תולדוט אתר ההיסטוריה

בן 11 התייתם מאביו. אחר-כך החל לנדוד בין ישיבות, ללמוד גמרא ו'לאכול ימים'. בנדודיו אלו התוודע למצוקתם של ילדים ולעלבונו של העוני. כרבים מעולי העלייה השנייה נידון לבגרות בטרם זמן. הוא היה עילוי בלימודיו. גאוות אמו החרדית והמטופלת היתה עליו שכן קיוותה שהוא יפרוץ את גורלה ויהיה רב בישראל. בילדותו קיבל בוסל בעיירתו הקטנה לחוביץ חינוך בחדר ובישיבה.

בגיל 15 החל לקרוא בספרי חול ולטעום טעמה של השכלה כללית. נדודיו בעולם הישיבות התלוו לחיפושיו הציוניים. הוא החליט לנסוע לישיבת לידה, שבראשה עמד הרב ריינס ונחשבה לישיבה ציונית. אולם גם שם לא מצא אחיזה. כשחזר לעיירה החל בפעילות ציונית: הנערים שארגנו התרמות לקרן הקיימת לישראל, הרצאות, הפגנות וקריאה משותפת חשו במצוקה גדולה, במיוחד יוסף בוסל. הוא החליט להכשיר עצמו לעבודה חקלאית. הדבר בא ביזמת האגרונום א' זוסמן שקרא לנוער לנדוד אל המושבות היהודיות הוותיקות שבדרום-רוסיה כדי לקבל שם הכשרה חקלאית. בוסל הגיע למושבה נובופולטאבה, שבה היה בית-ספר חקלאי של יק"א. משם כתב לעיירה, לחניכיו. הללו ראו בו את מנהיגם. בזמן שהותו במושבה ביקר בוסל באודסה ובא במגע עם מנהיגי הציונות. הוא התאכזב, לא היתה זו תנועת הגשמה. חבריו תהו אם ביקורתו על הציונים לא תביא אותו לנסיגה מרעיונותיו. אותן השנים היו שנות נסיגה גדולה מפעילות ברחוב היהודי. הרצל מת, המהפכה ברוסיה הסתיימה בכשלון. מפלגות ציוניות רבות נעזבו. אך בוסל חזר לעיירה מלא מרץ ובהחלטה ברורה לעלות לארץ ולהיות חקלאי. רקע חינוכו תאם את עיקר פעילותו בקרב הנוער החרדי.

חיותה גבזה, אף היא מעיירת הולדתו של בוסל וממשפחה דלת-אמצעים, היתה תלמידתו וחברתו המובהקת. שניהם החליטו לעלות ארצה. ההתנגדות במשפחות היתה גדולה, שכן היה ברור שהם יוצאים לתרבות רעה. נעשו ניסיונות לשכנעם שיחזרו בהם מהחלטתם, אך ההכרעה נפלה. צעירי העיירה קיבלו את המעשה בהתלהבות.

בשנת 1908 עלו ארצה ועברו את המסלול הרגיל של העולים: יפו ופתח-תקווה. יוסף היה נראה כחוש וחלש, ומעל לכל לא עורר אמון בכוחו לכבוש את העבודה. אך כשהגיע לרחובות כתב לחיותה, שנשארה בפתח-תקווה כתופרת, שהוא 'כבש את המעדר'.

ימים קשים היו אז לפועלים הצעירים בארץ. זה כמה שנים שהיו פועלים עברים מעולי 'הגל החדש' בארץ, ולא היה נראה כי הם מצליחים לעבור לחיי עבודה. התנאים הכבידו כל-כך עד כי רבים מהם עזבו את המעדר ופנו לעיסוקים אחרים. היו משגיחים, סוחרים, ואפילו ירדו מן הארץ.

יוסף ויתקין המורה התחיל לחזור לרעיון, שהיה מקובל בתקופת העלייה הראשונה אך הוא נתן לו ביטוי חדש: התיישבות של פועלים. רעיון ההתיישבות של הפועלים היה חורג מכל מיני בחינות. המארקסיסטים האמינו, כי רק מי שנטול אמצעי ייצור יכול להיחשב כפרולטאריון. פרולטאריזציה היתה, לדעתם, האתגר, ואילו התיישבות סותרת אותה כי היא נותנת בידי הפועל אדמה ואמצעי ייצור. גם חברי 'הפועל הצעיר' ראו בדברי ויתקין כפירה בעיקר. אף שוויתקין היה שייך למפלגה, הם שללו את הרעיון. יוסף בוסל הצטרף בכל לבו ל'פועל הצעיר'. בואו מעולם הישיבות, חינוכי העברי, אי-מעורבותו בתנועה המהפכנית הרוסית – כל אלו הנחו אותו למפלגה. בצאתו מרוסיה הביא עמו שלושה כרכי מסותיו של אחד העם (הרביעי טרם יצא לאור), את שירי ביאליק, ואת הכרך הראשון של גליונות 'הפועל הצעיר'.

ליוסף וחיותה היה ברור כי אורח חייהם יהיה אחר. הם היו רגישים מאוד לשאלת הנישואין, האהבה, שחרור הנשים, שכן היוו מעין צירוף של מהפכנות ופוריטאניות. ביומנה מספרת חיותה, שהיה להם קשה להסכים לכך שהאהבה מזומנת ליחיד או ליחידה, שהרי יש לאהוב את האנושות כולה. בסופו של דבר נמצאת הפשרה: הם יאהבו אחד בשני את האנושות כולה. בוסל היה מדי פעם בא לבקר אצל חיותה.

החברה בארץ שידרה להם אותות מכאיבים של כניעה לנסיבות: בריחה מעבודה, רדיפה אחר רמת חיים, גם סימנים לריאקציה מבחינת קשרים בין נשים לגברים. ואמנם ביומנה של חיותה נכללו הערות קשות על היחס בין גברים ונשים באותה תקופה; הגברים אינם מתייחסים לאישה כאל אדם.

בקיץ של שנת 1908 הצטרף יוסף בוסל לכינרת. הוא בא עם קבוצת קוצרים שגויסו ביהודה. בכינרת הצטרף לחבורה מיוחדת במינה, חבורת רומני. קבוצה זו, שהתארגנה כקומונה קודם שעלתה ארצה. הייתה שייכת למפלגת 'התחיה' שכללה במצעה את הקולקטיביזם וכבר חייתה כקומונה בפתח-תקווה.

בקבוצה זו היו תנחום תנפילוב, ישראל בלוך, צדיקוב, אלקין (אלקנה). הם כבר היו בארץ קרוב לשנתיים, ואליהם הצטרפו עוד כמה פועלים יחידים. כאן מצא בוסל כר לביטוי הכוחות הגנוזים בו, ואמנם כאן התגלה במלוא שיעור קומתו: הוגה, עובד, רגיש, 'תמיד אינטימי' אך גם ריאליסט.

בשהותם בכינרת התגבש הרעיון להקים קבוצה של אריסים, שתקבל על אחריותה חלק מעבודת החווה. תנחום וחיים צימרמן חרשו את אדמות החווה מעבר לירדן, והתנסו בעבודה בלי פיקוח של פקיד. בוסל עמד על הסיכוי שטמון בניסיון זה. אמנם קבוצה קבלנית כבר הייתה קודם לכן; בן-ציון צ'רנימורסקי (ישראלי) ארגן סיקול של גבעת הכרך אך כאן בשדות הפלחה היה מדובר לא רק בעבודה קבלנית, אלא בקבלת שטח באחריות של חבורת פועלים, כפי שעשה זאת הקולקטיב של 'השומר' בסג'רה.

לא ברור אם התכנית נגנזה ביזמת הפועלים או ביזמת המשרד הארצישראלי. מכל מקום, סכסוך עם הפקיד הביא להגליית הקבוצה המורדת בו, שבמרכזה הקומונה הרומנית בוסל וצבי יהודה. עם זה הביא הסכסוך לארגון קבוצת אריסים מ'חרוצי פועלי הגליל' באום-ג'וני. י' בוסל יצא את כינרת לחדרה. ימי הקומונה החדרתית היו ימים בהם התגבשה החבורה, ובה כבר היה בוסל איש מרכזי. כשרונו לנסח, ליזום, לראות דברים בפרספקטיבה וחזון גם כשהוא מתבונן ברצינות רבה למציאות. תכונות אלו שבו עשוהו מוציא ומביא של החבורה. הוא הקדיש מחשבה למה שיש לעשות וכיצד לגבש בשביל העבודה אינדיבידואליסטים מושבעים ואנשי חברותה.

שנה לאחר שישבו בחדרה ושמה של הקומונה הרומנית הוסב לקומונה החדרתית, נקראה הקבוצה לעלות לאום-ג'וני. המפגש בין המקום, המשימה והחבורה הוליד את דגניה. יוסף בוסל נתן את השם, על שם חמשת מיני הדגן שמצא בסביבה או בספרי המקורות (לפי מסורת אחרת השם ניתן על ידי ר' בנימין).

באום-ג'וני כבר עמד בוסל בראש החבורה. הוא ניהל בשבילה את ההתכתבות הענפה עם המשרד הארצישראלי, הוא קיים שיחות עם חברים והיה הגזבר והמזכיר.

דגניה התנהלה אז כקבוצת אריסים, שישבה בכמה חושות ובצריף אחד, שהובא מחיפה לאום-ג'וני. הקבוצה קיבלה שכר. אינבנטאר חי ו'מת' וכן כלי עבודה ואת ההשקעות הייתה צריכה להחזיר בקציר.

בתקופה זו חיפש רופין דרך למימון המפעל, ידע ראש המשרד הארצישראלי, כי עד שדגניה תעמוד על רגליה יצטרכו לבנות לה בתים ולציידה במיכון. בוסל מכוון את החברה. על הקומונה נוספו עתה פועלים זמניים. הללו היו צעירים יותר, ולא עבר עליהם תהליך הגיבוש שעבר על דגניה. בדגניה לא ראו בית אלא תחנה בדרכם.

רופין החליט לבנות לדגניה בתי-קבע על שפת הירדן והודיע לה על כך. צעירי אום-ג'וני חששו, כי פירושו של דבר שקיעה בזעיר בורגנות. גם העובדה שלא נמצאו פועלים עבריים שיבנו את הבתים פגמה מאוד ביישום ההחלטה. הוויכוח בין הזקנים לצעירים לא איחר לבוא.

בוסל הודיע לרופין שהם נכונים להמתין באום-ג'וני, אך לעזוב את המקום לא רצה. מסביבו התאגדה כל הקומונה החדרתית. רופין לא ויתר על בניין הבתים, ולמרות התנגדות הצעירים המשיכו בהכנות לעבור לנקודת הקבע. המעבר לבית, להתיישבות, היה צעד גורלי למייסדי דגניה. לימים יאמר בוסל לפועלות שהתכנסו בגליל, ש'הקבוצה אינה בית שאַתֶן מסתגרות בו, כי אם מקום שתשקפנה ממנו על כל העולם, ותזכורנה את חובותיכן', כך ראה את הבית הקבוצתי שהוקם.

נבנתה החצר והיה נראה כי הפעם הגיעו אנשי דגניה אל שלב חדש. לפי הסידורים הארגוניים שהיו נהוגים בה, דומה היה כי דגניה לא היתה קיבוץ במובן שהיה מקובל שנים אחר-כך. חברים עדיין קיבלו שכר, לא היה מחסן-בגדים משותף וגם לא היו עדיין ילדים. ובכל זאת ניתן לומר, שבדגניה זו שבוסל עמד בראשה כבר התגלו כמה עקרונות. רופין הציע שדגניה תהיה קואופרציה. קוויה של הקואופרציה היו ברורים; הם תוכננו בקפידה על-ידי פרופ' פראנץ אופנהיימר. דגניה דנה בהצעה והתכנית נדחתה. דגניה לא הסכימה למצב שבו יהיה פקיד לחווה. בוסל גם לא הסכים לכך שלא יהיה שכר שווה, ושיעורו ייקבע על-פי כמות התוצרת. בוסל היה מודע היטב לכך, שהניסיון של הקבוצה הוא ניסיון חדש, שצריך לקבוע אידיאל ברור המציב אתגר, אך מצד אחד ביקש להגיע אליו באמצעות תביעות קונקרטיות, גדרות וחוקים. את התביעה למעשים ברורים ירש מן החשיבה ההלכתית, אך היה סבור שהמעשים צריכים לחולל שינוי, התחדשות. עיקרם של אלו הפיכת העבודה ליצירה, תביעה שבעבודה זו יוכל האדם להתגלות גם בקשר שלו אל הטבע. גם ביכולתו להביא לאיכות אנושית אחרת, לרמת מוסר גבוהה, לשוויון ערך האדם, ובמיוחד לשוויון ערך האישה.

לא תמיד הייתה חיותה שותפה לרעיון הקומונה. לא משום שלא האמינה בשוויון, במהפכת השפה והעבודה, אלא שלא האמינה כי האדם יהיה מסוגל ליישמם. בכל זאת היא הגיעה לדגניה. ואמנם כאן נתקלה בעובדה, שלמרות רוח הקומונה והשותפות, הנשים לא זכו בהן. את הכביסה מכבסות רק החברות, כמו עבודות המטבח ושאר עבודות הבית.

היא לא השלימה עם המצב ויצאה למלחמה. היא וחברתה עזבו בלילה את דגניה, חצו את הירדן וחזרו לדגניה רק לאחר שתנחום תנפילוב וחבריו חצו אחריהן את הירדן והבטיחו להן לכבס את הכביסה של הקבוצה. אך לא כל החברים הסכימו לכך; הם רצו לשמור על תפקידיה המסורתיים של האישה. כאן החל ויכוח פנימי שנמשך בדגניה שנים. גם חברים בגרעין הראשוני הצטרפו לדעת המתנגדים למהפכת האישה. בוסל נקט עמדה ברורה. הוא היה בעד שינוי במשפחה, בעד מסירת חלק מן האחריות החינוכית ושל סיפוק הצרכים לחברה. הבקיעים בדגניה החלו להיגלות. חיותה עזבה את דגניה והלכה לכינרת ללמוד ולעבוד בחוות העלמות בניהולה של חנה מייזל. היא נעשתה מנהיגה של הצעירות העובדות במקום.

הקמת המשפחות הראשונות בדגניה (משפחת סלוצקי ומשפחת ברץ) עוררה תסיסה. התסיסה גברה עם לידת 'הבן הראשון' של דגניה, גדעון. מאסיפה שעסקה בשם שיינתן לתינוק ועד ויכוח על הורדת השכר לאם משום שאין היא עובדת. הצלחתה של מרים ברץ גם לגדל את הילד וגם להיאחז בעבודתה ברפת נראתה לחלק מהציבור רק כיוצא מן הכלל המאשר את הכלל. היתה אפילו הצעה להקפיא את המצב לחמש שנים כדי לפתור את הבעיה ולו גם באורח זמני (המציע, שמואל דיין, הפר בעצמו את ההצעה כשנישא לדבורה שהגיעה לדגניה לאחר שנתקבלה הצעתו). כבר אז חשב בוסל על אפשרות לפתור את הבעיה בדרך אחרת, על-ידי דרך חינוכית אחרת. חבריו התלוצצו, שהוא מבקש להקים 'בתי יתומים' בקבוצה, דבר שנראה בעיני המייסדים בלתי נסבל.

אמו של בוסל עלתה ארצה עם אחותו החרשת-אילמת פסיה. האם הקימה בטבריה את הבית המסורתי שלו היתה רגילה כל השנים. היה לה קשה לקבל את אורח החיים של בנה, במיוחד העובדה שחיותה ויוסף הם בני זוג שלא זכו לחיי משפחה רגילים.

יוסף טרומפלדור הגיע לדגניה. עד מהרה השתלב בעבודת הפלחה. החברים ראו לנגד עיניהם אדם בעל כושר עבודה בלתי רגיל וגם בעל כישרון הנהגה. אך טרומפלדור לא היה שייך לקומונה. הוא מתח עליה ביקורת. בין בוסל לבינו התגלע ויכוח. טרומפלדור טען שדגניה היא חווה לאומית, וכל פועל בה זכאי לקבל החלטות על גודל המשק. בוסל טען, לעומתו, כי החברה היא שצריכה לנווט את המשק, הוויכוח היה רציני, וכרגיל בדגניה הוא הורגש באוויר בלי שפרץ. ב- 1914 החליטה דגניה, בהשראתו של בוסל, למסד את עצמה ולקבוע 'הנהלה' או ועד, שינהל את חיי הקבוצה. עד אז כל ההחלטות התקבלו על-ידי כולם. בוסל ראה בכך דרך יחידה ליצור תחושה של ניווט אובייקטיבי יותר בין חברי הגרעין המקורי לבין שאר הפועלים.

המתח שבו היה שרוי בוסל נבע גם מן הענף שבחר לטפח – המטעים. במשק פלחה מובהק כמו דגניה של אותם שנים עבודת המטעים נחשבה לחריגה. אין קוצרים באותה שנה מה שזרעת, אין שטחים רחבים, דרושה השקעה רצינית. בוסל נטע את כל הפירות שניתן לו להשיג. מתוך עדותו של סלוצקין עולה, שברל כצנלסון כשראה את הפרדס אמר לו: 'בוסל, אתה נוטע כאן ממש גן-עדן'. בוסל השיב לו בעצב: 'רק שלא יגרשו את האדם הראשון'. הוא התכוון, כמובן, לעצמו.

כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה היה בוסל פעיל ביותר בתוך הקבוצה. הוא אמנם השתתף בוועידות ובכנסים, אך מרכז פעילותו היה בדגניה. התקופה היתה קשה. היו גירושים של יהודים בעלי אזרחות של מדינות אויבות, מטבריה נלקחו משפחות רבות. היה גיוס לצבא התורכי ולעבודת הדחק במסגרתו. בוסל החל להיות פעיל גם מחוץ לדגניה. דווקא בשנה הראשונה והשנייה למלחמה הייתה תסיסה גדולה: החלו אסיפות רציניות 'שנמשכו מערב שבת עד מוצאי שבת בהפסקות קלות לא לאוכל ולשינה'. במרכזן של שיחות אלו עמדה שאלת הרעיון מה מייחד את דגניה כחברה. במכתב של בוסל לאחד מידידיו כתב. שאף כי הוא בוודאי נוטע סביבו ספיקות בפגישות אלו, הריהו מופיע כמאמין בדרך.

ואכן זו הייתה אישיותו הרבגונית של בוסל – להט שבאמונה, ספיקות מתוך התבוננות עמוקה, וחום אנושי. ההתגלות ההדדית, שנוצרה בשיחת החברים המאראתונית גרמה, בסופו של דבר, לאכזבה רבה. למחרת, כשהיו צריכים לצאת לעבודה, התברר להם כי שום דבר בעצם לא השתנה. אז התגלה בוסל בייחודו. הוא כינס חבורה של שישה אנשים, כנראה מחבורת המייסדים, ליד הקבר היחידי שבדגניה. קברו של משה ברסקי, שנרצח על-ידי בדווים מן הסביבה. היה שם בכי, וידוי, תפילה וזיכוך, ואחר-כך באותו ערב התכנסה שוב החבורה כולה לאסיפה. הפעם הייתה הרגשה כי משהו אכן התרחש. הדבר הורגש ביום העבודה שלמחרת. מאז הוקדשו השבתות לדיונים על עתידו של הרעיון. בוויכוחים שהתגלעו הורגש מתח הולך וגובר בין חבורת הראשונים לבין השאר. אך גם בתוך החבורה היו פרצות. בוסל הלך בשלו: להיות רגיש לחבריו אך לא לוותר על התביעות מהם, תוכנה של אותה פגישה על קברו של ברסקי נודע לנו מתוך סיפורו של תנחום:

לחברים שנוספו אחר כך נראה הדבר כאילו הקומונה היא הפועלת והם רק הנפעלים. לא הייתה התמזגות. מצב-הרוח בפנים היה קשה. כשהגיע הדבר לאסיפה ומה שהיה בפנים התפרץ החוצה הרגישה הקומונה שהיא צריכה לחדול לזמן מסוים עד שתבוא ההתמזגות הפנימית ההכרחית. באחד מן הלילות ישבנו יחד ושוחחנו בדבר כל הלילה. יוסף בכה, חיבקני ובכה, לבסוף התנחם ואמר, החברים יכירו סוף-סוף ויתקרבו אלינו.

בוסל הבין כי חבורת המייסדים צריכה להתפרק, ולפתוח את שעריה לכל הפועלים במקום.

מצב העניינים בארץ ניתב את בוסל למסלול אחר; דאגה לציבור מחוץ לדגניה. החלו להגיע פליטים מיהודה. היו הרבה מחוסרי עבודה, והללו שעבדו בחוות השונות נותרו בלא ממון. בוסל קשר קשרים עם כולם. ניסה לתבוע מחבריו ומן הפועלים, שגם בנסיבות החדשות שנוצרו אין לאבד את האחריות ההדדית. עזרה ועבודה פרודוקטיבית הן המוצא היחידי, לדעתו. המשרד הארצישראלי הטיל על הסתדרות הפועלים החקלאים לארגן 'עבודות ציבוריות', ובוסל היה מעורב מאוד בעניין. הללו ארגנו סלילת כביש לצבא התורכי, ייבוש ביצת כינרת, בניין שכונת 'חושות' לתימני האזור. אך המרירות, הזעם וניגודי האינטרסים עשו את שלהם. המתח בין הפועלים לבין הקבוצות והמושבות היה גדול. אנשי 'השומר' שהודחו מתל-עדשים סבורים היו, שרעיון העבודות הציבוריות יוליך למבוי סתום; במקום זה יש לנסות להשקיע את הכסף בעיקר: בהתיישבות של פועלים. בקבוצות היה ויכוח סוער אם יש לפרק את המשק למען הפועלים המהגרים.

על בוסל נמתחה ביקורת מכל הצדדים. הפועלים חשבו שהוועד אינו ממלא את תפקידו, חברי הקבוצות חששו מלקחת אחריות, בוסל התפטר מתפקידו, ונבחר ועד חדש לפועלים שהיה מורכב כולו מפועלים, שלא היו חברי הקבוצות דגניה וכינרת. א"ד גורדון שהיה בוועידה נזף בבוסל. לפי רישומה של חיותה, הוא אמר לבוסל: 'רד אל הביצה והישאר יפה רוח'. בוסל קיבל את התוכחה ברצינות רבה, שכן מאז לא הפסיק את פעילותו הציבורית הנמרצת למען הפועלים. לשיא פעילותו הגיע באותו ארגון משותף, שקם למושבות ולקבוצות לשם עזרה הדדית.

חיותה יצאה את העמק לפתח-תקווה להיות שם עם כמה מחברותיה, שארגנו את העזרה ההדדית במקום. שם עבדה כאשר קיבלה הודעה מכינרת, שבית-הספר לעלמות מתפרק, והצעירות שלמדו בו תישארנה בלא פרנסה. אז עלה בלבה הרעיון להקים קבוצות של פועלות מחוסרות עבודה, האחת בכינרת והשנייה במטולה. כך נולדה אותה קבוצה מיוחדת 'קבוצת העשרים', קבוצה של בחורות, הראשונה בארץ שקיבלה על עצמה עקרונית לא לבחור את חבריה אלא לדאוג לעבודה לכולן.

את חג הפסח של אותה שנה חגגו יוסף וחיותה בטבריה אצל אמו. היה זה רגע של שיבה הביתה. יוסף ניהל סדר מסורתי. אמו תבעה מבני הזוג להתחתן. חיותה היססה; הוא בדגניה והיא רחוקה כל כך, בפתח-תקווה. אך האם התעקשה ונערכו חופה וקידושין.

כשהגיעה חיותה לכינרת היא ניסתה לבנות חיי משפחה. לימים רשמה חיותה ביומנה:

הוטל עלי לשמור את השדה בלילות משועלים. שמרתי זמן די ממושך, כל הלילה הייתי מתהלכת לבדי בשדה על-יד הדרך, מקשקשת בפחים ודופקת במקלות ועל-ידי כך מגרשת את המחבלים. והיות והיום היה ברשות עצמי, קבעתי את חלקו לשינה ואת החלק השני הקדשתי לבניין סוכה עם גג שטוח, חלונות קלועים מקנים וגם הדלת עשויה מקני סוף, ובתוך הסוכה מקום למיטה וארון קטן מארגז זה היה הארמון שלי. שם התייחדתי עם חברי. משם באה אלי נחמתי בעינַי – בתי האהובה.
התברר לי כי תמורה באה לחיי, חיים חדשים התעוררו תחת חזי, ואני בהתחלה הייתי נרעשת מאוד וכמעט מיואשת אך אחר כך התעודדתי בעזרת חברי...

כשהחליטו להקים קבוצת בנות במטולה, היה ברור שחיותה הולכת לארגן את החבורה. בוסל שקל אז אם להצטרף אליה. הוא ויעקב אפטר חשו כי הגיעו לקץ דרכם בדגניה. יעקב אפטר סיפר זאת לחברי דגניה. התגובה הייתה סוערת. יעקב אפטר מתאר בפני ידידו את התגובה, לאחר שהודיע ליוסף ברץ על החלטתו של בוסל ללכת למטולה. לדבריו, עצב וצער עמוק היו נסוכים על הפנים ומסביב שתיקה.

יעקב אפטר החליט לכתוב מכתב ליוסף בוסל, ובו הוא כותב, בין השאר, כי פתאום באו סיבות פרטיות והוציאו אותם ממשמרתם, כי יציאתו משם תסמן חורבן ברור לציבור שלם.

בוסל חזר לדגניה וחיותה עלתה למטולה. אך כעבור זמן קצר קיבלה חיותה מעטפה שעליה כתב יוסף בוסל בעיפרון פתק קטן:

בשבת בלילה, בשעה 11 תקף אותי קיר חזק... אנו ראיתי את מעט הדם שלי איך שהוא נשפך ולא היה לי שום פחד, הרופא וחפץ התחילו מיד לעבוד ובמשך שמונה שעות גמרתי את העניין. הרופא לחץ את ידי ואמר שאני בן-חיל ורק משום שנשמעתי לו בכול יצאתי מן העסק-ביש הזה. עכשיו אני שוכב כפריץ ומטפלים בי מכל צד.

חיותה לא היססה, אמנם היא בהריון, חולה בשפעת הספרדית שתקפה אז באכזריות והפילה חללים רבים, אך היא החליטה לעזוב את מטולה ולחזור לדגניה. היא ירדה ממטולה רכובה על חמור במסע שהיה לה לסיוט.

משחזרה לדגניה טיפלה ביוסף. הוא יצא מכלל סכנה, והיא החלה לטפל בילדים.

במרכזה של פעילותו הציבורית של יוסף בוסל עמד ניסיונו להציל את הילדים הרבים שהסתובבו בגליל והוריהם אבדו במלחמה. ואמנם הגיוס, הרעב, המאסרים הותירו ילדים רבים בלא קורת גג.

בוסל ארגן בתי-ילדים בסג'רה, במלחמיה ובצפת. המסע של הילדים מטבריה למלחמיה היה מסע הצלה. בחמי טבריה רחצו אותם והחליפו להם בגדים, ובכינרת נתנו להם שתייה ואוכל. בשהותם בבית-הילדים טיפלו בהם במסירות והם ניצלו מן המגיפה והרעב.

כשהסתמן קצה של המלחמה היה ברור שהגיע הזמן לבדק-בית רציני. הקבוצות היו במשבר גדול. כינרת, דגניה, הקבוצות בגליל העליון. מרחביה, תל-עדשים עמדו בפני צורך בשיקום מיידי. ובאותם הימים היתה תסיסה בתוך תנועת הפועלים. התביעה להתגייס לגדודים העבריים פילגה את הפועלים. המתנגדים לגיוס גילו פן נוסף בהתנדבות: יאוש מהיאחזות בקרקע ואי-יכולת לממש את התביעה לקיים את ההתיישבות. הוויכוח הסוער הביא לניגודים חריפים בין ברל כצנלסון לבין א"ד גורדון. גורדון תבע לשמור על 'הפועל הצעיר'. בוסל ידע, שבדגניה יש אנשים שיעזבו אם לא יהיה איחוד תנועת הפועלים. ואמנם כמה חברים עקרו לכינרת. אך חילוקי הדעות והפילוג לא הביאו לניתוק הקשר האנושי. למרות הלהט הרעיוני ביקש בוסל לקיים יחסי אנוש. ואמנם הפילוג בדגניה לא נודע בהתפרצויות איבה. אחד החברים מספר, שכאשר התברר בוועידת פתח-תקווה ש'הפועל הצעיר' אינו מתאחד, כשהיה ברור כי אכן דגניה תתפלג, הצטלמו החברים יחד כביטוי לאחווה שנותרה. מצב עניינים זה יש לזוקפו לא במעט לזכותו של בוסל.

בתהליכים הקשים, שפקדו את היישובים האחרים, נבעו פרצות קשות הרבה יותר. בוסל נקרא לעזור. הוא היה בין מבצעי פירוק הקואופרציה במרחביה, אף שהיה זה ניתוח מכאיב ביותר.

בדגניה החלו להסתמן בקיעים אחרים. קבוצה מקרב הוותיקים והצעירים החלה לחשוב על הקמת מושב עובדים. בוסל רצה לשמור על אחדות הקבוצה. בוסל הבין כי אמנם צריך לעשות שינויים מפליגים, אלא שהוא חיפש אותם שינויים שלא יפגעו בעיקר. הכיוון היה ברור; צמצום הקבוצה, טיפוח הגרעין, הפיכת החקלאות לאינטנסיבית, צמצום האדמות. כל זה כדי להבטיח חבורה מלוכדת המפרנסת את חבריה. סבור היה שמקור בעיותיה של דגניה הוא הפיצול שבין המנהלים והאחרים. לדעתו, ארבעים חברים הוא המספר המירבי כדי למנוע היווצרותה של הנהלה. כל הקבוצה צריכה להיות שותפה בניהול.

וילקנסקי, שבא לשוחח בנידון עם בוסל, הציע הצעה מרחיקת לכת: לעבור לצריכה משפחתית; בנייני הכלל יהיו רק בנייני משק, וכל השאר ייעשה במסגרת המשפחה. בוסל סירב לקבל את הרעיון, הוא נשאר נאמן לתפיסתו כי צריך גדר, חוק, מסגרת, המסגרת החברתית חשובה ואין להיכנע ליצרי הפירוד. הוא ראה בבירור את הסכנה של התפוררות, אם לא יוצבו תביעות ברורות ואידיאלים נישאים.

והחלה עזיבה של חבריו הטובים, קצתם מן הקומונה הראשונה. הדבר פגע בו מאוד. כבר הועלה רעיון המושב. בוסל נראה לכמה מחבריו כתמים, ובכל זאת הוא לא איבד קשר וניסה לשכנע. במכתב לחברו שעזב כתב, שהוא מאמין כי המצוקה הנוכחית חושפת את הניגוד שבין הפסיכולוגיה של בני דורו לבין כמה מן הערכים הבסיסיים שלהגשמתם חותרים. הסתירה בין האידיאה לבין ההוויה היום-יומית תתפתח בדור הבא, או אולי בדורות הבאים, באותם הדורות שכבר יתחנכו מילדות במסגרת קבוצתית. בשלב זה הוא מודה, כי אין הוא בונה את הקבוצה על בסיס המשפחה והאינטימיות. 'צורת החיים הזאת שבאה אולי תחילה רק מתוך הכרה מוסרית מתקדמת, בוראת כבר אחר-כך מושגים חדשים בחיים'.

הוא מסביר את הבעיה שנוצרה כקונפליקט בין אלו הדואגים לקיום החומרי של הקבוצה בעולם, לבין אלו המסתפקים בעבודה סתם, או אפילו אלו המחפשים בעבודה יצירה, אמנות, דרך מוסרית, מבלי לבדוק את ערכה כמקיימת את הקבוצה בעולם. הראשונים הם ההנהלה, יש להביא להרמוניה בין הקולות השונים הללו. הוא טוען כי הרמוניה כזאת לא באה לטשטש את דמותו של היחיד, אלא ליצור מצב שבו הקונפליקטים שייווצרו ייפתרו באורח אנושי יותר.

ב- 1918 התקיימה ועידת הפועלות בשרונה. הייתה זו ועידה גורלית. השתתפו בה פועלות רבות, גם תינוקות, רק מספר קטן של גברים הוזמנו להשתתף, ובהם בוסל. לא נותר לנו הרבה מאותה ועידה, אלא עדויות על ההתרגשות שאחזה בה. רחל כצנלסון דיברה על אקסטאזה שעל סף המוות. קראו לוועידה 'ועידת התינוקות' ובה הוחלט על הקמת החינוך המשותף. דווקא מוועידה זו נשמרו דבריו של בוסל, הוא היה תקיף בתביעתו לחינוך, לטיפול משותף.

רעיון הקבוצה, טען, נתקל כעת בהתנגדות רבה בתוכנו. הסיבה העיקרית לכך היא הנטייה לעשות את הילד לרכוש פרטי, לקלסתר פניהם של האב או האם. הוא שאל: אם נניח שילד הוא רכוש פרטי, שגינה היא רכוש פרטי וכשרונות הם רכוש פרטי, לאן נגיע...

מצד אחר עסק בוסל הרבה באותו כנס בשאלת מעונות הילדים. הוא ניסה להשפיע על הפועלות לקבל אחריות על המעונות, להיות מטפלות. ואמנם בשתי תביעותיו זכה להיענות.

חיותה החלה לעבוד בגן-הילדים. החלה תקופה חדשה של חינוך משותף בדגניה. היא החליטה, שאת מסיבת הפורים הבאה היא תערוך לילדים ולמבוגרים יחד. זו היתה צריכה להיות המסיבה הראשונה של דגניה עם ילדיה. והנה דווקא ביום פורים החלו לתקוף אותה צירי-הלידה, אך היא לא ויתרה, היא המשיכה בהכנות למסיבה. קיימה את המסיבה וכרעה ללדת. הרופא הקרוב ביותר שהה אז במגדל. הייתה מיילדת. ליוסף וחיותה נולדה בת.

יוסף המשיך בפעולתו. כיוון שמצב בריאותו היה רופף חיפשו לו מקום הבראה. ערב צאתו להבראה זו נסע לטבריה לישיבת ועד המושבות, ובדרך חזרה טבע בכינרת הסוערת. לא עמד בו כוחו.

לחיותה מסרו שבוסל קיבל שוב התקפה של קדחת צהובה בטבריה, אך כשהיא ראתה שמכונת הדיש של דגניה לא עובדת, הבינה מה קרה.

בדגניה לא ידעו כיצד להתאבל, הייתה זו פרדה מן האיש שעיצב את פני החברה. גורדון ניסה לנחם, אך דגניה היתה משותקת. כעבור כמה חודשים, מצא תנפילוב מוצא: הוא הודיע על חתונתו, שבה ישתתפו כל פועלי הגליל. בזמן החתונה עמדה חיותה במרכז מעגל ההורה ובכתה. וההורה שהייתה מזיגה של שמחה ושל עצב הייתה הקינה לזכרו של האיש, שלפי י"ח ברנר 'ידיו הצנומות, הרפות-מוצקות בנו את דגניה, ועיניו, עיני העשת הרכות-כמהות, צפו הליכותיה'.

ש' יורם (עורך), ספר בוסל, תל-אביב 1960.
ח' בוסל, מראשוני דגניה, דגניה א' תש"ד.
ג' חנוך (עורך), יוסף בוסל, עשרים שנה למותו, תל-אביב תרצ"ט.