תולדוט אתר ההיסטוריה - רחל ינאית בן-צבי

[מאלין (אוקראינה) 1886 - ירושלים 1979]

ילדותה וקורות משפחתה של גולדה לישנסקי, הידועה בשמה העברי רחל ינאית, מתוארים באוטוביוגראפיה שכתבה בערוב יומה. בזכרונותיה מוצג בית סבה כבית יהודי מסורתי, חסידי, אמיד וחם. הן רחל והן אמה, שושנה לישנסקי, מעלות על נס את כמיהתו של סבא-רבא לעלות לארץ-ישראל. התיאור שמציירת רחל הוא תיאור נוסטאלגי-טיפוסי של חיי עיירה יהודית, שבה החום המשפחתי הפיג במידה רבה את פגעי הגלות. ינאית מספרת בגאווה על קרבת משפחתה לרב של עיירתה. אמה של רחל מצטיירת כדמות הדומינאנטית במשפחה, שתיבלה את סיפוריה במדרשים ובאגדות היסטוריות. בצד סיפורים על העם היהודי הנצחי וקורותיו, חוותה הנערה גם את מוראות הפוגרומים.

ייחודה של רחל הילדה בא לידי ביטוי ברצונה העז ללמוד. מאחר שהמלמד סירב לצרף אותה ללימודי הגמרא של הבנים הבוגרים, הצטרפה לבן דודה שלמד אצל מורה פרטי עברית, דקדוק ונביאים ראשונים. אחר-כך למדה רוסית, והכינה עצמה לבחינות הכניסה לגימנסיה. לאחר שהתגברה על יחסו השלילי של אביה ללימודים, נסעה לעיר הגדולה ז'יטומיר. מאחר שלא היו לה אמצעי קיום העמיסה בת החמש עשרה על עצמה משא כבד. היא התגוררה בגפה, דאגה לכל צרכיה, ובצד השלמת חומר הלימודים התפרנסה ממתן שיעורים פרטיים בעברית. בז'יטומיר התוודעה לשני דברים שהשפיעו מאז על דרכה: מעורבות בחוגי-נוער ציוניים, ואהדה עמוקה לבוטאניקה.

ואולם התרוממות הרוח שבה היתה שרויה בשהותה בז'יטומיר פגה משנודע לה על פרעות קישינב ב- 1903. המועקה לנוכח התחושה של חוסר מוצא לחיי היהודים ברוסיה סללה את דרכה לאימוץ הסוציאליזם. האווירה ברוסיה באותם הימים שאופיינה בתקוות ואכזבות, הולידה מיגוון רב של תנועות חדשות, אשר שאבו את עוצמתן מתורות סוציאליסטיות ואנארכיסטיות. הכמיהה לפתרון יהודי לאומי כחלק בלתי נפרד מחזון אחרית-הימים הסוציאליסטי, הביא לדבקותה של רחל הצעירה בחוגי 'פועלי ציון'.

סערת הרוחות ברוסיה בשנים 1905-1903 לא פסחה על הצעירה ממאלין וזו עקרה לקייב. בקייב הייתה פעילה בחוגי נוער מחתרתיים, וגם נעצרה על-ידי השלטונות ונכלאה זמן מה. עם שחרורה החליטה להתמסר ללימודים, ובאביב של שנת 1905 נדדה לאוניברסיטת יֶנה שבגרמניה. אף כאן, היה עליה להתמודד עם בעיות פרנסה תוך כדי לימוד בוטאניקה וזואולוגיה. בקיץ 1905 יצאה מיֶנה לפרייבורג לוועידת 'ציוני ציון', היא ועידת אומרי הלאו לתכנית אוגאנדה, ולאחר-מכן לבאזל, כנציגת מאלין בקונגרס הציוני ה- 7. בחירתה לקונגרס מדברת בעד עצמה. זה עתה מלאו לה שמונה עשרה שנים, וכבר מצויה הרחק מעיירת מולדתה, באוניברסיטת ינה. ניתן לשער כי רחל הייתה מקובלת על ציוני מאלין. הופעתה של הצעירה הסוערת בהיכל הקונגרס בבאזל עוררה השתאות ופליאה.

המפגש עם כארבעים מאנשי 'פועלי ציון' שהגיעו לקונגרס, וביניהם בר בורוכוב תרשים את רחל יותר מכול. משנסתיים הקונגרס נסעו לציריך ודנו במטרות מפלגתם. השאלה שהסעירה אותם במיוחד נסבה על יעדם המידי. האם סיוע למהפכה הרוסית הוא שיעמוד בראש מעייניהם, או שמא עליהם להתמקד בבניין ארץ-ישראל?

משווייץ נסעה רחל לברלין, מתוך כוונה להמשיך שם בלימודיה. בברלין התרועעה עם בר בורוכוב, המגבש את האידיאולוגיה של 'פועלי ציון'. בורוכוב הכריע את הכף לכיוון 'הפלשתינוצנטרי'. שהותה של רחל בברלין הייתה קצרה, ותכניתה להמשיך שם את לימודיה נדחתה. הדי מהפכת אוקטובר 1905 והפוגרומים שנלוו לה הגיעו לברלין, ורחל, וכן משפחת בורוכוב, ארזו את מעט מטלטליהם וחזרו לרוסיה.

רחל התמסרה בכל להט נעוריה לפעילות פוליטית. הפרוגראמה של 'פועלי ציון' באה לידי גיבוש במסה הארוכה שפרסם בורוכוב ב- 1905, 'לשאלת ציון וטריטוריה', ולאחר-מכן במפגשים של חברי המפלגה, בשלהי 1905 ובראשית 1906. בדצמבר 1905 התקיימה המועצה של 'פועלי ציון' בברדיצ'ב. באסיפה זו פגשה רחל לראשונה את ידידה ורעה מאז יצחק בן צבי. לדבריה, כבר המפגש הראשון עמו עורר בה התרגשות. ידידותם האינטימית של רחל ויצחק, שנמשכה לאורך כל חייהם, מוזכרת בכתביהם בהערות אגב, המגלות טפח ומכסות טפחיים.

מעורבותה של רחל וחבריה במפלגת 'פועלי ציון' הייתה טוטאלית. לחייהם הייתה מטרה אחת בלבד – לשרת את תנועתם. המפלגה הייתה חזות הכול, והיא שנווטה את כל אורחות חייהם.

'פועלי ציון' נפרדו מן הסוציאליסטים-הטריטוריאליסטים והכריעו בעד ריכוז הכוחות בארץ-ישראל והימנעות מלקיחת חלק במאמץ המהפכני ברוסיה. לדעתם, האנטישמיות לא תמוגר כל עוד העם נמצא בגלות, וניצחון הסוציאליזם ברוסיה לא יפתור את הבעיה היהודית. הם הכירו בתהליכים ההיסטוריים המיוחדים העוברים על העם היהודי, וקבעו כי רק בטריטוריה המיוחדת לו תיפתרנה בעיותיו. ארץ-ישראל בלבד תהווה כוח משיכה ליהודי העולם, ועל כן רק המהפכה הסוציאליסטית אשר תתקיים בה תבטיח את פיתרון הבעיה היהודית.

דיון נוקב במשנתם של 'פועלי ציון' נערך בוועידת היסוד של המפלגה, שהתקיימה בפולטאבה, בפברואר 1906. עשרים מטובי החברים של 'פועלי ציון' ברוסיה התכנסו, תוך סיכון עצמי, במאפייה מקומית. בראשם היה בר בורוכוב, ובין המשתתפים רחל ינאית ויצחק בן-צבי. ב'פלאטפורמה שלנו', שנוסחה בעקבות הדיונים שם, נקבעו עקרונות המפלגה, ובראשם: 'שחרור העם היהודי יבוא על-ידי תנועת הפועלים, או שלא יבוא כלל'.

עיקרון זה שופך אור על אמונתם של צעירים אלה, ורחל ביניהם. תחושתם הייתה, שגורל העם היהודי כולו מונח על כתפיהם. מאבקם אינו רק משימה אישית, ומטרתם אינה רק מאבק מעמדי, אלא מאבק היסטורי למען המשך קיומו של עמם. ואמנם 'פועלי ציון' ראו במפעלם מימוש חזון היסטורי לאומי ועולמי גם יחד. המארקסיזם שימש מסד למחשבתם, וממנו שאבו את הביטחון כי דרכם היא הדרך היחידה הנכונה. תהליך היסטורי מחויב המציאות יביא להגירת המונים לארץ-ישראל, ובה תתרחש מלחמת המעמדות, שתצית את המאבק הלאומי ותביא בכנפיה את מימוש החזון הציוני. מחשבת בורוכוב, כפי שהתגבשה ב- 1906, גרסה כי התנאים הטבעיים השוררים בגלות, הם שיביאו להגירה סטיכית לארץ-ישראל.

בבסיס מחשבתם של 'פועלי ציון' הייתה הנחה פאראדוקסאלית. מצד אחד, ראו את תכניתם כתהליך טבעי-היסטורי, מחויב מכורח המציאות, ומצד אחר, ראו עצמם 'מהפכנים', מורי-דרך, שבלא מאבקם לא ייכון בעולם הסדר החברתי הנכון. אם העלייה לארץ היא תהליך טבעי, יש לחכות לזרם שיבוא ויסחפם, ובינתיים כל פעולתם בגולה מהווה הכנה בלבד, והם אינם מצויים במקום בו יתרחש התהליך שלו הם מצפים. ואמנם פאראדוקס זה ליווה את כל דרכם, והוא אף טבע את חותמו על דרכה של רחל ינאית. מראשית הצטרפותה לתנועה, טולטלה בין מה שנראה לה כורח המציאות, לבין רצונה לטבוע את חותמה האישי על מהלך העניינים.

בוועידת פולטאבה התבררה לרחל עובדה נוספת, שהיא 'החברה היחידה' בקרב קבוצת הצעירים המתלבטת כיצד לשרטט את הפרוגראמה המורכבת של 'פועלי ציון'. כיצד תפסה רחל את נשיותה, וכיצד תפסה זאת חברת הצעירים שבקרבה פעלה? ככלל ניתן לומר, כי הן רחל והן חבריה כמעט שהתעלמו ממצב זה. לנוכח האידיאולוגיה השוויונית של הסוציאליסטים נראה היה, כי לאשה זכות לשותפות מלאה בכל תחומי החיים. כיצד יעלה בידה להגשים זכות זו? כיצד צריכות הצעירות היחידות, שכבר מוכנות לשאת בעול, לנהוג כנשים יחידות בחברת גברים? אך נראה כי רחל ניסתה תמיד לנהוג כאילו היותה 'חברה יחידה' היא תופעה טבעית.

תיאור התכנסות ועידת פולטאבה נשמע כסיפור מתח. החברים הסתגרו במעמקי המאפייה במשך שבוע ימים, מבלי לראות כמעט את אור היום. חשש פתאומי מפני גילויים על-ידי המשטרה הבריח אותם למלון, אך שם הם כותרו על-ידי הבולשת. רחל ברחה מן המלון בקור הרוסי, בלא מעיל ובלא מגפיים, עד שמצאה מפלט ברכבת שיצאה את העיר. הצעירים הנלהבים ראו עצמם כחלוצים שיביאו את גאולת העם, והמשטרה הרוסית אשר אצה בעקבותיהם חיזקה את תפיסתם העצמית בדבר חשיבות דרכם, והגשימה את רצונם להיות קרבן עולה על מזבח המהפכה.

במשך יותר משנתיים הקדישה רחל את זמנה ומרצה לפעילות מפלגתית ולביצור ההגנה העצמית היהודית. היא הפיצה את רעיונות 'פועלי ציון' בקרב קהילות רבות, והמשיכה להתעמק בתכניות המפלגה. עד כמה בערה באש התנועה מעידה גלויה. ששיגרה ליצחק בן-צבי שהקדימה בעלייה לארץ: 'ותחזינה עינינו בהתלקח ה"קלאַסן קאַמפ" [מלחמת-המעמדות] בארצנו'. בקיץ 1907 פרסמה מעל דפי ה'פארוערטס' מאמר, ובו הרעיון בדבר 'קופת פועלי ארץ-ישראל'. רעיון זה העלתה גם בדיוני ועידת 'פועלי ציון' מרוסיה שהתכנסה בקראקוב, ערב הקונגרס הציוני ה- 8, רחל, חברת מרכז המפלגה, הייתה בין הוגי התכנית לייסוד קרן כספית, אשר תמומן על-ידי חברי 'פועלי ציון' שבגולה. הקרן תאפשר את עלייתם של החברים לארץ ואת התערותם בה. אמנם התכנית עוררה תשומת-לב, אך האווירה בוועידה הייתה עגומה, ותחושותיה של רחל היו ריקנות ואכזבה. לאחר שתי שנות פעילות תנועתית נמרצת היה נראה לה כי היא טובעת בים של מלל, והעבודה המעשית ממנה והלאה. מתוך יאוש רגעי יצאה לפטרבורג, והקדישה את עתותיה ללימודים, להשלמת ידיעותיה בתורת הכלכלה ובהיסטוריה יהודית.

אין ספק שתחושת הריקנות של רחל נבעה מכמה גורמים. תנועת 'פועלי ציון' ברוסיה לא התקדמה די הצורך והבריחות הרבות מציפורני המשטרה, חוויות שאותן חוותה לרוב, היו מתישות ומייאשות. ידידה יצחק בן-צבי, שהמשטרה עלתה על עקבותיו, עלה לארץ-ישראל לאחר שמשפחתו נאסרה, נשפטה, ונשלחה לסיביר בשל מציאת נשק בחצר ביתם. גם הציקה לרחל עמדתה הדואליסטית של מפלגת 'פועלי ציון', בכל הנוגע לשאלת העלייה לארץ-ישראל.

למן חורף 1904 החלה עלייה איטית ומעטה של חברי 'פועלי ציון' לארץ. אמנם תנועת 'פועלי ציון הכריעה בוועידת פולטאבה, כי אין היא רואה כיעד את ההשתתפות במהפכה ברוסיה. ואולם העמדה שלפיה העלייה לארץ-ישראל היא תהליך טבעי שיבוא מעצמו, הביאה למעשה את החברים בגולה לחוסר מעש. העולים שעלו לארץ הגיעו כמעט כולם בגפם ממניעים אישיים, בלא כל ארגון; צעירים אלה שניחנו במרץ ובעוז, ביקשו עשייה, מיאנו לחכות, המולדת ההיסטורית קראה להם.

תיאורה של רחל את הרגעים בהם נפלה החלטתה לעלות, תואם הלוך-רוח זה. בשבתה בספרייה בפטרבורג קראה המנהיגה הצעירה של 'פועלי ציון' מכתב, אשר זה עתה הגיע לידיה, ובו תיאור ההתנגשות בין יהודים לערבים שאירעה ביפו באביב 1908 וזכה לכותרת 'מאורע פורים'. 'מה, גם שם, גם שם פוגרום?', קפצה ממקומה. וכך עלתה ברורה וצלולה הקריאה: '"קומי ועלי לארץ-ישראל!" כמו יד נעלמה אחזה בי והקימתני על רגלי.'

הציפייה ל'תהליך הסטיכי' התנפצה לנוכח הרצון העז להגשים את החלום ולחוות את החוויה הארצישראלית. אין ספק שבכלל הגורמים שהביאו להחלטתה הפתאומית לעלות, יש לראות אף את התסכולים שהיו מנת-חלקה ברוסיה ואת הגעגועים לרֵעה יצחק, שעלה לארץ כשנה לפניה. בזכרונותיה מודה רחל ינאית, כי מרוב עיסוקה בהטפה לאחרים בדבר ההכרח שבעלייה, כמעט שהחמיצה בעצמה את העיקר.

בבואה למשפחתה במאלין, ליטול ממנה ברכת פרידה, נתקלה רחל בהשתאות רבה. דיבורים על עלייה היו, אך הגשמה עוררה היסוסים והסתייגויות. רחל יצאה לדרך לבדה, בלא קרוב ומודע. היא הגיעה לחוף יפו ב- 1908.

1911 – בארץ-ישראל

'מה תעשי שם בארץ-ישראל?, שאל ביאליק את רחל, אשר ביקרה אצלו בדרכה לנמל אודסה. 'אחיה!', השיבה הצעירה הנלהבת.

מה היו חייה של צעירה שאפתנית חברת מרכז 'פועלי ציון' ברוסיה, בארץ-ישראל? מה הם תחומי פעולתה?

בספר זכרונותיה 'אנו עולים' מספרת רחל, כי בעת שנתפסה המחתרת של ניל"י, עם בריחתה לגליל בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, שרפו חבריה את ניירותיה וביניהם יומנים. מכתבים ושאר תעודות רבות ערך. נראה כי תיעוד מאלף שהיה ברשותה ונשמר בקפדנות – אבד. על חייה של ינאית בארץ-ישראל ניתן אפוא ללמוד מן הזכרונות שכתבו היא ובני דורה, ומקצת הגיגיה ומחשבותיה, וכן רעיונותיהם ודבריהם של שאר חברי 'פועלי ציון', נשארו צרורים בדפי עיתונם 'האחדות'.

רצונה של רחל לחיות בארץ-ישראל 'חיים אחרים' בא לידי ביטוי מיידי במעשה קטן, אך סמלי וחשוב: שינוי השם. מגולדה לישנסקי הסבה הנערה את שמה לרחל ינאית. במכתב שבו הסבירה את צעדה זה, שנים רבות לאחר עלייתה, כתבה כי ביקשה להזדהות עם גיבורי בית שני – משפחת המלך ינאי ואשתו שלומציון המלכה. שינוי השם לא היה מעשה מקורי של רחל. חבריה לתנועה, יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון, וכן רבים אחרים, ביקשו אף הם להזדהות עם המולדת החדשה בשם עברי חדש, ולרוב בשם בעל משמעות היסטורית. העלייה לארץ-ישראל לא הייתה רק בבחינת הגשמת חזון, אלא אף בבחינה לידה מחדש, המסומלת במתן שם חדש.

חייה של רחל בארץ נסבו בכמה מעגלים. עם בואה נפגשה עם ידידה יצחק בן-צבי. יצחק לא היה רק ידיד אלא שותף לכל הדרך: במפלגת 'פועלי ציון', בבחירת ירושלים כעיר מגורים, כמורה בצוות הגימנסיה העברית בירושלים, כחבר מערכת 'האחדות', כחבר בוועד 'השומר', וכמורה-דרך בטיולים הרפתקניים ברחבי ארץ-ישראל.

ינאית לקחה חלק בוועידת המפלגה שהתקיימה ביפו מספר חודשים לאחר עלייתה, ונבחרה לחברת המרכז. בארץ, כמו ברוסיה, ראו עצמם חברי 'פועלי ציון' כנושאי דגל האומה וכחלוצים ההולכים לפני המחנה. המהפכה בתורכיה, שפרצה בקיץ 1908, עוררה את התלהבותם והפיחה בהם תקוות מרובות. בתוך כך החלה תפנית במפלגה שמצאה ביטוי בהתאמת הרעיונות שעוצבו ברוסיה לקרקע הארצישראלית. לדברי רחל התנועה 'מתמלאה תוכן חדש, סוציאליזם עברי-מקורי'. חברי המפלגה גיבשו עמדה חיובית לתכניות של התיישבות פועלים, הן לתכנית אופנהיימר הן לרעיון הקבוצה, כפי שהוגשם בדגניה. יתר על כן, נעשו ניסיונות מרובים להשפיע על דרכם של הפועלים העירוניים בארץ-ישראל, בעיקר בירושלים, ולעודדם להתארגן ולעמוד על זכויותיהם. זאת ועוד, הייתה כמיהה רבה להרחיב את שדה הפעולה של המפלגה ולפעול אף בקרב כלל יהודי האימפריה העות'מאנית. 'פועלי ציון' בארץ-ישראל ביקשו לראות בארץ את מרכז הכובד של פעילות מפלגתם, ולכנס בה את מועצת המרכז שלה. מגמה שלא זכתה לאוזן קשבת בקרב חבריהם בחוץ-לארץ. תכנית הקפא"י – קופת פועלי ארץ-ישראל – שינאית הייתה מיוזמיה, התקבלה כתכנית פעולה. קפא"י עתידה הייתה לממן בתי-תבשיל לפועלים, מעונות ואף הלוואות. באחד ממאמריו ב'האחדות' הסביר יצחק בן-צבי כי אין בכך משום אבק צדקה, אלא יש לראות בקופת-הפועלים את דאגתם של 'פועלי ציון' בחוץ-לארץ לעתידם שלהם, וזוהי 'עזרה עצמית ציבורית'.

ובארץ-ישראל, תוך כדי היכרות עם שרידי ההיסטוריה היהודית, התעצמה עוד יותר תחושתם של החברים, כי אמנם עומדים הם על סף תקופה חדשה, על סף התגשמות החזון לקוממיות יהודית שתושג על-ידי מעמד הפועלים. יצחק ורחל הרבו בטיולים להכרת העדות היהודיות המגוונות בארץ, ולגילויָם של אתרים היסטוריים. בסדרת מאמרים ארוכה, 'לשאלת הקולטורה בארץ-ישראל', מפרי-עטה של רחל, כונה הפועל 'היוצר הישר והאי-ישר [העקיף] של התרבות האנושית', ואילו פועלי ארץ-ישראל כונו: 'נושאי תחייתנו הלאומית, נשמת התפתחותנו התרבותית בארץ'. אך כיסופים נשגבים אלה להשפעה המהפכנית של הפועלים על ארץ-ישראל נתקלו במציאות הקשה, ובמועצת המפלגה שהתקיימה ב- 1910, נשמעו הרהורי אכזבה. מדברי החברים, ורחל ביניהם, עולה כי המאמצים לא הביאו לתוצאות מניחות את הדעת.

מה היו פעולותיהם של חברי 'פועלי-ציון', ורחל ינאית ביניהם, באותן השנים?

יצחק בן-צבי ורחל ינאית בחרו בירושלים לעיר מגוריהם. בעיר זו היה בעשור הראשון של המאה העשרים הריכוז היהודי הגדול ביותר בארץ. רוב יהודי העיר היו, כמובן, אנשי היישוב הישן. ואולם השהייה בעיר הלמה את רוחם של רחל ויצחק; הזדהות עם העבר ההיסטורי, היצמדות למרכז הלאומי היהודי, פעילות בקרב 'ההמונים'. במאמר מאותו זמן, שהשתמר בכתב-ידה של רחל, כתבה: 'היישוב הקיים צריך לשמש בתור יסוד ליישוב [ה]עתיד לצמוח בארץ', כלומר, בניין הארץ צריך להתחיל בתיקון היישוב המצוי בה.

רחל ויצחק אשר ריכזו מסביב למחצלת חדרו של בן-צבי קומונה של 'פועליציוניקים' ששהו בירושלים, ביקשו להרחיב את תחום השפעתם וליצור מגע עם יהודי העיר. בניגוד לדעה המקובלת, לא הטיחו אנשי 'פועלי ציון' את ביקורתם באמונה היהודית הדתית, אלא בחיי הכלכלה ובשיטות ההתארגנות של אנשי 'החלוקה'. ואף-על-פי-כן, יחסם אליהם היה אופטימי ומלא תקווה. גישתם זו העידה על ראייתם אותם כאבר חיוני בגוף האומה. אף שרחל סברה כי 'נסתלקה השכינה מישיבותינו', תשומת-לבה הופנתה קודם כול לתיקון חיי הכלכלה. במאמרים שפרסמה מעל דפי 'האחדות', הציעה לעודד תעשייה ביתית כפי שטופחה במסגרת 'בצלאל', ולרכז את מירב המאמצים בהקמת רשת מושבות חקלאיות סביב ירושלים. הללו, לדעתה, תשפרנה לא רק את המצב הכלכלי, אלא גם את המצב הרוחני. הגוף המממן תכנית זו ראוי להיות 'אך ורק הרכוש החברתי-הלאומי... הקופה הלאומית [הקק"ל]'. שיתוף-הפעולה עם התנועה הציונית הוכר כחיוני, והגורמים המוסמכים נקראו להשקיע את מאמציהם גם ביישוב הישן.

רחל לא רק טרחה להכיר אישית את בני העדות השונות בירושלים וללמדם עברית; היא אף הביאה רעיונות חדשניים של דמוקראטיה וקוממיות לאומית לידיעתם של בני העיר.ב- 1909 חיברה רחל חוברות, שהתפרסמו על-ידי מפלגתה וחולקו על-ידה לבני העיר, ובהם שטחה את רעיונותיה בדבר קידמה באמפריה העות'מאנית, בדבר איחוד יהודי ירושלים והנהגת בחירות דמוקראטיות בקרבם, ובדבר חשיבות החירות המדינית. הרבה עמל, עוז-רוח ותמימות ליוו צעדים אלה, אף שהיתה מודעת לכך כי מאמציה לא נושאים פרי ותחושת אכזבה קיננה בלבה.

לשני תפקידים הקדישה רחל את מירב מאמציה: הוראה בגימנסיה העברית בירושלים, ועריכת עיתון המפלגה. כבר ברוסיה התפרנסה רחל ממתן שיעורים פרטיים, אך ההצעה ללמד בגימנסיה היסטוריה יהודית, הצטיירה בעיניה כאתגר מיוחד. הגימנסיה הירושלמית הייתה בית-הספר הלאומי החילוני הראשון שנוסד בעיר, והיווה חידוש של ממש בגוף הציבורי הירושלמי, חידוש שעורר התנגדות בקרב גורמים שונים. מספר התלמידים בשנים הראשונות היה זעום, אך רחל התייחסה לתפקידה בחשיבות מירבית. דפי עבודתה שנשתמרו מאז מעידים על המאמצים המרובים ששיקעה בהכנת חומר הלימוד ובאופן השימוש בשפה העברית.

גולת הכותרת של מפעלי 'פועלי ציון' בארץ הייתה ההוצאה לאור של עיתונם העברי 'האחדות'. ממכתבי יצחק בן-צבי אל רחל חברתו, מירושלים ליפו בקיץ 1908, עולה כי מייד עם עלייתה נרתמה רחל להכנת תכנית פעולה לקראת הוצאת העיתון הזה. 'פועלי ציון' הכריעו בעד השימוש בשפה העברית, ובקיץ 1910 יצא לאור העיתון הסוציאליסטי העברי הארצישראלי הראשון. רחל הייתה אחת מארבעת חברי המערכת. העיתון נחשב לכלי הראשון במעלה להפצת רעיונות המפלגה, וחינוך פועלי ארץ-ישראל. ואולם, מדיווחה על דיוני מועצת המפלגה, כשנה לאחר צאת העלון הראשון, ניכרת אכזבת העורכים מן ההד הדל שלו זכו דבריהם.

השפעה מסוימת הייתה ל'פועלי ציון' על פועלי הדפוס בירושלים. האחרונים היו ציבור הפועלים המאורגן ביותר בעיר. באותן השנים פרצו שתי שביתות בבתי-הדפוס בירושלים, בשתיהן הורגשה ידה המכוונת של מפלגת 'פועלי ציון'. אך בשתיהן יצאו הפועלים וידם על התחתונה. רחל דיווחה על שביתות אלו מעל דפי 'האחדות', וביקשה לעודד את הפועלים, ולחזקם ברצונם להתאחד.

ייחודם של אנשי 'פועלי ציון' היה בתפיסתם המדינית את ההוויה היהודית בארץ-ישראל. לא בכדי היו הגוף הפוליטי הראשון, שנדרש לבעיית ביטחונם של היהודים בארץ-ישראל. מקרב 'פועלי ציון' יצאו הארגונים הביטחוניים הראשונים: 'בר-גיורא' ו'השומר'.

המעורבות הביטחונית חייבה התייחסות מעמיקה גם לשאלה הערבית. בטיילם ביהודה ובשומרון התארחו יצחק ורחל לא אחת בבית מכרים ערבים, אך היכרות אישית עם אישים יחידים לא הסיחה דעתם מן התמונה הכוללת. יחסם של 'פועלי ציון' לערביי ארץ-ישראל היה רווי ניגודים: כסוציאליסטים דגלו באחוות כל הפועלים, ועם הכרזת הקונסטיטוציה באימפריה העות'מאנית פרצו חברי 'פועלי ציון' בריקודים ברחבת שער יפו, יחד עם ערבים משולהבים. יצחק בן-צבי אף נשא נאום חוצב להבות על אחוות עמים ושאיפות השחרור של מעמד הפועלים. מצד אחר, הפועל הערבי היה מתחרהו החריף של הפועל העברי, והשומר היהודי ביקש לתפוס את מקומו של השומר הערבי ולהגן על המושבה מפני העוינות הערבית המתעוררת. הערבי לא נתפס רק כמתחרה בשוק העבודה, אלא אף כגורם מאיים על הרכוש והנפש.

קביעתו של יצחק בן-צבי, כי האינטרס הלאומי קודם לאינטרס המעמדי, הייתה הקו שהנחה את המפלגה ביחסה לערביי ארץ-ישראל. ארגון 'השומר', שרחל נמנתה עם חברי הוועד שלו, טיפח את ארגון השמירה העברית וגם את כוונותיהם המדיניות של אנשי 'פועלי ציון', שנשארו לרוב חסויות. רחל ויצחק לקחו חלק בוועידת הייסוד של 'השומר' בסג'רה בפסח 1909, וחוו את התנפלות הערבים על המקום. בתקופת מלחמת-העולם הראשונה סייעה רחל גם ברכישת נשק בשביל 'השומר'.

כיצד יכולה אישה להשתלב בארגון שמירה? כיצד רואים את נוכחותה של אישה יחידה בוועדים השונים? מה חשה אישה צעירה הגרה בגפה בירושלים החרדית ומתרועעת דרך קבע עם גבר? מה היו עמדותיה של רחל לגבי מעמד האישה בכלל, ומעמדה בפרט?

לכאורה, מעידים תפקידיה הנכבדים של רחל במפלגתה, על יחס של שוויון בכל הדרך. בזיכרונותיה מספרת רחל על ויכוח נוקב, שניטש בינה לבין דוד בן-גוריון הצעיר, בדבר מעמד האישה. בן-גוריון האשים את הנשים במצבן השפל, ואילו רחל שחשה נסערת ופגועה ביקשה לסנגר עליהן. רחל גילתה אומץ לב נדיר, וביקשה לעמוד בכל המצבים מבלי להתחשב ביחס הסביבה. היא לא היססה אף להתחפש בבגדי גבר, לעת הצורך, בטיוליה עם בן-צבי בכפרים ערביים. עדות מעניינת על תחושותיה בעת שנכחה בהתקפת ערבים על סג'רה, נכתבה על-ידה שנים רבות לאחר ההתרחשות. עדות זו מעידה, מחד גיסא, על הרגשת תסכולה בשל חולשתה הפיסית לעומת הגברים, ומאידך גיסא על אושרה, שאף-על-פי-כן עלה בידה לקחת חלק של ממש בשמירת המקום. וכך כתבה: 'זו לי הפעם הראשונה שאני בשמירה – ובגליל! הלב רחב והומה, נסוג העלבון...'. אף כי רחל ומספר נערות אחרות העזו והצטרפו למגיני המקום בתקרית זו, היה זה מכל מקום אירוע יוצא דופן.

בזיכרונותיה מיעטה רחל לדון בבעיית מעמד האישה, אך במאמר ארוך, 'העבודה והעובדת', שפורסם בימי מלחמת-העולם הראשונה, דנה בהעמקה רבה בשאלה זו. היא עמדה על מצבה השפל של האישה בכל ההיסטוריה, והדגישה כי המפתח לשינוי מצבה של האישה נתון בידיה: 'כל זמן שתתייחס אל עצמה באי-אמון ובאי-ביטחון בכוחותיה העצמיים – תהא גם שאלת האישה בעולם'. פרק מיוחד הקדישה רחל לבעיית האישה העברייה, וציינה את עליונותה על חברותיה. יתר על כן, היא הדגישה את מעמדה הטוב של האם העברייה בתקופת התנ"ך, לעומת השפל בו הייתה מצויה בתקופת ימי-הביניים. רחל ייחדה את הדיבור גם על האישה בתקופת התחייה וציינה, כי נשות העלייה הראשונה לא הביאו חידוש במעמד האישה. התפנית, לדעתה, תבוא מן הטבע, מעבודת השדה. חיי הכפר החדשים, אשר האישה התחילה להיות מעורה בהם, לא כעקרת-בית אלא כעובדת חקלאית, הם שיביאו להתקדמותה. בתהליך התחייה תיפתר אפוא גם שאלת האישה.

האופטימיות הבלתי נדלית בדבר השפעת חיי הכלכלה על כל אורחות החיים ניכרת אף בתחזית זו. רחל עצמה ביקשה לממש חזון זה, אך לא בדרך הפשטנית שהציעה. בשלוש השנים הראשונות לשבתה בארץ לא עסקה רחל בעבודה חקלאית. חברת המרכז של 'פועלי ציון' בארץ-ישראל לא הייתה פועלת במובן הראשוני של המילה. היא מעידה על עצמה, כי מנעוריה נטתה ללימודי הטבע.

באביב 1911 הגישו יצחק ורחל את התפטרותם להנהלת הגימנסיה הירושלמית, והחלו לתכנן את צעדם הבא. יצחק נסע לתורכיה ללמוד משפטים, ואילו ניסיונה של רחל להתקבל באוניברסיטה בדמשק, לא עלה יפה. 'איך את יכולה להעלות בדעתך שגם תלמידות יכולות להתקבל כאן?', הקשה המנהל. רחל גלתה אפוא לנאנסי בצרפת, שם השלימה את לימודיה בפאקולטה לחקלאות, הוכתרה בתואר מהנדסת חקלאית, ואף התמחתה בעבודה מעשית.

חייה בנאנסי אופיינו בבדידות כמעט מוחלטת מחברה יהודית. במכתבים הספורים, ששיגרה לעיתונה 'האחדות', סיפרה על קהילה יהודית מידלדלת ועל סטודנטים יהודים אשר ברובם מתכחשים לעמם. רוחות המלחמה שהחלו מנשבות בעצמה ביולי 1914 האיצו ברחל לשוב הביתה. בארץ חיכו לה גם אמה, אביה ואחיותיה שעלו בעקבותיה. לארץ-ישראל חזר גם רעהּ יצחק בן-צבי, אשר הפסיק את לימודיו בתורכיה בטרם עת.

מימוש החלומות

חייה של רחל, שזכתה לאריכות ימים, מימשו במידה רבה את חלומותיה. רחל הוכרה כאחת ממנהיגות היישוב. בראשית השלטון הבריטי היא נבחרה ל'ועד הזמני', ולאחר מכן היתה צירה ב'אסיפת הנבחרים'. היא היתה בין מייסדי 'אחדות העבודה', השתתפה בוועידת היסוד של ההסתדרות, והייתה בין מקימות 'מועצת הפועלות'. פעילותה במפלגות הפועלים ובמועצת הפועלות הניעה אותה אף לנסיעות אל מעבר לים כמייצגת הארגונים השונים. רחל המשיכה במעורבותה הנמרצת בענייני ביטחון. ב- 1918 הייתה בין מעודדי ההתנדבות ל'גדוד העברי', ולאחר-מכן הייתה בין ראשוני הפעילים של 'ההגנה'. במאורעות תרפ"ט ותרצ"ו לקחה חלק בעבודת המטה של ההגנה בירושלים. בימי מלחמת-העולם השנייה עודדה התנדבותן של נשים לחיל הנשים הבריטי, ובמלחמת העצמאות הייתה חברה במפקדת 'משמר העם'. משאוֹת נפשה – חינוך הנוער בארץ-ישראל לחקלאות וייעור הרי ירושלים – התגשמו אף הן. 'חוות הלימוד' מיסודה הוקמה לראשונה בתלפיות, ולאחר מכן בעין כרם.

אף מאווייה האינטימיים באו לכלל הגשמה. ב- 1918 נישאה רחל לידיד נפשה יצחק בן-צבי, ולמן שנת 1952 נשאה עִמו בעול הקמת בית הנשיאות בירושלים. נפילת בנה עלי במלחמת העצמאות, ומות בעלה יצחק ב- 1963, המריצוה להגביר את פעילותה הציבורית והספרותית. היא עודדה וטיפחה את מוסד 'יד יצחק בן-צבי' לחקר תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל ולחקר שבטי ישראל. היא הרבתה לכתוב ולתאר את קורותיה ומפעליה השונים. בחתירתה הבלתי נלאית להגשמת מטרותיה מימשה רחל את תקוותה, כי 'בתחייה הכללית העברית כרוכה התחייה של האישה העברית'.

ר' ינאית בן-צבי, אנו עולים, תל-אביב תשכ"ט.
י' בן-צבי, פועלי ציון בעלייה השנייה, תל-אביב, תשי"א.
ש' רובינשטיין, רחל ינאית בן-צבי, ציוני דרך ביוגראפיים (כתב-יד)
ש' רובינשטיין (עורך), רחל ינאית בן-צבי, דברים שבכתב, ירושלים, תשל"ח.