהתאם לדעתו של גלנר הוא טוען, שהיכולת לדמיין אותה התאפשר כתוצאה מהמודרניזציה. בהתאם לכדורי, אנדרסון ממשיך וטוען, שהיכולת לדמיין את הלאום הפכה מודולרית, בעלת יכולת להיות מושתלת לתוך מיגוון רחב של קבוצות בני-אדם, וזאת באמצעות רובד האינטליגנציה שבתוכן.⁷

יהיו אשר יהיו היתרונות האנליטיים של תיאוריות המדגישות את התפקיד הסיבתי של המודרניזציה כיוצרת תנועות לאומיות, יש להן ערך הבהרתי מוגבל בנוגע למקרה היהודי. לגבי היהודים הן מאפשרות לבאר את התפוררות האוטונומיה הקורפורטיבית שלהם, את הזכויות האזרחיות שהוענקו להם ואת הדחיפה שלהם לעבר סיגול תרבותי (acculturation) והתבוללות לתוך תרבות הרוב וחברת הרוב במדינה. הנקודה שבה תיאוריות אלו אינן מספקות מבחינה הבהרתית היא בדיוק זו הנוגעת להתהוות הלאומיות היהודית. הרי זו היתה האנטיתזה המובהקת לנטיות, שהתיאוריות הללו אכן מסבירות.

ההסבר שגלנר מציע לוקה בחד-מימדיות. רק האספקט התגובתי בהתהוות הלאומיות על היהודים מובא בחשבון; תגובה לנישול כלכלי, לניעות חסומה ולעוינות חברתית (אנטישמיות). אולם, כפי שמירבו ומיטבו של המחקר ההיסטוריוגרפי האמפירי מגלה, יש להתחשב גם ברציפויות של המודעות האתנית הקולקטיווית ובסולידריות של היהודים בתוך כל מדינה ומעבר לגבולות המדינות. בזמן שההשתלבות של היהודים בחברות הרוב עדיין התקדמה באופן מבטיח ביותר – ללא תלות בגורם האנטישמיות, כאשר זו התפרצה – לא רק דתיים שומרי מסורת אלא גם חלק מהאינטליגנציה ההשכלתית היהודית כבר הוקיע את הביטול העצמי המשפיל שההתבוללות תבעה, והעלה על נס ייחודיות תרבותית יהודית. כפי שהמחקר האמפירי נוטה יותר ויותר לגלות, המקור לצמיחת הלאומיות בקרב חלק מהאינטליגנציה היהודית הוא הרגשות והדעות מחייבי העצמיות שלהם, אשר קדמו בזמן לגורם האנטישמיות והתקיימו ללא תלות בו, הגם שהם קיבלו תנופה כתוצאה מהאנטישמיות. מבחינה זו גישתו של כדורי עשויה להיות מתאימה יותר הודות לחשיבות הסיבתית שהיא מייחסת לכושר ההמצאה האידיאולוגי של האינטליגנציה. אולם גם גישתו של קדורי לוקה בחד-מימדיות. הוא מותיר אותנו עם מעט, מלבד האלמנט של החיקוי השטחי (mimesis); חיקוי של האידיאולוגיות הלאומיות המלאכותיות אשר רווחות באירופה על-ידי האינטליגנציה היהודית.

המקרה היהודי הוא בעליל כזה, שבו זהות אתנית בעלת קיום קודם היתה בעלת חשיבות עליונה, כך שרק תיאוריה של לאומיות אשר מכירה במשמעות העצומה של קשרים אתניים בעלי קיום קודם (pre-existing ethnicity) יכולה להבטיח הסבר להתהוות הציונות. תיאוריה משכנעת שכזו הוצעה על-ידי אנטוני ד' סמית. אף-על-פי שסמית מכיר בחשיבותה של המודרניזציה, הוא טוען בתוקף שהיא לא יותר מאשר "קטליזטור ומגבר לכוחות קיימים". הוא אינו מוצא שיש לה המשקל והכוח הסיבתי, המיוחסים לה על-ידי גלנר.⁸ לכן סמית מבקש להבין את הלאומים בהקשר של הרקע האתני שלהם, ומציע טיפולוגיה שתיקח בחשבון "תנועות לאומיות אתניות" כסוג עיקרי. הוא סבור כי תנועות לאומיות אלה מתחילות בתוך התהליך שמשפיע על השכבה החברתית המכונה האינטליגנציה. בכך לפחות הוא תמים דעים הן עם גלנר והן עם כדורי. האינטליגנציה מוגדרת על-ידו ככוללת 'אינטלקטואלים', אך באופן שאין זהות בין שני אלו. אין זה מעמד במובן הרגיל של המילה, כיוון שהוא נגזר מבני מעמדות חברתיים שונים. למעשה זהו רובד של אנשים "אשר מיישמים ומפיצים רעיונות, ולא רק יוצרים ומנתחים אותם".⁹

האידיאולוגיה הלאומית של מיעוטים כמו היהודים היא תולדה של המצב הבעייתי של האינטליגנציה כאליטה המסגלת לעצמה את התרבות הדומיננטית של המדינה, אך נשארת במובן מסוים מנוכרת כלפיה; היא נתונה במסגרת התייחסות כפולה – הקבוצה האתנית מצד אחד, והמדינה סוכנת המודרניזציה מצד שני. סמית מזהה שלוש אופציות של תגובה לדילמה של האינטליגנציה הזאת: האופציה הראשונה היא 'התבוללותית', ומאופיינת כ"שאיפה להתמזג לתוך אנושות כללית". השנייה היא 'נאו-מסורתית', ופירושה נסיגה בחזרה לתוך מסורתיות דתית. השלישית – והיא אשר מעצבת את הלאומיות - היא זו שסמית מכנה 'רפורמיסטית'. הרפורמיסט מחפש סינתזה שמישה בין מסורת למודרניות; אינטגרציה של הזהות האתנית. דבר זה מוביל לרפורמה הדתית ולפרשנות חדשה, המבוססת על איזו 'מהות' משוערת של המסורת, שחלק מהרפורמיסטים – אלה היותר חילוניים – מזהים עם 'הרוח הלאומית' של הקהילה האתנית ולא עם הדת. הם נוטים להפוך למה שסמית מכנה "רפורמיסטים הקוראים לתחייה" (revivalist reformists), אשר מבקשים להשיל את האלמנטים של המסורת הדתית של הקהילה האתנית, שנחשבים ארכאיים או לא ראויים. כלומר, הם קוראים לטרנספורמציה, לתחייה תרבותית, בהתאם למודרניות. לצורך הדיון פה, בשל הזיהוי הקיים בהיסטוריה היהודית בין תיקוני דת לבין המושג 'רפורמים', אני מציע להחליף אותו בתחדיש (neologism) אחר – "טרנספורמיסטים".¹⁰

באופן זה הדילמה של הפלג הטרנספורמיסטי של האינטליגנציה מכוונת לעבר פיתרון לאומי בפוטנציה. אולם פיתרון זה אינו בהכרח מתגשם, עד אשר הפלג ההתבוללותי של האינטליגנציה – שמצויד טוב יותר באופן כללי בכלים הנחוצים כדי להוביל תנועה לאומית – מצטרף אל הטרנספורמיסטים. דבר זה קורה אם וכאשר המתבוללים מתפכחים מהאמונה הכמו-משיחית שלהם באנושות כללית. אולם סמית מדגיש, שלא המתבולל המאוכזב הוא המחולל העיקרי של הלאומיות, אלא הטרנספורמיסט השואף לתחייה. כאשר המתבוללים מנסים להגשים את החזון הקודם שלהם על-ידי אימוץ פיתרון האתניות של הטרנספורמיסטים, מיזוג זה יוצר את "הניצוץ האידיאולוגי של התנועה הלאומית".¹¹

לחלקים נוספים של המאמר:

הלאומיות היהודית כלאומיות אתנית (פריט זה)
הלאומיות היהודית כלאומיות אתנית: התהוות הלאומיות היהודית

הערות שוליים:

1. כפי שהיא באה לביטוי בספרים כגון: A.D. Smith, Theories of Nationalism, London, 2nd ed.' 1983; The Ethnic Origins of Nations, Oxford 1986; Idem, National Identity, London 1991
2. ניסוחו של סמית במקור הוא: "A named human population possessing a myth of common descent, common historical memories, elements of shared culture, an association with a particular territory, and a sense of solidarity" . הגדרתו של סמית את המושג ethnie מופיעה בשינויים קלים בכמה מעבודותיו. הניסוח המצוטט הוא מתוך: A.D. Smith, `The Myth of the "Modern Nation" and the Myths of Nations`, Ethnic and Racial Studies, vol. 11, no. 1, January 1988, p. 9. לדיון מקיף יותר ראה: A.D. Smith, The Ethnic Origins of nations, esp. pp. 21-46. השווה הטיפולוגיה המורכבת של ג'ון ארמסטרונג, המשייך את הציונות לקטגוריה של 'תפוצה אבטיפוסית', כלומר קבוצה אתנית בפזורה אשר שומרת בהתמדה על מיתוס קדוש רב עוצמה. ראה: J.A. Armstrong, Nations before Nationalism, Chapel Hill 1982 (במיוחד עמ' 288).
3. מה שמכונה אצל הנס כהן a state of mind ;(Hans Kohn); ראה: H. Kohn, The Idea of Nationalism, New York 1944, pp. 10, 11, 16. בדומה, י' כ"ץ משתית את הניתוח שלו את הלאומיות היהודית על הקביעה ש"הלאומיות המודרנית היא הפיכתם של נתונים אתניים לערכים מוחלטים". י' כ"ץ, לאומיות יהודית: מסות ומחקרים, ירושלים תשל"ט, עמ' 15, 16. דומני, שמוטב היה לגרוס "ערכים יחסית גבוהים" במקום "מוחלטים" על מנת להבחין בין 'לאומיות' לבין 'לאומנות' (או שוביניזם).
4. הניסוח במקור הוא: "Nationalism is primarily a political principle which holds that the political and national unit should be congruent". ראה: E. Gellner, Nations and Nationalism, Oxford 1983, p. 1
5. שם, עמ' 35.
6. ראה: E. Kedouri, Nationalism, London 1966. וההקדמה שלו לספר: Nationalism in Asia and in Africa, ed. Elie Kedouri, London 1970
7. Benedict Anderdson, Imagined Communities: Reflections on the Origins and Spread of Nationalism, London, 1986, pp. 13, 14. במקור: "The nation is an imagined political community of a particular kind"
8. ראה במיוחד: A.D. Smith, The Ethnic Origins of Nations (לעיל, הערה 2), עמ' 7-13.
9. A.D. Smith, Theories of Nationalism (לעיל, הערה 1), עמ' 133-136, 237; Nationalist Movements, A.D. Smith (ed.), London 1976, p. 21
10. ראה במיוחד: Theories of Nationalism (לעיל, הערה 1), עמ' 241-254. ראה גם מאמר אחר: A.D. Smith, 'Nationalism and Religion: The Role of Religious Reform in the Genesis of Arab and Jewish Nationalism', Archives de Sciences Sociales des Religions, vol. 35 (1973), pp. 23-43. במאמר זה סמית מיישם את התזה שלו למקרה היהודי, אולם הוא מדגיש יתר על המידה את הגורם של תיקוני דת ביהדות כמחולל של לאומיות יהודית. לעומת זאת הוא כלל אינו מדגיש את התפקיד של היהדות המסורתית. התוצאה היא מסגרת הבהרתית שבה נדמה כי לאומיות יהודית היא תוצר של היהדות הרפורמית המרכז אירופית! מובן שהאמת היא הפוכה מזאת. יהדות רפורמית זאת בכלל לא קיבלה את הנחות היסוד של הלאומיות היהודית, והרוב המכריע של חסידיה ניהל מאבק מתמשך כנגד הציונות כמעט עד שעת כינונה של מדינת ישראל. ההבחנה שאני מציע פה בין ה'משתלבים' וה'טרנספורמיסטים' מאפשרת תיקון מה של עיוות הבהרתי זה. בעוד שהיהדות הרפורמית היתה הכר שעליו צמח חלק ניכר של ה'משתלבים', הרפורמה הדתית הזאת נדחתה או לפחות רוסנה על-ידי ה'טרנספורמיסטים', אשר ראו בה סוג של התבוללות והעלו על נס את התכונות האתניות-לאומיות שביהדות, שאותן היהדות הרפורמית ניסתה לדכא.
11. Theories of nationalism (לעיל, הערה 1), עמ' 255.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel